בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

הרצי"ה כמחנך הדור

כל מה שמעניין את תלמידיי מעניין גם אותי; הפצת דברי הראי"ה בכתב ובעל-פה; הרצי"ה מלמד את תלמידיו לנהוג בדרך ארץ; ביקור הרצי"ה בישיבות פוניבז' ודבריו על ביזוי תלמידי חכמים שם; בין הרב מימון לרב מבריסק; החוקרים באקדמיה מעוותים את דמותו של הרצי"ה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אדר תשס"ו
5 דק' קריאה
הרצי"ה
בי"ד אדר תשמ"ב נפטר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ובנו יחידו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. והואיל ובשבוע הבא בעז"ה אעסוק בענייני פורים, חשבתי להקדים ולהביא כמה פירורים משולחן גבוה.

עם תלמידים
היה מקרב את תלמידיו באהבה עצומה, עד שכל תלמיד הרגיש כאילו הוא בן יחיד אצל הרצי"ה. והיה מתעניין בחיי התלמידים, קשוב למחשבותיהם ועוסק תדיר בהדרכתם.

שאלוהו תלמידים: האם הרב ראי"ה זצ"ל התבטא ביחס למשוררת רחל? השיב בשלילה, וביקש לקרוא את ספרה. אמרו התלמידים: אם הרב זצ"ל לא התבטא, כנראה אין לשיריה חשיבות. שאל הרצי"ה: האם סיפרה מעניין אתכם? כשהשיבו בחיוב, אמר: "דעו שכל מה שמעניין אתכם מעניין אותי". לאחר שקרא את הספר העיר על המאמר המתאר את הטיול בעקבות הנוצרי (גדול שימושה ע' נ).

תפקידו ללמד דברי הרב
פעם היתה לתלמידים ביקורת על התנהלות הישיבה בענייני ארגון. ואף שלא התכוונו לבקר את הרצי"ה עצמו, הוא חשב שהביקורת כלפיו. ואמר אז לתלמידים שעיקר התפקיד שלו הוא ללמד את דברי הרב אביו בכתב ובעל פה, ואם יש עיכוב בללמד בעל פה (כי יש לתלמידים תרעומת כלפיו) יתרכז יותר בהוצאת הספרים של הרב בכתב. כמובן שהדברים הסתדרו, והרב המשיך להשקיע את עיקר מאמציו בחינוך התלמידים (מפי אבי מורי).

גערה בענייני דרך ארץ
בשנות זקנותו המאוחרות, בהיותו כבר קרוב לגיל תשעים, ולאחר שמחלת רגליו גברה והתקשה ללכת לבית כנסת, היה סומך על התלמידים שבאים לשיעורים הקבועים שהתקיימו בביתו בכל יום בשעות הערב, כדי להתפלל עימהם מעריב במניין. באותה תקופה היו מתקיימים בכל ערב שני שיעורים: האחד בשבע עד קרוב לתשע, והשני בתשע עד קרוב לאחת עשרה. בשני הימים שבהם היה מתקיים שיעור כללי בישיבה (של הרב ישראלי זצ"ל, ויבדל"א מרן הרב שפירא שליט"א), היה הרצי"ה מלמד רק שיעור אחד בתשע, כדי שלא לפגוע ח"ו בשיעור הכללי.

את תפילת מעריב היו מקיימים לפני השיעור של תשע. וכיוון שהתפילה אצלו היתה אורכת זמן רב יחסית, מפני ההכנות - היו תלמידים שכדי לחסוך זמן העדיפו להתפלל בישיבה, לאחר מכן לבוא לשיעור הראשון בביתו, ומיד אח"כ לחזור לתלמודם בישיבה.

פעם לאחר סיום השיעור הראשון שאל כדרכו אם אפשר להתפלל. והנה התברר שאין מניין - כמעט כולם התפללו. באותו זמן כבר התחילו להגיע תלמידים לשיעור השני, והוא עוד קיווה שיהיה לו עימהם מניין, אבל התברר שגם הם התפללו.

"אם כך" אמר הרצי"ה "לא נוכל ללמוד ביחד, שהרי אין אנחנו בני גיל אחד. אתם הצדיקים כבר התפללתם, ואני לא!". אמרו לו התלמידים: "נחכה קצת והרב יתפלל". אבל הוא חזר ואמר בהדגשה: "אין אנחנו בני גיל אחד. אתם צדיקים ואני לא!" לאחר שחזר על דבריו כמה פעמים, נסתלקו כולם מביתו בבושת פנים, ולמדו לעצמם לקח רב.

למחרת שאלוהו אם כעס על התלמידים. השיב: "דרך ארץ קודמת לכל. והרי התלמידים יודעים שאני מחכה וקשה לי לצאת מהבית, ואם הם לא מוכנים לגמילות חסדים כדי שאתפלל במניין אז לא ראוי שנלמד תורה ביחד". מאז דקדקו התלמידים שלא יחסר לרב המניין לתפילת ערבית.

ביקורו בישיבת פוניבז'
סיפר דודי הרב אברהם רמר זצ"ל: פעם התכוון הרצי"ה לנסוע לישיבת פוניבז' לעיין בכתבי דודו זקנו האדר"ת הגנוזים שם. כיוון שהתברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו, נתלוויתי אליו. בכניסה (לישיבת פוניבז') אמר לי שלרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה) ישנה זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל (שניהם היו רבנים ראשיים), ותגובת הישיבה לא היתה מספיק חריפה.
הרב כהנמן קיבל את הרצי"ה בכבוד ובחביבות, אבל אמר לו בוא ניכנס בכניסה צדדית ולא ליד בית המדרש. לאחר מכן הרצי"ה אמר לרב רמר שהוא מבין שהסיבה לכך היתה כדי שלא יהיו בחורים קנאים שיבזו אותו, והרב כהנמן יצטרך לעמוד במצב לא נעים. והוסיף הרצי"ה, שלמרבה הצער אין לרב כהנמן את הגבורה להעמיד את הבחורים החצופים במקומם.

בצאתו שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב - באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן שזמן זה תורה, ושיסע במונית. כשהגענו לתל-אביב שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסעו במונית. (גדול שימושה מח).

מי יודע אם לא אותם זרעים של ביזוי תלמידי חכמים הם שגורמים עכשיו לכל המאורעות המכאיבים שמתרחשים בישיבת פוניבז'.

העיכובים בהוצאת כתבי האדר"ת
בתחילה ישיבת פוניבז' התכוונה להוציא לאור את כתבי האדר"ת, שלפנים היה רבה של העיר פוניבז'. אמר על כך הרצי"ה שכמה שהבטיחו להוציא לאור את כתבי האדר"ת, בפועל לא קיימו את הבטחתם. ואף שאמרו תירוצים, שכביכול החידושים בכתב הם מזמן שהאדר"ת היה צעיר ולא עברו ביקורת מספקת, אין זה תירוץ טוב, מפני שהאדר"ת היה גאון ומבריק. אלא שהסיבה היתה שהאדר"ת היה חותן של מרן הרב, והנהלת הישיבה פחדה מהחצופים הקנאים ולכן התרשלו בקיום הבטחתם.

ביחס לרב מבריסק
לאחר שהרב מבריסק הביע התנגדות חריפה לבניית 'היכל שלמה', הרב מימון כתב ביקורת חריפה מאוד על הרב מבריסק, משהו בסגנון שיש רב בירושלים שחושב שהוא הכי גדול, מבקר את כולם ומתפלא שלא שומעים בקולו, ובעצם לא מבין כמעט דבר בענייני הכלל.

סיפר לי אבי מורי כי הלך אז לדבר על כך עם הרצי"ה ושאלו, האם כאשר רב קטן חולק על רב גדול יש בזה פגיעה בכבוד התורה וביזוי תלמיד חכם. ענה הרצי"ה: ודאי. אז שאל אבי מורי על הרב מימון, היאך הוא חולק בחריפות על הרב מבריסק. ענה הרצי"ה: "אבל הוא צודק" (הכוונה ביחס לוויכוח על 'היכל שלמה' וכדומה). אבי, שהיה אז צעיר מאוד, חש נפגע מכך שהרצי"ה הצדיק את הרב מימון ויצא.

לאחר זמן, כשאבי ליווה את הרצי"ה בדרכו, אמר לו הרצי"ה: "אתה חושב שאתה מכבד את הרב מבריסק. אבל כדי לכבד צריך להבין ולדעת, ואז הכבוד הוא אמיתי והביקורת אינה פוגעת במה שצריך לכבד". וסיפר שישנה שאלה מדוע הקדים הרמב"ם בהלכותיו את תפילין של ראש לתפילין של יד, והרצי"ה הסביר לפני הרב מבריסק שעיקר מה שהרמב"ם רצה ללמד הוא שתפילין של ראש היא מצווה בפני עצמה, ולכן אין ללמוד מכאן על הסדר. וסיפר שהסברו מצא חן בעיני הרב מבריסק, שהיה בקיא ומעמיק ברמב"ם.

באהבה ובתקיפות
דרכו של הרצי"ה היתה לקרב רחוקים באהבה ובהסברה, והיה מקשיב לבני שיחו בכבוד ובהערכה אמיתית. אולם כאשר נפגש עם עוול או רשע, היה מתקומם נגדו בתוקף רב.

לדוגמא, כאשר יצחק רבין אמר שלא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם פספורט ירדני, הגיב הרצי"ה על דבריו בחריפות יתירה ואמר שאלו שטויות, וצריך לזעזע ולהרעיש על כך שמים וארץ, ואף ייחד לכך חלק נכבד מדרשת יום העצמאות תשל"ד. ובתוך דבריו אמר: "מה שלא אכפת לו - אין זה חשוב, דברים בטלים ומבוטלים. לכלל ישראל זה אכפת, לריבונו של עולם זה אכפת, לכולנו, לכל מיליוני היהודים זה אכפת. לא חשוב מה שהוא אומר. כן אכפת לו - לא אכפת לו, חשוב מה שלנו אכפת, ולכלל ישראל אכפת, ולהיסטוריה הישראלית אכפת". והוסיף בחריפות: "השומע ישמע, והחדל יחדל - יחדל! יחדל! עוד פעם ועוד פעם אני אומר יחדל!"..."

באותם ימים יצחק רבין כיהן כשר העבודה ועמד לכהן כראש ממשלה, שכן גולדה מאיר התפטרה בי"ט בניסן, ורק המשיכה לכהן כראש ממשלת מעבר עד שיצחק רבין הקים את ממשלתו החדשה בי"ג בסיון (ארץ הצבי עמודים כו, צ).

רציונליות ומיסטקה
רבים מהחוקרים באקדמיה מתארים כיום את אישיותו של הרצי"ה כאילו כל מגמתו ועיסוקו היו בישוב ארץ ישראל בלבד, באשר סבר שרק ההתנחלות מקרבת את הגאולה, ואילו פגיעה בהתיישבות היא חבלה שבאופן מאגי מסיטה את התהליכים המשיחיים אחור.

אולם ללא ספק יש בכך עיוות רב של אישיותו ועמדתו, שכן הישיבה והרבצת התורה והחינוך הכלל ישראלי היו בראש מעייניו.

בנוסף לכך, גם התפישה של יישוב הארץ לא היתה אצלו כאיזה פעילות מאגית מסתורית, אלא קיום הלכה כפשוטה, במלא תוקפה, באופן ריאלי. כשם שלימוד התורה לא היה אצלו פעילות מאגית אלא תרומה שורשית לתחיית ישראל, הן מצד המצווה והן מצד העשרת הרוח הישראלית בדברי אלוקים חיים, באופן פשוט וגלוי. לפעמים כשהיו מסיטים אותו למושגים בקבלה, היה אומר: "אנחנו לא עוסקים בקבליסטיקה".

וכך הם כל מאמריו: קודם כל דברי מקרא וחז"ל, ומתוך כך אל ההלכה הפסוקה כפי המסורת המקובלת בישראל מראשונים ואחרונים, ולאחר מכן ביאורים והעמקות.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il