בית המדרש

  • תפילה לאשה
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק כא

בית הכנסת, ציצית ותפילין

א - מצוות בניית בית כנסת. ב - בחירת בית הכנסת. ג - קדושת בית כנסת. ד - שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע. ה - נשים בציצית. ו - נשים בתפילין.

undefined

הרב אליעזר מלמד

סיוון תשפ
10 דק' קריאה
א - מצוות בניית בית כנסת
בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה שייחדו להם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, והוא יהיה להם מקדש מעט, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א).
חשוב לציין שבית הכנסת אינו רק מקום שמסייע לקיום התפילות במניין, אלא יש לו ערך עצמי, שהוא מקום מיוחד לדברים שבקדושה, והשכינה שורה בו, ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם עיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת (פניני הלכה ליקוטים א' א, 1). וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).
במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות לפני ה' אלוהינו - בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. נמצא אם כן, שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש (יעויין בפניני הלכה ליקוטים א' פרק ו, על הלכות בית כנסת, וכאן הובאו ההלכות השייכות לנשים).
כיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, צריכים כל בני הציבור להשתתף במימון בנייתו. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, רשאים נציגי הציבור לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א, ע"ש שנהגו לחלק את התשלום לפי ממון, ויש שנהגו לפי נפשות).
נראה שגם אשה שייכת במצוות בניית בית הכנסת, וטוב שתשתתף בתשלומים לבנייתו. ואף שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת, מכל מקום כיוון שאף היא נחשבת כאחת מבנות הקהילה, גם עליה המצווה לבנות לקהילה 'מקדש מעט'. וגם בדור המדבר, הנשים נדבו את תכשיטיהן למשכן. ועוד, שגם נשים באות לעיתים לבית הכנסת להתפלל, וכפי שלמדנו (לעיל כ, ב), יש זכות ומעלה לאשה שתתפלל בבית הכנסת. אבל מי שלא תרצה לשלם לבניית בית הכנסת, נראה שאי אפשר לכפות אותה לשלם, הואיל ואינה חייבת להתפלל בו.

ב - בחירת בית הכנסת
מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וגם אשה שבאה לבית הכנסת בשבתות וימים טובים, מצווה שתקבע לעצמה בית כנסת קבוע, ואם אפשר אזי טוב שגם בתוך בית הכנסת יהיה לה מקום קבוע (פניני הלכה תפילה ג, ב).
כשיש אפשרות להתפלל בכמה בתי כנסת, ראוי לבחור את בית הכנסת על פי הכללים שאמרו חכמים. בית מדרש מקודש יותר מבית כנסת (שו"ע או"ח צ, יח). וכן בית כנסת שיש בו יותר שיעורי תורה, עדיף על בית כנסת שיש בו פחות שיעורים. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.
ואם שני בתי הכנסת שווים במספר שיעורי התורה שבהם, ובאחד ישנם מתפללים מרובים ובשני מועטים, יש להעדיף את המרובים, כי "ברוב עם הדרת מלך" (מ"ב צ, נה). אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כ). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.
אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, יש להעדיף את בית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, ובו גם קל יותר לכוון (ספר חסידים תש"ע).
וזה הכלל החשוב ביותר, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפללת תוכל באופן אישי לכוון יותר, הוא המקום שראוי להעדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).
יש להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבות. אבל כאשר המתפללת יודעת בוודאות שתוכל לכוון יותר בבית כנסת שבנוסח אחר, תלך למקום שתכוון בו יותר (להלן כד, ה).
כאשר לאיש עדיף להתפלל בבית כנסת אחד ולאשתו בבית כנסת אחר, וזמני התפילות שבהם שונים, יש לאשה לילך אחר בעלה, מפני שהוא קבוע יותר בבית הכנסת, שהוא מצוּוה להתפלל בו. ועוד, שבכל ענייני המנהגים וההלכות הולכים אחר הבעל כמבואר להלן (כד, ד).
על כל פסיעה ופסיעה שאשה הולכת לבית הכנסת היא מקבלת שכר, ולכן אף שבית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתה - אל תצטער על טורח הליכתה, שעל כל פסיעה תקבל שכר מרובה. ועניין זה התגלה על ידי אשה, כפי שלמדנו לעיל (כ, ב; סוטה כב, א).

ג - קדושת בית כנסת
מצווה להתנהג בבית הכנסת ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.
וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ או לרכל בו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון לשם איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.
מצווה לכבד את בית הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש בוץ על נעליה, צריכה להסירו לפני שתיכנס לבית הכנסת (שו"ע קנא, ו-ט).
אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד בחוץ גשם, אסור להיכנס לתוכו כדי להינצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. ואם הנכנסת לתוכו מתכוונת לנצל את זמן שהייתה בבית הכנסת כדי ללמוד או להתפלל, למרות שהיא גם רוצה להינצל מהחום או הגשם, מותר לה להיכנס.
אדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחבירו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחבירו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יכנס אך ורק לצרכיו האישיים (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).
בבית כנסת שאין רגילים לערוך בו סעודות מצווה, עדיף לכתחילה להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לקיים בו סעודות מצווה גדולות שמגישים בהן יין, כדוגמת סעודת ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה ושבע ברכות. אבל להגיש בו כיבוד קל בשמחת סיום מסכת וכדומה - מותר. ואם מתחילת הקמת בית הכנסת נהגו לערוך בו סעודות מצווה, מותר לכל הדעות לערוך בו סעודות מצווה. וכל זה כמובן, בתנאי שיזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש, ויזהרו שלא להשתכר. וכן יזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת. והרוצים להקל, רשאים לערוך סעודות מצווה גם בבית כנסת שלא נהגו מתחילה לערוך בו סעודות מצווה גדולות, שכן דעת הרבה פוסקים (פניני הלכה ליקוטים א' ו, ח. וע"ש בכל הפרק).

ד - שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע
אסור למתפללת להושיב לפניה תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתה (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים.
מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, ייקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם. וכן דין אשה שהביאה את ילדה לעזרת נשים (עי' לעיל יד, ב).
ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה. לחשיבות העניין אזכיר את דברי בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוהינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם, כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו, וגם כי יזקין - ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירוויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחהו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).

ה - נשים בציצית
נשים פטורות ממצוות הציצית, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, שכן חיוב הציצית הוא רק ביום ולא בלילה (מנחות מג, א; שו"ע או"ח יז, ב; לעיל ב, ז).
נשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצנעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו. 1

ו - נשים בתפילין
נשים פטורות ממצוות התפילין, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין (לעיל ב, ז).
ואמנם לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, מנהג נשים רבות לקיימן, שכן ההלכה היא, שאף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אם יקיימו אותן בהתנדבות, יש להן בזה מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם מפני שנהגו ישראל לחשוש מאוד לכבודן של התפילין. ומחמת זה, למרות שמעיקר המצווה היה ראוי שהגברים יניחו תפילין כל היום, מפני החשש לפגיעה בכבודן, שאסור להסיח את הדעת מהן במשך כל זמן הנחתן, נהגו הגברים להניחן בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, מדוע שיכניסו עצמן לחשש פגיעה בכבודן, ולכן המנהג שנשים אינן מניחות תפילין (מ"א, ערוה"ש).
לפיכך, אשה שרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן בצנעה, אף שרבים כתבו שיש למחות בידה, מכל מקום כיוון שיש לה על מי לסמוך, אין נכון למחות בידה, שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.
ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים, שכן קיום המצוות צריך להיות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים. 2




^ 1.. הלכה כר' שמעון שמצוות ציצית תלויה בזמן, ולכן נשים פטורות ממנה, כמבואר במנחות מג, א, וכ"כ הרי"ף והרא"ש. אולם בפשטות, ככל מצווה שהזמן גרמה, אם ירצו לקיים את המצווה רשאיות, ורק נחלקו אם יכולות לברך. הרמב"ם כתב בהל' ציצית ג, ט: "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה". וכ"כ החינוך שפו. לעומתם דעת ר"ת והר"ן שנשים שרוצות להתעטף בציצית רשאיות לברך. וכיוצא בזה נחלקו אם יברכו על תקיעת שופר ונטילת לולב, ומנהג רוב הספרדיות שלא לברך, ומנהג האשכנזיות לברך, וכמבואר בשו"ע או"ח תקפט, ו (ועי' לעיל ב, ח).
אמנם כתב בשו"ת מהרי"ל החדשות ז', שאין לנשים להתעטף בטלית, והזכיר כמה טעמים, וביניהם, שיש לחוש לאיסור כלאיים והוצאה בשבת ומנהג הדיוטות, ועוד טעם על פי הסוד, וכן שיש לחוש ליוהרה. ובספר מהרי"ל מנהגים הל' ציצית ד', מבואר שהיו נשים שהתעטפו בציצית, וביניהם אשתו הרבנית של מהר"י ברונא, ואף שלא היתה דעתו נוחה ממנהגה, לא מחה. ועיין עוד באגור הל' ציצית כז, שהזכיר מנהג זה. בתרגום יונתן בן עוזיאל לדברים כב, ה, משמע שיש בזה איסור מטעם 'לא ילבש'. אמנם כל הראשונים שעסקו בסוגיה לא הזכירו חשש זה. אך בין האחרונים היו שהזכירוהו, וביניהם בן איש חי ש"א לך לך יג.
ובשו"ע יז, א: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא (תוס' והרא"ש והר"ן פ"ב דר"ה ופ"ק דקדושין), אך מיחזי כיוהרה, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא (אגור סימן כ"ז) פירוש אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית". הרי שאין כאן חשש לאיסור הלכתי מטעם כלאיים או 'לא ילבש', אלא רק מפני שנראה כיוהרה כתב הרמ"א שאין לנשים להתעטף בציצית.
ובאגרות משה או"ח ד, מט, כתב על כך תשובה יסודית, ועיקר דבריו, שאם מגמת האשה להתעטף בציצית לשם שמים, הרי היא רשאית ויש לה שכר על כך. ותיקח בגד שיהיה שונה מטלית של גברים (אפשר לשנות על ידי צבעים שונים). ולמנהג אשכנז רשאיות לברך. אבל אם היא רוצה להתעטף בציצית מתוך השפעה חיצונית, ומגמתה ללחום את מלחמת הפמיניזם, ורוצה להכניס את מלחמתן כדי להתמרמר ולשנות את דיני התורה, הרי שיש בזה כפירה בתורה ואין לה חלק בעולם הבא. ע"כ.
לפיכך נראה שאשה שרוצה להתעטף בציצית לשם שמיים תתעטף בצנעה, ובזה אין חשש יוהרה, ואין בזה ביטוי של התמרמרות על ההלכה והמסורת. ואם נשים רבות ינהגו כך בצנעה לשם שמיים, הרי שבמשך הזמן גם אם ילבשו שלא בצנעה כבר לא ייחשב הדבר כיוהרה והטחת דברים כנגד מסורת התורה. ומ"מ נלענ"ד שגם כיום אין למחות באשה שמכוונת לשם שמיים ומתעטפת בטלית בציבור, שיש לה על מי לסמוך. אולם יש למחות כנגד נשים שאינן מקפידות על מצוות רבות ודווקא בטלית מתעטפות בפרהסיא, כדי לבטא בזה התנגדות למסורת ההלכה.
^ 2.. במשנה ברכות כ, א, מבואר שנשים פטורות מתפילין. אולם לא נתברר האם נשים שרוצות רשאיות להניח תפילין כמו שנוהגות לקיים שאר מצוות שהזמן גרמן, כדוגמת נטילת לולב ושמיעת שופר. בעירובין צו, א, מובאת ברייתא: "מיכל בת כושי (שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים". והתוס' שם כתבו בשם הפסיקתא שמיחו בה חכמים. וכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, מובאת בתחילה דעה סתמית שלא מיחו בה חכמים, ואח"כ דעת ר' חזקיה שמיחו בה. וכתב התוס' עירובין שם, שלדעה שמיחו בה, אע"פ שלא מיחו בנשים שמקיימות שאר מצוות עשה שהזמן גרמן, מפני "שתפילין צריכים גוף נקי ונשים אינן זריזות ליזהר". (ונראה שהחשש מפני שבשעת הנידה אסור להניחן, ועיין עוד ברמ"א או"ח פח, א. וכיוון שאינן רגילות ללמוד דינים שאינן מחויבות בהן, לא ייזהרו בזה. ואולי גם חששו מפני הטיפול בחיתולי התינוקות ודברי טינופת שבבית). וכך כתב כלבו סי' כא בשם הר"ם, שיש למחות ביד נשים שרוצות להניח תפילין "מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות". והביא הב"י את דבריו. ונפסק בשו"ע או"ח לח, ג: "נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו)".
ובאר המ"א שם, שאם היו חייבות מהתורה בתפילין, לא היה הטעם שאולי לא ייזהרו בנקיות פוטרן, אבל כיוון שהן פטורות ויש חשש נקיות - יש למחות שלא יניחו. וכהמשך לדבריו כתב בערוה"ש לח, ו, שבעצם גם בגברים יש בעיה, שהרי התפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, אלא שכיוון שמחויבים בזה, מניחים בק"ש ותפילה תוך זהירות מירבית. אבל נשים שפטורות, למה שיכניסו עצמן בחשש גדול כזה. וזמן ק"ש ותפילה אצלן כמו לגברים בשאר היום, לפיכך אין מניחין אותן להניח תפילין. ואע"פ שמיכל היתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים (ערובין צו, א), אין למדין מזה, דמסתמא ידעו שהיא צדקת גמורה וידעה להיזהר. וכ"כ בכה"ח לח, ט, בשם ברכ"י ועוד אחרונים, שיש למחות בנשים שלא יניחו, והביא לזה טעמים על פי הקבלה.
אולם גם בראשונים יש אומרים שאין למחות, וכן תמה באורחות חיים על דברי מהר"ם שהביאם בכלבו, שכתב למחות בנשים, שהרי לא מיחו במיכל בת כושי. והביאו הב"י אלא שהשיב שהכלבו סמך על הדעות האחרות לפיהן כן מיחו. ובעולת תמיד (מראשוני המפרשים על שו"ע), באו"ח לח, ג, דחה דברי המהר"ם, שכן אם אסור להן להניח מפני נקיות, מדוע אמרו בברכות כ, א, שהן פטורות מפני שהיא מצווה שהזמן גרמא. ועוד אמרו בערובין צו, א, שמיכל בת שאול הניחה תפילין ולא מיחו בה. וסיים העולת תמיד: "דאם האשה זקנה וידעינן בה שיודעת לשמור את עצמה, דאין למחות בידה, ובהאי גוונה מיירי התם" במיכל בת שאול. גם מסופר על כמה צדקניות בדורות הראשונים והאחרונים שנהגו להניח תפילין, ומהן אשתו של רבי חיים בן עטר.
למעשה, ההוראה שלא תניח, ורבים כתבו שיש למחות ביד הרוצות להניח, וכ"כ הרמ"א ומ"ב לח, יג, וכה"ח לח, ט, ועוד רבים. אלא שכפי שכתבתי, לרוצה להניח יש על מה לסמוך, שכך דעת האורחות חיים ועולת תמיד, ואף מסיום דברי ערוה"ש מבואר שאין למחות במי שמפורסמת כצדקת. ולכן למעשה אין למחות בידה. ובתנאי שתקפיד שלא תניח בשעת וסתה, אמנם בימי הספירה, אפשר להניח. וכן תקפיד להניח בצנעה, כדי שיהיה ברור שהנחתה לשם שמיים, ועוד שצריך להצניע את זמני הטהרה והטומאה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il