Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.

Not Found

Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.

Not Found

Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.

Not Found

Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.

מעלת י"ז בתמוז וימי בין המצרים

עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת ירושלים

*י"ז בתמוז היה צריך להיות יום חג יותר מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל שטעו ישראל בחשבון, עשו את העגל בו ביום ונשתברו הלוחות. *כל פוסקי הדור אמרו שמי שאינו זהיר מפני המגפה על פי הנחיות הרופאים, הריהו שופך דמים. ובמיוחד צריך להיזהר בזה בתקופה זו של בין המצרים.
לחץ להקדשת שיעור זה
המאבק על ההנהגה
לא תשמעי אלא לגדול שבהם
הסיפור של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור מתרחש בשנה האחרונה לשהותם של בני ישראל במדבר. מרים נסתלקה בחודש ניסן, אהרון בחודש אב. על משה נגזרה גזירה שלא ייכנס לארץ ישראל. השאלה המרחפת בחלל האוויר היא מי יחליף את שלושתם.
זמרי בן סלוא מורד בדרך הרוחנית של משה, שתובעת ריסון יצרים, ומציע לעם הנהגה של מתירנות מינית. לכן החטא שלהם לא נעשה בצנעה, אלא בפרהסיה הכי גדולה: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כה ו).
חכמינו (סנהדרין פב ע"א) מתארים את המרד של זמרי במשה: "מה עשה? עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם . אמר לה: אף הוא (אני) נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא (אני) גדול ממנו, שהוא (אני זמרי מהשבט השני) שני לבטן, והוא (משה) שלישי לבטן".
זמרי מכנס ציבור ענק של עשרים וארבע אלף אנשים, והוא הולך בראשם עם כזבי בת צור. הוא מספר לה שהוא נשיא השבט השני בחשיבותו, חשוב יותר ממשה שהוא מהשבט השלישי. הוא מספר לה שהוא הולך להיות המנהיג הבא של ישראל, כי זה מה שציווה לה אביה " לא תשמעי אלא לגדול שבהם" ועל כן הוא הולך להתריס עם כזבי בפני משה וכל מנהיגי ישראל.
נתעלמה ממשה ההלכה
כזבי מבינה שזמרי הולך להיות ה"גדול שבהם" המנהיג ולכן היא נשמעת לו למרות האופן המזלזל שהוא נוהג בה. "תפשה (לכזבי) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: 'והמה בכים פתח אהל מועד'". ולמה נתעלמה ממשה הלכה? כי כעת צריך לבא מישהו אחר ולומר את ההלכה.
"וכתיב, וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא ". בספר שם משמואל (פרשת פנחס) כותב כי העובדה שממשה נעלמה הלכה פשוטה ונזכרה אצל פנחס היא סימן משמים שהגיעה שעתו להנהיג את ישראל בתפקיד הכהן הגדול אחרי אלעזר, כדלקמן.
לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ
גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת
חשוב להבין שהחלופה שמציע זמרי בן סלוא היא שילוב של מלך יהודי עם בת מלך נוכרייה, כמו שהיה אצל אחאב, וכמו שכמעט היה אצל שלמה. שילוב מסוכן ביותר. "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" (נחמיה יג כו).
נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם
כך היה ניסיון לשלב מנהיגים יהודים עם נשים נוכריות בתחילת ימי הבית השני כדי לקלקל. בתחילת ייסודו של היכל ה' הציעו צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן שיתוף פעולה עם ישראל: "נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם". זרובבל מבין את המזימה שלהם ודוחה אותם. "וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" (עזרא ד). אחר כך מתגלה כוונתם האמיתית, לצרור ולהרפות ידיים.
צוררים נגד ההתיישבות היהודית
שלושה צוררים היו להתיישבות היהודית בימי הבית השני. סַנְבַלַּט החורני וְטוֹבִיָּה העבד העמוני וגֶשֶׁם הָעַרְבִי. כשהם רואים שנחמיה מצליח לבנות את החומה, הם מציעים לו באותה רוח להיפגש ולהיוועד, והוא מבין את כוונתם ודוחה את הפגישה. "וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ וְהֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה" (נחמיה ו). נחמיה כמובן נזהר מהמלכודת.
לשכה זרה בבית המקדש
סנבלט החורני קושר קשרי נישואין עם הכהן הגדול, ומצליח. כך מספר נחמיה: "וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי" (נחמיה יג כח). ולא עוד, אלא שלכבוד הגויים הללו פינה הכהן הגדול לשכה בבית המקדש מ"הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר" ועשה ממנה לשכה לטוביה העמוני. מיותר להסביר איזה נזק רוחני עושה לשכה של צורר נוכרי בבית המקדש, מה חושבים היהודים כשהם רואים את הלשכה והכבוד שמקבל הגוי הזה בבית המקדש.
גם כאן פועל נחמיה בתקיפות כדרכו, והוא משליך אותו מחוץ לבית המקדש. "וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה" (נחמיה יג). הוא הבין את הסכנה שבשיתוף נכרים עוינים בהנהגת עם ישראל במסווה של סיוע ועזרה ומשווה אותה לטעות של שלמה המלך.
כהן גדול ומנהיג גדול
המעשה של פנחס מצליח והוא ממשיך את ההנהגה בדרכו של משה. "וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ". וכן מסופר בספר יהושע שכאשר בני גד ובני ראובן בונים מזבח בעבר הירדן המזרחי, נשלח פנחס לברר איתם האם הם הולכים להקים להם מקדש חילופי. "וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן" (יהושע כב יג). כן משמש פנחס ככהן גדול גם בפרשת פילגש בגבעה (שופטים כ כח).

תשעה באב - יום לידת המשיח
יום אסוני הוא יום ששוני
חכמנו מספרים כי ביום תשעה באב נולד המשיח. וכך מובא במדרש (איכה רבה א): מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש וגעתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: בן יהודי, התר שורך והתר מחרשתך, שהרי נחרב בית המקדש. געתה פעם שנייה, אמר לו: בן יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? אמר לו: מנחם שמו.
בי"ז בתמוז - עיבור סבו של דוד המלך
החתם סופר בדרשותיו מוכיח מהכתוב במגילת רות כי בי"ז בתמוז היה העיבור של עובד, סבו של דוד המלך. שהרי נעמי ורות הגיעו לבית לחם בערב פסח, "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). ומסביר רש"י "בקצירת העומר הכתוב מדבר", דהיינו ט"ז בניסן.
רות מלקטת שעורים עד סוף תקופת הקציר שאורכת שלושה חודשים. "א"ר שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים" (מדרש רבה רות ה יא). שהם חודשי הבחנה שכל גיורת צריכה לעבור (מלבים ב כג).
לפי זה, סיום קציר חיטים היה בט"ו תמוז, ובליל ט"ז תמוז באה רות לגורן לבקש מבועז שיגאל אותם ויישאנה לאשה. הוא אומר לה שיש גואל קרוב יותר לאלימלך ממנו, ועל כן הוא ישאל אותו. "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".
ביום ט"ז תמוז לוקח בועז עשרה זקנים שיושבים כבית דין בשער והוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול. הגואל לא רוצה לשאת את רות, ובועז גואל באותו יום כמו שאמרה נעמי לרות. "וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג יח). חכמינו אמרו "אותו הלילה שבה עליה מת" (מדרש רות ב). אם כן, נתעברה רות ממנו בליל י"ז בתמוז ונולד ממנה עובד שהוא אבי ישי שהוא אבי דוד המלך.
מיום גדול מכיפור ליום אבל
יום י"ז בתמוז הוא יום שיש בו מעלה גדולה ביותר. היום הזה היה צריך להיות יום חג יותר מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל חולשתם של ישראל עשו את העגל בו ביום ונשתברו הלוחות.

הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים
בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל
על מעלת התענית בין י"ז בתמוז לט' באב אפשר ללמוד ממה שכתוב בטור (תקנא) כי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל. כוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". דניאל צם בגלל כורש שביטל את הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש. "שצוה להתחיל וחזר בו על פי כתב צרי יהודה ובנימין" (רש"י שם). "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".
אחרי התענית - גילוי גדול
אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".
החיזוק הזה הוא חיזוק גם לנו שנבין כי התפילות והתענית והבקשה לבית המקדש עושה רושם גדול מאוד בפמליה של מעלה, והיא מעוררת אותם לפעול בשמים כנגד הכוחות שמנסים לעכב את בניין הבית וגאולת ישראל.
יש לתמוה איך טעה דניאל
האבן עזרא מספר על שאלה ששאל רבי יהודה הלוי על תפילתו של דניאל: "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה? שהרי לא מונים שבעים שנה למלכות בבל, אלא לחורבן בית המקדש וירושלים.
פקידה ראשונה לקיבוץ גלויות ובניין ירושלים
התשובה של האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת היא הפקידה שנעשתה על ידי כורש, והיא פקידה לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית המקדש.
ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות, ובטעות הם החלו לבנות את הבית כטעותו של כורש. אבל הנבואה של ישעיהו הייתה רק לקבץ את הגלויות ולבנות את ירושלים. כאמור: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו מה א). עליו נאמר: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו מה יג).
כן אומר גם ירמיהו הנביא (כט י): "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש.
פקידה שנייה לבניית הבית
כעבור 19 שנה, בימי דריווש השני, הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו שמתפלל זכריה בימיו: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, כן היה צריך את תפילת זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות הללו.
וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם
שִׁקּוּץ או שִׁקּוּצִים?
אחד הדברים הרעים שקרו לאבותינו בי"ז בתמוז היה העמדת הצלם בהיכל. ובאמת ביום זה הייתה מעלה גדולה של השראת שכינה שהופסדה על ידי הצלם שהועמד בהיכל. מהפסוק בדניאל "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם" לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת השיקוץ היו ביום אחד בי"ז בתמוז. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם" בלשון יחיד? הרי אחרי ביטול התמיד מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם " (דניאל ט כז).
מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה", שני אלילים הציב מנשה, ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו, וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו לכן כתוב שִׁקּוּץ שֹׁמֵם בלשון יחיד.
עבודה זרה עד הגג
הגמרא אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה הציב המלך אחז את העבודה הזרה שלו על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח תקפ).
עבודה זרה בהיכל, דרך החצר
מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־ה'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל. "וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס". אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).
וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַש
מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'? דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) 'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).
ובמדרש (שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנוכרים נכנסו להיכל בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו. או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.
מהלכות בין המצרים
ואם יתבונן בזה יקרע סגור לבבו
כתב החיד"א: "בין המצרים - יזהר מאד במיעוט שחוק במיעוט תענוג ויאמר תקון חצות בבכיה, לא נצרכה אלא להעדפה על מה שנהג. כי כל העולמות מצטערים בחרבן הבית, והכל תלוי בתשובה, ובעוונותינו הרבים כל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו, ונוסף צער בדור האחרון ואם יתבונן בזה יקרע סגור לבבו" (מורה באצבע סימן ח אות רכט).
לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי
יש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשלושת השבועות, והסיבה היא מה שכתוב על דניאל "לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים". עוד כתוב בשו"ע (ט"ז) "ויש מתענין מי"ז בתמוז עד ט"ב". והכוונה לצום רק ביום.
ולמעשה בימינו לא נהגו בחומרה זו של איסור בשר ויין, כי אין בנו כוח לכך. אלא רק בתשעת הימים עד י' באב בצהריים. לפי השו"ע אסור רק ממוצאי ר"ח, ולפי הרמ"א אסור מר"ח עצמו. וכן לא מחמירים לצום אפילו לפרושים.
ברכת שהחיינו
כתוב בשו"ע (סימן תקנא סעיף יז): "טוב ליזהר מלומר 'שהחיינו' בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". בשו"ע לא חילק בין שבת לחול, ובשניהם אסור לברך "שהחיינו".
גם האר"י כתב שבשבת אסור לברך "שהחיינו". והסביר המג"א שסיבת האיסור היא משום שזה זמן פורענות ולא משום אבלות, שאם היה אסור רק מטעם אבלות, היה מותר לברך בשבת כמו שמותר לאבל לברך "שהחיינו" על אוכל. והגר"א חולק ומתיר "שהחיינו", כמו שמותר באבל ב"מ.
תספורת
כתוב בשולחן ערוך: "שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס". וכתב הרמ"א: "ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז" (תקנא ג). רוב הספרדים נהגו כדעת השו"ע.
והאר"י ז"ל החמיר כהרמ"א לא להסתפר מי"ז בתמוז. ובפועל נהגו האשכנזים כמו הרמ"א, וכן נהגו בג'רבה ובחלק מהמקומות במרוקו ובעוד מקומות מהספרדים. והיה אומר הרב זצוק"ל שמי שנהגו בעניין זה כמו האר"י ימשיכו במנהגם. ובחור ישיבה הלומד במקום שנהגו להחמיר כרמ"א, לא ישנה ממנהג המקום.
גזיזת ציפורניים
לדעת מר"ן הבן איש חי מותר לגזוז ציפורנים אפילו בשבוע שחל בו ט' באב, ואומר בן איש חי: אני הייתי מתיר לגזור אפילו בתשעה באב עצמו אם הציפורניים עודפות על הבשר.
טיולים ושאר תענוגים
לעניין טיולים, ים ובריכה, יש אומרים שאסור, כיוון שבימים אלו הובקעה העיר, ואיך אפשר להתענג? ויש אומרים שמותר, שאין להוסיף איסורים שלא אסרו חכמים. ועל כן ראוי למעט בכל זה, ובמיוחד בים ובריכה, כיוון שזה זמן סכנה.
אמנם בקייטנה וכד' שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו ברחובות - מותר. וצריך לפקוח את עיניו ולשים לב, וללכת למקום שיש בו מציל, והאחראים על החופים ישימו שלושה מצילים במקום אחד.
וכן לא יוצאים בימים הללו לטיול לשם תענוג. ואמנם אם זה הזמן היחיד שיכול לקחת את ילדיו לחופשה, או שרוצה ללכת בימים האלה בגלל רפואה - יכול ללכת עד ר"ח אב, ומר"ח ואילך לא הולכים כלל לבריכה עד י' באב (ראה רב פעלים ד' כ"ט).
נהגו שלא לישא אישה
נהגו שלא לישא אישה מי"ז בתמוז ועד י' באב, וגם מי שלא קיים פריה ורביה. ויש מקומות שנהגו להחמיר בזה רק מראש חודש אב, אבל רוב קהילות ספרד החמירו מי"ז תמוז כי זה לא סימן ברכה. אירוסין שנוהגים היום, אם עושים בלי סעודה, מותר. אבל בלי ריקודים ומחולות.
שירים ומנגינות
שירים ומנגינות אסורים מליל י"ז ועד י' באב בצהריים. ואין זה משנה אם מדובר בזמר או בהקלטה. בסעודת מצווה, כגון בר מצווה, ברית מילה וסיום מסכת, מותר לשיר בפה. כמו כן, ביום שישי אחרי חצות מותר לשמוע שירים בפה בלבד, וכן במוצאי שבת.
גננת שרוצה להשמיע לילדים שירים כדי להעסיקם מותר. השומע חדשות ברדיו וכו', ויש בין החדשות מנגינה, או שמתקשר בטלפון ויש מנגינה - מותר לשמוע. כי זה לא ניחא לו, שהרי הוא רוצה לשמוע חדשות או את חברו בטלפון.
להיזהר מדבר סכנה
באיכה רבה (א) כתוב: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים - ביומין דעקא". שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם "קטב מרירי" מצוי כמו שכתוב (תהלים צ"א) "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים" (ועיין פסחים קיא ע"ב). ולכן לא עושים שום דבר סכנה בימים אלו.
זהירות מהמגפה
בימים אלה צריך להיזהר מאוד בכל מה שקשור למגפה. ויש אנשים שאומרים שכל המגפה היא רק פוליטיקה של כל מיני אנשים, וצריך להיזהר מאוד שלא להפיץ את סברות ההבל הללו. כי אנשים מספרים ומפיצים זה לזה, ואחר כך מרשים לעצמם לא להיזהר באזהרות של משרד הבריאות.
כל פוסקי הדור אמרו שמי שאינו זהיר מפני המגפה על פי הנחיות הרופאים, הריהו שופך דמים. ובמיוחד צריך להיזהר בזה בתקופה זו של בין המצרים, שלא תיגרם על ידו חלילה שפיכות דמים של מאן דהוא.
בניית בית בארץ ישראל
כל בית שנבנה בארץ זה יישוב ארץ ישראל, ומצווה לקנות או לבנות גם אחרי י"ז בתמוז. לצבוע מותר גם בחו"ל עד ר"ח אב. וסיפר הרב כי צבעים וסיידים שלא עבדו מר"ח אב – צבעו בתי כנסת בחינם, וקיבלו רק הוצאות סיד וצבע.
ויהי רצון שיקוים בנו "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). אמן ואמן.

סיפור
איגרת דרייווש על בריסטול בסמינר
סיפרה מירב עמור, בת הרב זצ"ל: כשאבא הרב זצ"ל היה רב ראשי, אני הייתי ילדה קטנה. אבא היה עסוק מאוד במתן תשובות לכל אדם בארץ ובחו"ל, כולל רבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים שהגיעו להתייעץ איתו בשאלות שהם לא ידעו להכריע בהן.
מטבע הדברים הרב לא נמצא הרבה בבית, וגם כשהיה בבית היה עסוק. בתור ילדה קטנה, כבת 10, רציתי יותר זמן עם אבא והבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות מעשה. התחפשתי לגברת, נעלתי נעלי עקב, שמתי כיסוי ראש ותיק צד ודפקתי על דלת לשכתו של אבא. אבא פתח לי את הדלת, ואמרתי בכל הרצינות שגייסתי שיש לי שאלה לרב.
הוא הכניס אותי לסלון שהיה מקבל בו אנשים ואמר: בבקשה, שבי ותשאלי את השאלה. שאלתי: האם מותר שלכבוד הרב יהיה גם זמן לדבר עם הבת שלו? הרב צחק צחוק גדול, קרא לאמא הרבנית ואמר לה: תראי, תראי איזו גברת נכנסה לפה...
חשוב לי להדגיש, שכאשר הייתי צריכה ללמוד למבחנים במקצועות הקודש כמו תורה או דינים, אבא הוא זה שהיה לומד איתי ובוחן אותי. בדינים למדנו בבית הספר לפי מנהגי האשכנזים וזה סיבך אותי מאוד, כי בבית נהגנו אחרת, כמובן. אבל בזכות אבא הרב הדברים הסתדרו לי היטב בראש. הוא הסביר לי בנחת ובסבלנות רבה מה לפי האשכנזים ומה לפי הספרדים, מה לכתוב במבחן ומה לעשות בבית.
היה לרב כתב קליגרפי מאוד יפה, ובתור ילדה קטנה אבא היה מאייר לי את השערים למחברות. הוא היה מצייר בשני עפרונות ואני הייתי צובעת בפנים. זה נכון שלא היה לו הרבה זמן פנוי כמו לאבא רגיל, אבל כשהייתי צריכה אותו הוא היה שם בשבילי.
באחד השיעורים שמסרתי בסמינר לימדתי על דרייווש, שכתב איגרת שהוא מאשר לבנות את בית המקדש. אבא כתב על בריסטול ענק את המכתב הזה, כביכול, וכולנו למדנו מזה.
כשהייתי ילדה הייתי עושה עם ילדי השכנים תהילים כל שבת. אבא היה כותב את חידוני פרשת שבוע, ומי שהשיבה תשובה נכונה קיבלה פרס. עד היום יש לי קלסר שלם של חידונים שאבא כתב.
אני מספרת את הסיפורים האלה ומתמלאת געגוע. כביכול דברים קטנים, אבל בזכותם הרגשתי חשובה ואהובה.

תשובה כהלכה

הגיע זמן גאולתכם. לאחרונה אני שומע רבנים מנבאים נבואות זעם .שמעתי רב שמדבר על השלטון והשררה וקושר את פרשת המרגלים ל"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". מפחיד לחשוב שאנו חיים בתקופה כזו, אין מלך בישראל, יוקר המחיה וחוצפה תשגה. כיצד עלינו לנהוג? האם כבוד הרב יוכל לשלוח דברי חיזוק לתקופה קשה זו?
באמת אנחנו חיים בתקופה מאוד גדולה ומיוחדת. על התקופה הזו אפשר ללמוד מהמדרש שאומר על דבר דומה: "וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה. וישראל מתרעשים ומתבהלים, ואומרים: להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך? ואומר להם [=הקב"ה לישראל]: בני, אל תתייראו, כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם."


ניסיונות של גאולה. כבוד הרב, למה הקב"ה מביא דווקא על הדור שלנו ניסיונות כאלו קשים בתחום הצניעות?
האם יש לזה קשר לגאולה או לחזרה של עם ישראל לארץ? לא שמענו שלסבא וסבתא שלנו היו ניסיונות כאלו.
ניסיונות בתחום הצניעות מופיעים בדרך כלל בתחילת הגאולה. כך היה בימי משה רבנו, שלפני כניסתם לארץ באו בנות מואב ומדיין וניסו להחטיא את ישראל והצליחו בחלק ניכר וכואב. כך היה בימי בית שני שיהודים שעלו לארץ היו נשואים עם נוכריות, אשדודיות, עמוניות מואביות וכד'. כמו שכתוב בספר נחמיה. וכך קורה גם בימינו, שככל שמתקרבים לגאולה יש יותר בלבול בקשר בין יהודים לנוכריות. יש לזה סיבה רוחנית, שכאשר עם ישראל מתחזק וגדל מתקיים בו "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". והיצר הרע בא מתוך גדולות ובלבול, ולכן צריכים להיות גדולים יותר ושמורים עוד יותר.





עוד בנושא קול צופייך

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

Not Found

Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.

Not Found

Not Found


HTTP Error 404. The requested resource is not found.