סיפר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל: היה זה יום קיצי חם ביותר, בשלהי חודש אב. חלונות בית הכנסת היו פתוחים לרווחה בנסיון לתפוס משב רוח מרענן. מזגנים היו אז בגדר מותרות בנתיבות, והמתפללים הסתפקו בחלונות הפתוחים ובמאווררים המקרטעים.
תפילת מנחה התחילה לפני דקות מעטות והקהל, כשביניהם הבבא סאלי, עמדו לתפילת שמונה עשרה. שניות מעטות חלפו כשלפתע נורה צרור יריות לתוך בית הכנסת. המתפללים עצרו את נשימתם ונשכבו בבהלה על הרצפה עד יעבור זעם. השניות נדמו כנצח ומול עיניהם ראו המתפללים את יקיריהם ומעשיהם שעשו בימי חייהם. אף אחד לא העיז להסתכל ולבדוק האם נכנס היורה להיכל התפילה או לא. אולם, השניות הפכו לדקה והיריות נדמו. אט, אט, הרימו המתפללים את ראשיהם ועיניהם לכיוון הדלת וראו שהיורה איננו. מדלת הכניסה ראה אחד המתפללים חייל מצרי בורח תוך שהוא יורה צרור אחרון לכיוונם. האיש החל רודף אותו, כשחבריו דולקים אחריו. שני מתפללים דפקו בפראות בדלתות השכנים בנסיון למצוא טלפון כדי לקרוא לעזרת המשטרה והצבא.
דקות ארוכות עברו כשלפתע החל הרחוב הומה בשוטרים וחיילים רבים. ההמולה היתה רבה והקהל הרב שנאסף במקום עמד ותיאר את השתלשלות הדברים עוד שעות ארוכות גם לאחר תפיסת החייל המצרי המפגע.
לפתע, נראה הבבא סאלי עומד על מפתן בית הכנסת כשמבט תמה על פניו. הקהל נעמד דום והחיילים ניגשו לרב בדממה. "מדוע בית הכנסת ריק?" שאל הרב את כוחות הבטחון והקהל. הקצין, שניגש לרב, שמע את הרב ולא האמין למשמע אוזניו. כבר שנים רבות שמע אודות הבבא סאלי, אך כעת הבין את מה ששמעו אוזניו. מיד פנה הקצין לרב וסיפר לרב את אשר אירע. בהסתכלו בפני הרב, הבחין בדבר שעורר את השתוממותו עוד יותר: "יסתכל נא כבוד הרב בגלימתו. ליד האוזן ישנו נקב של כדור! כדור עבר סמוך לאוזנו של הרב בזמן התפילה, וכי לא שמע או הרגיש זאת הרב??!" הבבא סאלי הסתכל בגלימתו ואכן ראה את הנקב של הכדור שעבר סמוך לאוזנו, אך את קולו לא שמע כלל וכלל.
השאלה שנשאלה לאחר מכן היא : האם היו המתפללים חייבים לעצור את הרב בזמן תפילתו ולהסב את תשומת ליבו לאירוע החבלני שמתרחש, או שמא טוב עשו שהניחו לבבא סאלי להמשיך להתפלל ללא הפרעה?

תשובת הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א:
המתפללים היו חייבים להפסיק את הבבא סאלי בתפילתו משום פיקוח נפש. אין לנו אפשרות לדעת שצדיק, גדול ככל שיהיה, יינצל על ידי נס. ניתן לראות זאת בשואה שבה נרצחו לצערינו צדיקים גדולים.
מסופר בגמרא (קידושין כט:) שהיה מזיק (שד) בבית הכנסת של אביי שהזיק לאנשים בלילה. יום אחד שמע אביי שרב אחא בר יעקב מגיע ללמוד בבית מדרשו. הוא דרש מתלמידיו שאיש לא יזמינו לביתו ללון וכך ייאלץ רב אחא להשאר בבית המדרש יחד עם המזיק. זאת משום שהוא הכיר בכוחו של רב אחא להרוג את המזיק ורצה שיעשה זאת.
תלמידיו של אביי אכן לא הזמינו את רב אחא והוא נשאר ללון לבדו בבית המדרש. בלילה התפלל רב אחא ובכל השתחוויה שהשתחוה לקב"ה הוא הוריד ראש אחד מהמזיק עד שהרגו.
לכאורה רואים מכאן שאביי סמך על צדקותו של רב אחא אפילו כאשר רב אחא היה בסכנה. אולם אין להוכיח מסיפור זה משום שרב אחא בעצמו כעס על אביי ואמר לו שאם לא היה נעשה לו נס היה המזיק יכול לפגוע בו. בנוסף, לאביי היה ברור שייעשה לרב אחא נס(ראה מהרש"א שם). אולם במקרה שלנו וודאי שהיו חייבים להפסיק את הבבא סאלי ולעצור אותו כי אין לדעת בוודאות שיקרה לו נס.