שיעור 40 - ח"א, פרק לו, חומרת ההגשמה

אמונת גשמיות הבורא – חמורה מעבודה זרה!

בפרק לו מבאר הרמב"ם את עוצם חומרתה של תפיסת ההגשמה של הבורא. הרמב"ם מראה כיצד התייחסה התורה לעבודה זרה ותיארה כל לשון של "כעס", "קנאה" ו"חרון אף" כלפי עובדיה וכיצד היא כנתה אותם בלשונות "אויבים" ו"שנואים" ו"מתועבים" וכדו' לפני ה', והוא מבאר את הסיבה לזה בשל חומרתה של הטעות בהפניית היחס של העבודה והערצה לזולת ה', (אף בלא כפירה בה' עצמו כלל, שהרי אפילו עובדי הע"ז היו מכירים ומאמינים גם בו). מזה מסיק הרמב"ם ק"ו לטעויות באופן תפיסת ה' עצמו וייחוס הגשמה אליו, שמכיון שמדובר בטעות בעצמותו ממש – מבחינה זו המורה היא ההגשמה יותר מן הע"ז! ומכאן חומרתה העצומה והעדר הסובלנות כלפיה, כפי שלא נותנים אפשרות הצטדקות לעובדי הע"ז עצמם. בסיום הדברים הוספנו כמה מילים על כי מטרת הפרק בתיאור ה"כעס" על ההגשמה הוא לבטא חומרת אמונת הגשמות ב"לשון בני אדם", וכן דנו בהבדל בין סגנונו החד והדרישה להפשטה מוחלטת של הרמב"ם להרחקת הגשמות ובין סגנון התורה והמתרגמים העדין ופחות חד להפשטה, ניסינו למזער את ההבדל מצד אחד, ולהציע מצד שני גם רעיון שנותן לגיטימיות לתוספת דרישה מחודש בימי הרמב"ם (אף אם לא נתבאר קודם לכן) – רעיון שהוא כעין רעיון שהרמב"ם עצמו ביאר בעניין העדר אזכור אמונת תחיית המתים בתורה עד שנתפרשה בדניאל.