ושוב מתחילים אנו מבראשית...
המילה המייצגת ראשוניות והתחלה, וכל פעם היא מצליחה להפתיע ולגלות עומק חדש בקרבה. ואכן, פירושים רבים מספור ניתנו לה.
ומילה עוצמתית זו, מביאה אותנו גם לאגדת חז"ל מופלאה, היורדת עד עמקי תהום רבה.
וכך אומרים חז"ל (סוכה מט): " תנא דבי רבי ישמעאל, בראשית, אל תקרי בראשית, אלא ברא שית". וכוונתו, שבמילה זו נרמזנו, שה' ברא את השיתין, הבורות שמתחת למזבח, שלתוכם היו נשפכים היין והמים שנוסכו על גבי המזבח. בורות אלו היו עמוקים ומגיעים עד למי התהום.
ומספרים חז"ל (גמרא סוכה נג, בצרוף אחד הכיוונים המובאים ברש"י שם), שבורות אלו התמלאו עפר ואבנים, ודוד המלך במהלך הכנותיו לבניין בית המקדש, ניקה את שיתין וחפרם מחדש.
והנה, בשעת החפירה, הגיע דוד לחרס אחד שהיה מונח במעמקי האדמה על פי התהום, וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית. (יש לציין שלפי הירושלמי, סנהדרין פ"י, הלכה ב, החרס היה שם רק מזמן מעמד הר סיני). הוציא דוד את החרס ממקומו, והנה גאו מי התהום, ורצו לשטוף את כל העולם.
אמר דוד – האם מישהו יודע אם מותר הלכתית לכתוב את שם ה' על החרס, ולזורקו למים מתוך ידיעה שיתכן ואעבור בכך על איסור מחיקת שם ה', אך התהום ינוח ויפסיק לשטוף את העולם?
אמר אחיתופל – הרי כדי לעשות שלום בין איש ואשתו הסוטה, התירה התורה למחוק את שם ה', קל וחומר שכאן מותר למחוק, כדי לעשות שלום לכל העולם כולו. מיד כתב דוד את שם ה' על החרס, זרקו למים, והחרס חסם את פי התהום.
הלכו מי התהום וצללו למעמקים, ונעשה העולם יבש. מיד אמר דוד את חמש עשרה 'שירי המעלות', והעלה את מי התהום מדרגה אחרי מדרגה.
על סיפור מופלא זה, אפשר לשאול שתי קושיות –
א. חרס, מטבעו, הוא מעשה ידי אדם. אבנים הם טבעיות, אבל את החרסים יוצרים אנשים, וכיצד הגיע לפי התהום מששת ימי בראשית, הרי ימים אלו הם כולם מעשה ידי ה'?
ב. בזמן שגאו מי התהום, העולם היה בסכנת שטפון. אולם הביטוי שבו משתמש אחיתופל כנימוק ליכולת לכתוב את השם על החרס הוא – "לעשות שלום לכל העולם כולו", מה הקשר בין הצלה מסכנה לעשיית שלום?
דומה, שהתשובה לשאלות אלו שופכת אור על משמעותו של המדרש. הקדוש ברוך הוא יצר בימי הבריאה כוחות גדולים ועצומים בעולם, אולם כוחות אלו עדיין אינם מספיקים לקיומו של העולם. תנאי הכרחי לקיום העולם הוא האיזון וההרמוניה בין כל הכוחות. כולנו יודעים שהעולם בנוי מאיזון בין כוחותיו, לדוגמא – אם כדור הארץ היה קצת יותר רחוק או קצת יותר קרוב לשמש, הרי לא היו יכולים להיווצר חיים במקומנו.
שניים מהכוחות היסודיים ביותר בעולם הם – העפר והמים. כידוע, מקום המקדש הוא המקום שממנו התחיל העולם להיווצר, ולכן אבן השתייה נקראת כך, "שממנה הושתת העולם". לכן כשדוד חושף את השיתין, הוא מגיע למי התהום, וחושף בכך את מקום המפגש והאיזון העדין בין הכוחות היסודיים, העפר והמים.
במקום המפגש הזה הוא מוצא חרס מופלא וחריג, חרס מעשה ידי ה'. החרס עשוי גם מעפר וגם ממים, ובוודאי כדי ליצור אותו צריך מינון ואיזון מדויק בין עפר למים. חרס זה מבטא את המפגש והאיזון העדין בין הכוחות היסודיים בעולם. ה' יצר את האיזון המתאים, ולכן מי התהום לא גואים ושוטפים את העולם, אולם האם ידע האדם לשמור על איזון זה?
מתברר שהאדם לא תמיד יודע לשמור על האיזון. דוד מוציא את החרס ממקומו, הוא מתערב בטבע, האיזון מופר, והדבר יכול להביא אסון לעולם.
כעת צריך להשיב את האיזון למקומו, וזו הסיבה שאחיתופל משתמש בביטוי – להביא שלום לעולם השלום בא כתוצאה מהאיזון המתאים בין הכוחות השונים, לדוגמא – כשיש איזון מתאים בין האיש והאישה, יש שלום בבית. השלום יושג על ידי חרס, שהוא בדרך כלל מעשה ידי אדם, היודע לתת את המינון והאיזון המדויק שבין העפר והמים.
אולם כיצד ידע האדם ליצור את האיזון המדוייק, ולא יתאווה לבלוע את כל הכוחות תחת כנפיו?
לשם כך, עליו לכתוב את שם ה' על החרס. על האדם לזכור שה' הוא בעל הכוחות בעולם, והוא שנתן לכל אדם ולכל כוח את מקומו המוגבל והמדוייק. כך יהיה שלום בבית, וכך יהיה איזון מתאים בעולם.
כך מדרש מופלא זה מלמדנו על שלום בית, מקומנו המתאים מול ה' ומול אנשים אחרים, וגם על 'קיימות' והחשיבות הגדולה בשמירה על הבריאה המופלאה והאיזון העדין שיצר ה' בעולמנו!