בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

תפילה מעל לזמן

הזמן הוא מסגרת מגבילה ומצמצמת; הצורך לעשות דברים במסגרת של זמנים מסוימים הוא צורך העלול לצמצם את הנפש; ההתפטרות מן השעון, כמוה כהתנתקות ממסגרות המציאות המגבילות של חיינו; יש בה מן השאיפה אל החירות הגמורה, זו שאיננה נתונה למסגרות ולמגבלות של שעות, דקות ושניות.

undefined

הרב אריה הנדלר

אדר תשס"ו
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי חסיד אחד של ר' פנחס מקינסק, מי שהיה נינו של היהודי הקדוש מפשיסחה, בא אל חדרו של ר' פנחס ומצא את הרבי שוכב ומשחק בשעון הכיס שלו. תמה החסיד, שכן השעה היתה קרובה לחצות היום, והרבי עדיין לא התפלל שחרית. אמר אליו רבי פנחס: "תמיה אתה על מעשי, אבל כלום יודע אתה מה אני עושה? אני לומד להיפטר מן העולם".

הסיפור שלנו הוא סיפור אחד מני רבים הקושר בין נושא המוות לבין השעון. בסיפור פטירתו של הבעש"ט מופיעים שני שעונים, כשהבעש"ט אומר לחסידיו שכשיעמדו שני השעונים מלכת תגיע עת פטירתו. ואכן, על-פי המסופר, כשרחץ הבעש"ט את ידיו קודם פטירתו, עמד השעון הגדול מלכת וסבבוהו האנשים כדי שלא יראוהו. לאחר מכן ציווה שיכסוהו בסדין והתחיל להזדעזע, כמו בזמן תפילת שמונה-עשרה ולאחר מכן נח מעט וראו שעמד השעון הקטן.

נראה שהשעון מסמל את המסגרת של החיים עלי אדמות. הוא סמל הזמן. הוא בעצם המסגרת שיש לה התחלה ויש לה גם סוף ביחס לחיי האדם. מרגע לידת האדם הוא נתון למסגרת הזמן הקצובה של ימי חייו, וכשמגיע זמנו הוא נתבע להסתלק מן העולם. מכאן המשמעות החיובית שיש למסגרת הזמן - זו המדברת על הצורך לנצל את הזמן ולמלא אותו בתוכן.

אולם מאידך גיסא, יש לזמן גם משמעות של מסגרת מגבילה ומצמצמת. הצורך לעשות דברים במסגרת של זמנים מסוימים הוא צורך העלול לצמצם את הנפש. מכאן ליחס הקיים בין השעונים לבין המוות. המוות הוא הסמל של השחרור מן המסגרות. הרוח תהיה חופשית מכאן ואילך, תוכל להתחבר אל כור מחצבתה, לדאות אל עולמות מופשטים מכל חומר והגבלה, לחיות את חייה. ההתפטרות מן השעון, כמוה כהתנתקות ממסגרות המציאות המגבילות של חיינו. יש בה מן השאיפה אל החירות הגמורה, זו שאיננה נתונה למסגרות ולמגבלות של שעות, דקות ושניות.

חסידים מספרים כי כשהיה האדמו"ר הזקן מליובאוויטש עומד בתפילה, היה אוחז בידו את שעונו. התפילה היא הביטוי של געגועי הנשמה אל העולמות המופשטים, אל חיי החירות הגמורה. כשאדם מתמסר ומתעמק בתפילתו, קיימת סכנה מוחשית של התנתקות מן העולם המציאותי והתחברות של הנשמה אל העולם המופשט. יש כאן סכנה אמיתית של המוות. האדמו"ר הזקן איננו רוצה בחירות הזו. הוא חפץ להמשיך ולעבוד את האלקים מתוך המציאות החומרית והמוגבלת. לכן גם בשעת התפילה הוא מחזיק בידו את השעון. זהו הכלי שיגביל את חירות הרוח. זהו הכלי שבאמצעותו תהיה התקשרות אל העולם המציאותי והגשמי.

מכאן שבים אנו אל הסיפור שלנו. החסיד נכנס אל הרבי בשעה הקרובה לשעת חצות היום, והרבי עדיין לא התפלל שחרית. שאלת זמני התפילות היתה תמיד נקודה מורכבת בתורה ובעבודה החסידית. מאז ומעולם רצו החסידים להפקיע את התפילה ממגבלות הזמנים. שעות על גבי שעות היו מכינים את עצמם לקראת התפילה, וגם אם היה זמן התפילה עובר לא היו חשים לכך - שכן רצו שתפילתם תהיה בכוונה גמורה ומתוך עליית נשמה והתעוררות גדולה.

הזמן הוא המגביל, הוא המצמצם, הוא זה שקוטע את מהלך ההכנות הרוחניות שאין להן תלות בזמן. החסיד הנכנס אל חדרו של הרבי יודע שהרבי עדיין לא התפלל שחרית. הנה כי כן, המוות עומד כבר מאחורי הכותל. החירות מן הזמן הולכת ותופסת מקום בסיפור.

הרבי שוכב על מיטתו ומשחק בשעון. המשחק בשעון הוא ההסבר לעובדה שהרבי עדיין לא התפלל אף-על-פי שכבר קרוב לחצות היום. המשחק בשעון הוא בעצם ביטול מעמדו של השעון: הוא איננו נחשב לגורם בעל משמעות בחייו של הרבי. הוא בסך הכל משחק.

הזמן הוא משחק, הוא איננו דבר אמיתי. הדבר האמיתי הוא החירות הגמורה. מכאן להסברו של הרבי: "אני לומד להיפטר מן העולם". הרבי אינו לומד למות, הוא לומד להיפטר מן העולם. הרבי לומד להשתחרר ממסגרות העולם המאופיינות בצורה חזקה ביותר בשעון. לאט לאט הולך הזמן ועוזב את החדר שבו שוכב הרבי. הרבי עומד להיפטר ממסגרות הזמן שהעולם כופה על כל הבאים בשעריו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il