למדנו בגמרא 1 :

הגמרא מסתפקת בשאלה: על מי חלה חובת הבדיקה בבית מושכר? על מי שהחמץ שייך לו, או על מי שהחמץ נמצא ברשותו?

לכאורה, ניתן היה לומר ששאלה זו תלויה במחלוקת רש"י ותוספות בתחילת מסכת פסחים. רש"י 2 הסביר שחיוב הבדיקה הוא משום "בל יראה" ו"בל ימצא", ואילו התוספות כתבו שחיוב הבדיקה נובע מחשש שיבוא לאכול את החמץ. ולכאורה נראה, שאם החיוב הוא משום "בל יראה" ו"בל ימצא", הרי החיוב מוטל על המשכיר, שכן הוא יעבור על הלאו, ואילו אם החיוב הוא מחשש אכילה, הרי החיוב מוטל על השוכר, שכן חשש האכילה קיים לגביו.

וכן משמע גם מלשון הגמרא, הנוקטת לגבי המשכיר את הטעם " דחמירא דידיה הוא", ואילו לגבי השוכר היא כותבת " דאיסורא ברשותיה קאי". מההבדל הלשוני בין 'חמירא' לבין 'איסורא' משמע שלגבי המשכיר מדובר בדין מיוחד של חמץ, ואילו לגבי השוכר זהו איסור אכילה בעלמא, ולא דין מיוחד של חמץ.

אולם למעשה קשה מאוד לומר שבהוה אמינא הבינה הגמרא כרש"י, ובמסקנה הסיקה כתוספות. ומה עוד שהתוספות עצמם 3 הביאו את סברתו של רש"י, וכתבו ש"אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק", ואם כן הם הניחו בהוה אמינא, שיש תלות בין הבדיקה והביטול, על אף שהביטול אינו מועיל אלא לאיסור "בל יראה" ו"בל ימצא", כשיטת רש"י.

ולכן נראה להסביר, שגם לפי שיטת התוספות יש תלות בין דין הבדיקה לדין הביטול. אמנם טעם חיוב הבדיקה אינו משום הביטול, אולם מכל מקום לא יתכן שמי שאינו מחויב בביטול, ואין עליו איסור "בל יראה" ו"בל ימצא" ומצוות "תשביתו", יהיה חייב בבדיקה. אמנם זו היא מצוה נפרדת, אולם אין היא מנותקת ממצוות הביטול, ורק מי ששייך בדין הביטול שייך גם בדין הבדיקה.

------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת שבת ופסחים", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א.

---