דברי מו"ר הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, באזכרה השנתית של ישיבת 'מרכז-הרב' למרן הראי"ה קוק זצ"ל, בבית הרב קוק בירושלים (ג' אלול תשמ"ב) 1 :
כבוד ראש הישיבה, הגאון... (יש לי עוד שם... אבל.. לא פה.. 2 ) הרב שפירא שליט"א, הרב ישראלי, תלמידים יקרים.
שונה היא השנה הזו מכל אותן השנים שהיינו מתאספים לאזכרה לנשמתו הגדולה של מרן הרב זצ"ל, משום שכל עוד שבנו יחידו, ראש הישיבה ר' צבי יהודה זצ"ל היה בחיים 3 , היה זה בשבילנו כאילו יש המשך לחייו של הרב, כפי שחכמינו ז"ל אומרים (מועד-קטן, כז ע"ב) 4 : "...בכו להולך בלי בנים". מי שמשאיר אחריו בן, ביחוד בשיעור קומתו הגדולה והנאצלת עדיין אורו של הרב זצ"ל נמשך ומאיר במלוא עוצמתו.
אמנם, יש תמיד פיחות בדורות, "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה (בבא-בתרא, עה ע"א)" וגדולי הדור תמיד בכו על זה, "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (שם)" שבמשך דור אחד היה פיחות כל כך גדול, אבל, נוכחנו לראות שהיה המשך גדול לדרכו וחייו של הרב זצ"ל, חיי הרוח וחיי התורה, הקדושה והטהרה של הרב ור' צבי יהודה זצ"ל תמיד אהב את המילה "המשך". צריך שיהיה המשך, לא להפסיק, לא לחתוך והנה, זו השנה הראשונה אחרי ארבעים ושבע שנים מאז הסתלקותו של מרן זצ"ל 5 ואני זוכר זאת כמו היום, כאשר ר' צבי יהודה והרב חרל"פ הספידו אותו פה באולם, הספד לא רשמי, מעין 'הספד יחיד', כאשר ההספד הרשמי היה בחוץ, כאשר הגאון ר' איסר זלמן מלצר הספידו לפני רבבות.
ומי שרוצה להכיר את הרב זצ"ל ולא זכה להכירו באופן אישי, הכיר את בנו וכאילו הכיר את הרב בממדים מסוימים. הוא היה הממשיך ולא רק היורש, "ברא כרעא דאבוה", בחינת היורש הרוחני הגדול של הרב ויותר מזה, הוא בעצמו האיר באורו של הרב זצ"ל. אבל, זו השנה הראשונה שהאור כבה, גם של האבא וגם של רבנו הגדול, כבו המאורות. אבל, אני אומר זאת לא לגמרי בביטחון כאילו כבו המאורות, זה לא בדיוק כך, מפני שהישיבה "נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כג'), הישיבה נושאת את הלפיד של הרב, הוא רצה זאת. הוא ראה בהמשכיות. האור שלו, "אש תמיד", והאש הזו חיה וקיימת ע"י הישיבה. הישיבה פה והישיבה שם 6 .

הגמרא בזבחים (סא ע"ב) אומרת שכאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש ובנה מזבח אבנים במקום מזבח הנחושת שעשה משה רבינו כי מזבח הנחושת היה קטן מלהכיל את כל הקורבנות. אומרים חז"ל שהאש שירדה מהשמים נשארה על האש של מזבח הנחושת. אז כיצד הקריב על מזבח שלמה? אלא שהאש של מזבח הנחושת הייתה שולחת שביבים, אלומות אור למזבח שלמה 7 .
כך גם כאן, הישיבה כאן והישיבה שם. האש קיימת, האש וגם האור, אנו מקוים שבכוחה של הישיבה ואף תפקידה לשמור על אש התמיד הזאת. ר' צבי יהודה מסר את האור ואת האש גם יחד. כעת, השביבים עוברים אליכם, אל הישיבה, ואתם חייבים להיות נושאי אש המזבח שהאש תוקד עליו ולא תכבה.
מי שרוצה לדעת בזעיר אנפין את דמותו של הרב, הרואה הגדול, הרב קוק זצ"ל זי"ע, אני הייתי מגדיר בהגדרה מיוחדת, בכל התנ"ך כולו אין אנו מוצאים את המילה "תלמיד" חוץ ממקום אחד, אלא מוזכרים בשם בנים 8 , והרב היה הוא האב (ספרי) 9 . היחס שנוצר בין הרב לתלמיד, זהו יחס שבין אב לבנו לכן, בכל התורה כולה לא נזכרת כלל המילה 'תלמיד' אלא בן, חוץ מבדברי הימים 10 כאשר דוד הקים את משמרות הלויה, שם כאשר מדובר על כלי זמר ושיר, כאשר מלמדים מוסיקה זהו יחס שבין רב לתלמיד, אבל, בלימוד תורה - זהו יחס שבין אב לבן.
זה אני אומר על הרב זצ"ל, בני הישיבה היו אצלו כבנים. אותה מידת האהבה והדאגה ומסירות הנפש אשר חלות באופן ביולוגי בין האב לבן, היה אצלו בינו לבין תלמידיו. הוא כאילו האציל מאהבתו על כל מי שהסתופף בצילו מאהבתו, מרוחו. זה מה שהיה הרב ביחס לתלמידיו ומכיוון שהתלמידים נחשבו לו כבנים, אז גם לאחר עלייתו השמיימה [הדבר כך]. [גם אצל] בנו יחידו, ר' צבי יהודה, כל תלמיד של הישיבה נחשב כבנו. יש לו אלפים ואולי רבבות בנים שהם תלמידיו. יש תחיה רוחנית על ידי שלומדים את תורתו ולכן, יש לנו נחמה פורתא. אמנם, מי שראה את ר' צבי יהודה היה כעין מי שרואה את הרב, אותה אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל עם כל המסירות נפש כמו שמזבח הנחושת היה שולח שביבים למזבח שלמה, כך לתלמידים.
האש של התורה ממשיכה להתקיים ולהאיר בין כותלי הישיבה. איתא בירושלמי מסכת תענית (דף כד ע"א) 11 שרבנו הקדוש דרש בעשרים וארבעה אנפין את הפס' שבאיכה (ב, ב'): "בלע ד' ולא חמל על כל נאות יעקב". רבי יוחנן שהיה אחריו, דרש זאת בשישים פנים, מפני שרבינו הקדוש היה קרוב יותר לחורבן ועוד היו זקנים שזכרו את החורבן וכשהתחיל לדרוש התחילו הזקנים לבכות וכשהגיע לפן העשרים וארבעה - לא יכול [היה] להמשיך יותר. רבי יוחנן היה יותר מאוחר.
כיום, יש עוד זקנים שזוכרים עוד את האור הגדול, בעת שהתחיל לכבות, את המאור הגדול של התורה וכאשר הם מדברים על הרב הם מדברים מתוך עצמותם, כפי שהוא בעצמו אמר פעם כשהספיד את ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת חברון אחרי שנה מפטירתו, כמו על רבי עקיבא שסרק בשרו על רבי אליעזר הגדול (סנהדרין סח ע"א) 12 , אומר תוס' 13 שהוא לא שרט על המת אלא על התורה.
אנחנו כשמדברים על הרב, בכל זאת כאילו שהוא נלקח מאיתנו כעת. והמטרה שלנו היא שהאור הזה ימשיך להאיר. האור הנאצל מן הרב זצ"ל שמעולם לא כבה, להיפך, האור גדל, מתעצם והוא יתעצם על אף שבנו יחידו, הגאון הצדיק, ר' צבי יהודה גם איננו - יש המשך לישיבה, ראשי הישיבה, הרמי"ם, התלמידים, יחד עם ראש הישיבה הגאון הרב שפירא, הכהן הגדול, ממנו, יש הבדל דורות, אבל הרוח מפעמת, לומדים היום את תורתו של הרב יותר מבימי חיותו, כי אז לא היה כמעט ספר אחד רציני שיצא לאור 14 , הוא זכה לראות רק את השער הלא גמור של אוה"ק, חותני זצ"ל, "נזיר האלוקים", הוא הראה לו על מיטת חוליו את השער 15 , היו שני שערים, והרב הכריע 16 .
סיפר לי ר' איסר-זלמן מלצר, שעה שהוציא את ספרו הראשון "אבן האזל", לקח את הכרך הראשון לכבד את הרב זצ"ל, הרב התחיל לבכות ואמר: "מי זוכה שתורתו תצא לאור בחייו". הרב היו לו למעלה מחמישים ספרים ולא נדפס בחייו אף ספר אחד 17 , "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן (חולין, ז, ע"ב)". אבל מקור האש היא הישיבה, ואנו חייבים לשאת עלינו את אש התמיד, לשמור על אש הקודש הזאת כעל בבת עיניכם. לא זכיתם לראות את הרב זצ"ל, אבל זכיתם לראות את ההמשך. והגמ' אומרת (עירובין יג ע"ב) שרבנו הקדוש אמר: זה שאני מחודד יותר מחברי, מפני שזכיתי לראות את רבי מאיר מאחור 18 .
ויהי רצון שזכותו של מרן ראש הישיבה הרב צבי יהודה זצ"ל, תגן על הישיבה הזאת, מפני שהוא אמר שהישיבה זו לא רק ישיבה - זו תנועה עולמית 19 , זו תורה שלימה, ואני בטוח שבעוה"ב זכותו, כוחו ומסירות נפשו, כל הזמן עומדים למען הישיבה.
לכן, יש לכם זכות שהתורה תצליח בליבכם. מפני שיש לכם שני מאורות גדולים כאלה שהם מגינים עליכם ועל כל ישראל.
ויהי רצון שהמאור שבתורה יחזירנו לאורו יתברך ונזכה לגאולת ישראל השלימה, לשנת ברכה והצלחה בלימוד התורה ושעם ישראל ישכון לבטח בארצו ולא ישפך עוד דם נקי בארצנו 20 וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

---