היסוד לתורה - סגולת ישראל
הגמרא במסכת שבת 1 מספרת, ש"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" וכו'. הגמרא מדגישה, שרז זה - "מלאכי השרת משתמשין בו". זו היא השגה של מלאכים, ומדרגתם של המלאכים היא שהם עושים רק את רצון ה'. מלאך הוא רצון ה', ובלא רצון ה' לא קיים המלאך.

במעמד הר סיני הגיעו בני ישראל למדרגה כזאת שהם היו מוכנים לבטל את עצמם כלפי רצון ה', וזהו המובן של "נעשה ונשמע" - נעשה את רצון ה' גם ללא הבנה שלנו. אין לנו אלא רצון ה'. זו היא ההכנה לתורה, מתוך ביטול כל הספקות הגיע עם ישראל לאחדות, ומתוך כך היה מוכן לשמוע את דבר ה'.

אולם עוד קודם לשמיעת עשרת הדיברות יש צורך בהכנה נוספת. ביום השני אומר הקב"ה אל משה 2 :

בפסוקים אלו אנו רואים שיש צורך להדגיש, שהיסוד לנתינת התורה הוא ההכרה בסגולת ישראל. רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים" ניתן להגיע לשלב של "נתן לנו את תורתו". לימוד התורה חייב לבוא מתוך הבחירה של עם ישראל, ועל כן קודם ללימוד יש צורך בהקדמה של "והייתם לי סגולה", "ממלכת כהנים", ו"גוי קדוש". את הבחירה "אתם ראיתם" מיציאת מצרים ועד עתה, ומתוך כך יכולים אתם להגיע לקבלת התורה.

איזו כפיה היתה בקבלת התורה?
ובסיום דבריו אומר הקב"ה: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", ומדגיש רש"י: "אלה הדברים - לא פחות ולא יותר". ויש לשאול, מדוע הוצרך הקב"ה לצוות את משה שלא להוסיף על דבריו? הציווי הראשון, של "לא פחות", מובן. יש צורך להגיע להכרה בסגולתם של ישראל, ורק מתוך כך ניתן לקבל את התורה. אולם לשם מה היה צריך לצוות את משה שלא להוסיף על הדברים?

ועוד יש לשאול על דברי חז"ל 3 : "ויתיצבו בתחתית ההר" 4 - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". לשם מה היה צורך בכפייה זו? הרי בני ישראל אמרו כבר: "כל אשר דבר ה' נעשה"! 5

אלא הסבר הדבר הוא, שיש הבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. את התורה שבכתב קיבלו בני ישראל ברצון, ואילו על התורה שבעל פה היתה כפייה, כפי שנאמר במדרש תנחומא 6 שאת התורה שבכתב קיבלו ישראל באהבה וברצון "שהיא קלה ונוחה וערבה ואין בה לא טורח ולא צער", אבל על התורה שבעל פה היה צורך לכפות הר כגיגית "לפי שהיא קשה ממוות ועמוקה משאול ויש בה טורח וצער ויגיעה ונידוד שנה ואין לך מי שעמל בתורה שבעל פה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו".

אולם הכפיה על קבלת התורה לא היתה כפייה רגילה, שבה האדם אינו רוצה לעשות את המעשה ואף על פי כן הוא עושה אותו. הכפייה בקבלת התורה היתה בכך שהקב"ה הראה לבני ישראל מה היא התורה, ולאחר שראו אותה בני ישראל, הם לא יכלו כלל שלא לקבל אותה. כוח הבחירה ניטל מהם. כאשר הקב"ה מראה לאדם מה היא תורה, אין אף אחד שמסוגל שלא לקבלה. כל אחד מבין שמבלעדי תורה אין חיים, ועל כן היתה זו כפייה.

וזה גם המובן של הציווי: "לא יותר". אם משה רבנו היה מוסיף עוד הסבר אחד מה היא תורה, שוב לא היה אדם בעולם שהיה יכול שלא לקבל את התורה, וכוח הבחירה היה ניטל. אם משה רבנו שהוא מבחר המין האנושי וכל שערי חכמה פתוחים בפניו היה מוסיף עוד טעם אחד, שוב לא היתה בחירה לגבי קבלת התורה. ומכיוון שרצה הקב"ה שאת התורה שבכתב יקבלו ישראל מרצון ולא בכפייה, לכן ציווה הוא את משה רבנו: "לא יותר".

---------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת בבא בתרא", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א.

---