בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חזרות וכתיבה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק

על ספרות, ועל מעלת הכתיבה

על כתיבת תורה שבעל פה; חשיבות כתיבת ספרות פופולארית; טהרת נשמה של הסופרים; הרב מעורר את צעירי בני תורה שילמדו מקצוע של כתיבת מאמרים, כדי להפיץ דעת בעמנו; כתיבת תולדות גדולי ישראל; על ספרות ושיבת ציון; כתיבה המקדמת את פני המשיח; כתיבה כדי להשפיע על שאר אומות העולם; על עיתונים; סגנון הכתיבה; כתיבה כדי לייעל הבנת לימוד התורה; סיום.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

י"ב אדר, תשס"ו
21 דק' קריאה
על כתיבת תורה שבעל פה
חז"ל אמרו כי "אלף בני אדם נכנסים ל(לימוד) מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, עשרה לתלמוד, ואחד להוראה" (מדרש ויקרא רבה ב, א). זאת אומרת, ככל שמתקדמים בלימוד יש בין הלומדים נשירה ההולכת וגוברת. ובכן כיצד כלל ישראל המבוגרים יקבלו דיעות תורניות? שני אפיקים לפנינו. או שישמעו שיעורים באגדה או בהלכה בעל פה מפי החכמים, או שיקראו דבריהם שבכתב איש איש לפי רמתו ולפי תחום התעניינותו. כמובן לכל אחד מאופנים אלו צריך המשפיע ללמוד כללי המקצוע, ולדעת כיצד מעניינים את השומע והקורא, וגם כיצד מסגננים את הדברים כך שהתוכן הלימודי יהיה קל ומובן, ואף מתומצת. למושג זה האחרון קרא מרן הראי"ה כח "הספרות". וכן הרב היה מעודד את המוכשרים לכך לחקור בעסקי מחשבת ישראל, לחדש ולהעשיר את ספרותנו במושגים מחשבתיים. אף הוא עצמו עסק בכך רבות.

כך כתב הרב במאמרו "כבוד הרבנות":
"הכוחות הסגוליים והממשיים של הדיינות, ההוראה, הדרשנות, ההשכלה והספרות, מוכרחים להתאחד בידי הרבנות בתור אגודה אחת. הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלים עם הציבור בכל פינות החיים של הבנין ושל היצירה הלאומית. וכו' וכו'. הספרות מוכרחת להעשות כלי מחזיק ברכה בידי הרבנות, לצקת על ידה את רוחה על הדור הצעיר, על הבנים ועל הבנות, על בני העלייה ועל ההמון כאחד" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 53-54).

ידועה דרשת חז"ל שאסור לכתוב תורה שבעל פה, ורק התירו משום "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (גיטין ס ע"א). מה היה הצורך לכך? מבאר מרן הראי"ה כי סיבת האיסור היה רצון ה' שיהיו אסיפות גדולות של חכמי הדור וישבו יחד כדי לברר כל נושא ונושא. כל עוד שיש כתבים או ספרים, יסתפקו הלומדים בזה וישבו במקומם. אבל כאשר נאסר עליהם לכתוב שום דבר, הצטרכו לנדוד למרחקים ולהשתהות במקום הישיבות הגדולות. בדרך כלל ראש הישיבה היה אישיות דגולה, מגדולי הדור. ולכן אמרו "הוי גולה למקום תורה". וגם אמרו "והעמידו תלמידים הרבה". כמובן כך התורה התפתחה והתרחבה ע"י העיונים המשותפים בקהל רב. אבל בירידת הדורות וכבר התקשו רבים לעזוב מקומותיהם לזמן ממושך, ממילא נצטמצם לימוד התורה. לכן ראו חכמי הדור כי להיפך, מצוה להתיר את הכתיבה, וע"י זה תגיע התורה לכל מקום וירבו הלומדים, למרות שאינם פורשים מבתיהם ללכת לישיבה. עד שקבע הרא"ש, ואחריו השו"ע (יו"ד סי' ע"ר) כי עיקר מצוות כתיבת ספר תורה הוא ע"י כתיבת חידושי תורה שהאדם למד.
"ומני אז נעשתה הספרות למגדל עוז וחומה בצורה לתורתנו הקדושה אשר תמלא לנו בחסד ה' חסרון הוועדים הכוללים והישיבות הגדולות אשר קצרה ידינו לכוננם כ(ב)שנים קדמוניות. וכל איש אשר לו לב מבין וחפץ בתבונה, יוכל לדעת לא בעמל גדול (את) רוב עיקרי תורתנו והרבה מפרטיה". (כן דברי הראי"ה בתחילת מאמרו ב"עיטור סופרים", מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"ג עמ' 94-97).

הראי"ה לא ראה אז את דברי ר' צדוק (שנדפסו רק כעשרים שנה אחרי שהראי"ה כתב דבריו הנ"ל). אבל גם הוא כותב הרעיון הנ"ל:
"וכל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם, נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב. דאינו דומה (ה)לומד מפי רבו למפי כתבו, כי בפה מתגלה מעמקי הלב, משא"כ בכתב אי אפשר לכתוב מה שבלב" ("מחשבות חרוץ", פסקא ט"ו, עמ' 113, עיי"ש עוד שכעת שהותרה הכתיבה, יש מעלה גדולה לכתוב).

לפי בדיקה ב"מחשב נתונים", מצאנו שהמלה "ספרות" מוזכרת בכתבי הראיה (לבד מ"שמונה קבצים") קרוב לשלש מאות ושמונים פעם, וב"שמונה קבצים" עצמם ששים ושתים פעם. עם כל הכפילויות שבמקורות, וגם כמה אזכורים שהיו באותו הקטע, יש לשער כי הזכיר הרב נושא זה ביותר ממאתים ענינים שונים. וזה הרבה! זאת אומרת הרב נתן לנושא זה מחשבה מרובה וראה בו נחיצות גדולה; במיוחד בתקופתנו שכבר אין קשר מתמיד בין הרב והציבור, וגם אינם נפגשים פנים אל פנים.

לאחרונה, באוכלוסיה הכללית מספר הקוראים מאמרים מחשבתיים פוחת והולך. זאת הודות להעיסוק בצפייה בטלויזיה, וכן בצפייה במעשי ספורט של אחרים. וגם בציבור בוגרי הישיבות, טרדות החיים הסואנים אינן מניחות לאדם שהות כדי להתבונן. (וכבר כתב על כך "מסילת ישרים" פרק ב'). ובכל זאת, גם בימינו רבים הם האנשים שאפשר להגיע אליהם ולהועילם ע"י ספרות מכוונת לבירור נושאים מסוימים, למרות שאינם קבועים בלימוד התורה. אלא דרוש לכך שיהיו מסוגננים במקצועיות, בצורה מושכת, ויהיו כתובים בתמציתיות.

חשיבות כתיבת ספרות פופולארית, ודברי הרב על עצמו
כך כותב הרב על עצמו: "לא לחינם נטע בי, אלוה כל הנפשות, את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב. ולא לחינם הביאני לארץ ישראל. ולא לחינם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי, אע"פ שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואף יותר מכל בני המעלה, עדיני הרוח והמרגישים רחשי נשמה. כל אלו נוטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה, פופולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובביקורת נאמנה, להרים קרן לעם ה' ולתשועת עולם אשר הֵחֵלה לזרוח לו בארץ ישראל" ("שמונה קבצים", קו"ג פסקא רנט).

הרב ראה את עצמו ממלא שליחות מן שמים, כדבריו: "אין ספק כי רוח ה' מעודדני לפעול ולעשות" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קמב). "ידעתי כי למחיה שלחני ה'" (שם, עמ' קפט). לאור זה יובנו דבריו דלהלן:
"הנני צריך לשחרר את ספרותי מכבליה. מפני מה איני יכול לכתוב את עומק רעיונותי בדרך ישרה, בלא סיבוך, בלא הרכבה יתרה, כי אם דברים כמשמעם, להגלימם לפי סדר יצירתם? זהו סוד מסותר (הערת המעתיק: זהו סוד מפני מה דרכו שהרב הולך בה בכתיבותיו, היא כה קשה עליו). נעו מעגלותיו של אורח החיים, וטלטל הקב"ה שביליה של תורה. מניעות גדולות עומדות נגד כל הִתְגַלות רוחנית עליונה שלא תופיע בכל הרחבתה. אין העולם כדאי לאורה יתירה. אבל אנו חייבים להלחם עם המניעות. עומק החסד ינצח את הכל, ערפלי המחשכים יסורו, ינוסו הצללים, וכבוד ה' ואורו יופיע" ("שמונה קבצים", קובץ ג, פסקא רל"ז. ועיי"ש מפסקאות רכ"ח-רל"ז).

וכך התאונן על קשיי כתיבה שלו:
"הרבה מעכב עלי, (מ)לעשות ולכתוב, העול הגדול המעשי והעיוני שמוטל עלי (הערת המעתיק: טרדותיו כרבה של יפו והמושבות). יחנני ה' בחופש הרעיון, להעמיד כל דבר וענין לזמנו ומקומו, כדי שאוכל להועיל באמת במיעוט החיל אשר מיד ה' נפל לי חבל. אבל אני צריך לחשוב הרבה מאד, לפעול ולכתוב רק מעט מן המעט, תמצית קטן הכמות (מן ריבוי הסתעפות מחשבותיו והגיגיו) אז הדבר מתוקן לכל הפחות ברוחי. והמצב מכריחני לדבר ולפעול, ולפעמים ג"כ לכתוב, ע"פ התעוררות של דחיפה מן החוץ (כלומר כאשר אחרים מבקשים ממנו לכתוב על נושא מסוים. והדברים אינם מסוגננים בבהירות ובשלימות כמו שהיה ראוי להיות, לפי רצונו). ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קנד).

ועוד על דברי הרב אודות עצמו ואופני כתיבתו, עיין בספרו "חדריו", ולפי מפתחותינו בעז"ה ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, חלק חמישי, עמ' 386.

טהרת נשמה של הסופרים
מרן הרב נתן דעתו גם על הספרות החילונית, כמו שיבואר להלן.
"אי אפשר לספרות ישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים" ("אורות", דף פא, פסקא לו).
"הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות, הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו". ("אורות", דף פב, פסקא לז).

ושם ממשיך לבאר שהציבור עתיד לדחות את הספרות הטמאה,
"את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה (על טומאה זאת) כל מליצה מוסרית וכו'. רוח טומאה זו, ככל רוח הטומאה בכלל, עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף. והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו (בקסת דיו) בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה. אז תצא היצירה בטהרתה, רוח ה' תחול עליה, ונשמת הגוי כולו". ("אורות", דף פב פסקא לז).

האריך בזה הרב במאמרו "תעודת ישראל ולאומיותו" (מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"ב עמ' 60-65).
"הספרות צריכה להיות מטפלת בגידול הכוחות המוסריים, הנובעים מטוהר לב, מאהבת תורה ויראת ה'. רק אז תצליח שיהיו כל תביעותיה נשמעים בעולמנו. וכו'. טהרו את הספרות, סופרים נכבדים, טהרוה מכל דופי, מדברי נבלה וקלות ראש נגד כל קודש" (שם, דף 62).

הרב תלה קולר האשמה של הכפרנות בישראל, מפני ההתכחשות לתורה הפנימית.
"ההזיה הנגלית, המתעבת בחולשת כח הכרתה את כל עושר צפון ונעלם, הֶחשִיכה (ה' ראשונה מנוקדת סגול) את העיניים וקצרה את חוג הראות בבנותה חומת סינים גסה לחופש הרוח, אשר באויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים עתה בימינו. וכשזו נזקקת אל הלאומיות, בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים. וכו' וכו'. זהו מעמד המיצר של כנסת ישראל, אשר תרד אליו בהכרח סמוך ליקיצתה לתחיית אמת". ("אורות", עמ' קלד).

הרב ידע כי מעשה ההיטהרות בוא יבוא.
"וכהנדוף עשן ינדפו כל אותם רוחות הקטב אשר מלאו את הארץ, את השפה, את (כתיבת) ההסיטוריה, ואת הספרות" (שם).

"גער חית קנה" (תהלים סח, לא). הרב פירש שמדובר על קנה (עט) סופרים,
"המשתמש בכוחו הספרותי לרועץ, להמם את החברה, ולבצר (לחזק) את מקלטי הרשעה" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' קפב).

הכח הספרותי שירד לתהומות אפילים, עלינו לקדש העט להוכיח לעולם "שהאדם עשוי בצלם אלוקים".

הרב מעורר לפתח ספרות של קודש, כדי להתמודד נגד ספרות של טומאה.
"הספרות של הקודש מוכרחת להתפשט וצריכה להתרחב. כל הגות לב טבעי של הגיון קודש, של שירה חפשית, שיסודה ביסוד הנשמה במקוריותה, צריך הוא להיות נקלט במקלט הספרות. ויעמדו זה נגד זה, נגד כל הגיוני הרשע (ר' מנוקדת סגול) שהנפש הטמאה שבאדם הוגה, שהיא מתגלמת בספרות, ומסריחה את העולם בהבלה המעופש. תבוא ספרות (ה)נובעת ממקור חיי הקודש, ותבסם את העולם". ("שמונה קבצים", קובץ א, פסקא תקי"ב. ע"ע על כך בפסקא תשע"ז).

מה היא סיבה רָאשית לקלקול הסופרים בזמננו? היא החיקוי של תרבות אומות העולם. כך כותב הרב:
"אחרי העצב של הקישוט החיצוני הלקוח כולו מדרכי העמים הרחוקים מהליכות חיינו הפנימיים, הנה תבוא ההסתה לעשות עיקר יסודי ג"כ מחכמת העמים וספרותם, הנובעת מבאר נכריה" ("עין איה", שבת, פ"ב פסקא ע"ד).

כאשר הרב חוקר לסיבות כיצד ירדנו לשפלות רוחנית הנוכחית בעקבתא דמשיחא, הוא תולה הקולר בצוארי הסופרים המטעים.
"בבירור הדיעות המשוטטות בעולם עצמן, להבחין בין דברים שראוי לקחתם לאמת מופתית (כלומר מוכחת עם ראיות), לבין הדברים של ספרות שטחית שאין בהם ממש, כי אם נתפרסמו מסיבת רפיון הדעת של רוב הקוראים, שהדיעות הקלושות והשטחיות, בייחוד אם הן מקילות את ערך העול המוסרי, מתקבלות ביותר, כמו שמתקבלות ביותר בין שונאי עמנו. אותה ספרות המשפילה את ערכם של ישראל ודורשת בגנותם וכו'". ("מאמרי הראי"ה", מאמר "בעקבתא דמשיחא", עמ' 87).

וממשיך הרב:
"על כן אנחנו חייבים להכשיר את עצמנו בכל המכשירים הדרושים לזה, עד שנוכל להתבונן, לעיין, לכתוב ולחדש, ספרות גדולה וחיה מעומק נשמתה של תורה הפנימית, שתהיה גם נאה ומתקבלת מצד צורתה החיצונית כפי האפשר. וכו'. וכאשר יעלה בידינו, כמה שיעלה, הוא אוצר טוב ויקר. ואם כי לא לאדם אחד, ולא לדור אחד, היא המלאכה הגדולה הזאת. מכל מקום אל יפול לב כל עובד. יעשה כל אשר יוכל, ותשועת ה' תשגבהו שברבות הימים יעבדו באלה המקצועות החמודים היסודיים, והושיעו את ישראל" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 88).

הרב מעורר את צעירי בני תורה שילמדו מקצוע של כתיבת מאמרים, כדי להפיץ דעת בעמנו
"והנני לעורר את כב' ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בעז"ה, על דבר ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי (ביאור המעתיק: מאמר ללא חרוזים ושירה) ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, 'ללמד בני יהודה קשת' (העיר רצי"ה, מליצה ע"פ שמו"ב א, יח. וענינו כאן בנוסף לפשוטו במלחמת עמלק, כדלהלן, ענינו 'קסת סופרים'). סוף כל סוף, אע"פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים שתהיה מדת השלום והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מכל מקום חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני (הערת המעתיק: הנשק שבתקופתנו) העט. אנו צריכים לתרגם על פי הסגנון הזמניי (של תקופתנו) את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדיעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' רכ"ו.

ושם מסיים דברו:
"אל תבוזו לשום הזדמנות להעלות על הספר אמרי יושר, מלאים חן, מסולאים בחופש רוח טהרה וקדושה").

מה שהרב הזכיר מלחמת נגד "עמלק הפנימי", כלומר הכופרים שבישראל, נ"ל שהוא רמז בזה אל דברי זהר (ח"א דף כה ע"א ודברי הגר"א "אדרת אליהו", תחילת פ' דברים, דפו"ח דף 512). וכן הזכיר ב"עין איה" (ברכות פרק ט', פסקא רפט: "עם ישראל גוי מעולם הוא, כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ילעג למהרסיו החיצונים והפנימיים").

וכבר בראשית בואו של הרב לא"י היה מעורר על כך. הרב חשש מאד מפני עטם השנונה של הסופרים החילונים הלועגים במאמריהם לקדושת עם ישראל והתורה. כך סגנונו בשנת תרס"ו בכרוז שהפיץ בעולם התורה (והמלים בסוגריים הם של המעתיק הנוכחי):
"אבל בגיבורי הרוח העומדים לנגדנו בזרוע חשופה בשרביט של אש נורא וכו'. העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב וגם במעשים. בבטחה הוא עושה את דרכו, חיצים שנונים ומדקרות כחרב, במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת שאנו רשאים לחשות (כלומר, לשתוק) ולא לקנות לנו את הזיין (הנשק) המודרני הזה? אבל זה העט איננו 'נהרא דמכיפיה מיבריך' (שבת סה ע"ב). הוא לוקח חילו מאוצר המחשבה וכו' וכו'. ואנחנו, למה לא נעשה לנו גם אנו עט? היבשו מוחותינו? חלילה! וכו' התם (כלומר: הנגמר) כל רעיון מקרב לבנו פנימה? ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' כה).

הרב פונה אל בני הישיבות שלא יזוזו מלקבוע עיקר היום בלימוד תלמוד ופוסקים. אבל בכל זאת המוכשרים שבהם ימצאו זמן לעסוק בכתיבת מאמרים ביאוריים עבור תועלת הציבור. וז"ל:
"ולפני בא התור של מחברי ספרים, יבואו לנו סופרים טובים (המחברים) מאמרים הגונים. ואיש יחד פני רעהו להיות מחדדים זה את זה (כלומר, יראו זה לזה ממה שכתבו כדי לצחצח הדברים ולשפר צלילות המחשבה) וכו'. גם בהלכה זו של תורת הלב, הכוללת גם כן כל חכמת ישראל, השבויה עכשיו בידי אדונים קשים (כלומר חוקרים מלומדים בטכסטים תורנים העוסקים בשלילה, וכן סופרים חילונים הכופרים בכל קדושה). ועלינו החובה לשבר בריחי ברזל" (שם, דף כ"ו).

והרב מעודד שיכתבו קצת קצת בכל יום, וזו לשונו:
"נסתפק בהתחלה קטנה, נדבר, נעורר, נכתוב, 'זמר בכל יום, זמר בכל יום' (סנהדרין צט ע"ב) (וההשפעה האטית תפעל בודאי במרוצת הזמן). 'אבנים שחקו מים' (איוב יד, ט. עיין משל של ר' עקיבא, אבות דר' נתן, פרק ו) ("אגרות" ח"א סוף דף כו).

הרב תכנן להקים מחלקה ללמד אמנות הכתיבה הספרותית, בישיבה העתידה לקום ביפו.
"ובזמן הזה, שבעוה"ר רבים מהצעירים הולכים ונפתים אחר חלקת לשון נכריה של בני פריצי עמנו, צריך ג"כ להראות לכל באי עולם כי גם ת"ח העוסקים בקדושה בתורת אמת, לא תחסר להם גם כח המליצה וצחות לשון. וזו היתה כוונת החסיד רמח"ל ז"ל במעשיו ב"ספר מליצה וצחות". וגם אני הקטן הנני חפץ למנקט בשפולי גלימיה ז"ל, וללכת בעקבותיו כפי מיעוט יכולתי". ("אגרות הראי"ה", ח"א דף מב).

ובתכנית "הצעה" (נדפסה בשנת תרפ"ד) שהרב ערך לפני הקמת ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, פירט עשרה יסודות. העשירי שבהם הוא ללמד:
"הסגנון הספרותי. להרגיל ולחנך את תלמידינו, אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדירכיו, למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל, בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה וכו'. וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער מהדיעות הפזיזות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד".

ובהמשך דבריו שם:
"על פי ועד מרכזי מבחירי גדולי ישראל ינתן לכל תלמיד מובהק מקצוע מיוחד (תחום התעניינות מסויימת) יינתן לכל תלמיד מובהק, שהוא מוכשר לו ביותר ונוטה אליו נטיה נפשית, שיעבדהו וישכללהו במשך זמן קצוב ויגשהו לביקורת. וכל הרכוש הרוחני הזה יישמר באוצר גנזי הישיבה, ויצא לאור עולם מזמן לזמן בחוברות וספרים שונים שיהיו למאורי הרוח בכל משאלות חייה הרוחניים והמעשיים של כנסת ישראל. וכל אלה חכמי התורה יהיו נושאי האורה בהר הקודש בירושלים, להוציא את עמנו, עם ה', מתוך הקטנות החילונית, מתוך הצמצום הגלותי, מתוך העבדות הנפשית הכורעת ברך לפני כל רעיון זר וכל דיעה מטעת, ולהפיץ קרני אורה בכל מחשכי הגולה לעיני עם ה', הגוי כולו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 64-65).

בנוסף לכך עסק הרב בהתכתבות עם כמה צעירים כשרוניים, כדי לעודד אותם למחשבה עמוקה בנושאים של "אמונה",
"להחל ספרות הגונה רוחנית ופוריה במקצוע העזוב של הלכות דעות והאמונות, בבירור גמור" ("אגרות ראי"ה", ח"א עמ' ריג).

הרב הציע שבכל ישיבה וישיבה יקציעו לכך כוחות הוראה ללמד לתלמידים המוכשרים לכך, אומנות הכתיבה. ובכך יביאו לעמנו את האור הפנימי של אגדות חז"ל, פנימיות התורה במדרשי רשב"י, והחן והנועם של ספרי המוסר.
"ובדורות האחרונים למדו כמה מגדולי ישראל באורח קביעות את התלמוד הרוחני, אם בדרכים של חכמי הקבלה, או בדרך המחקר והמוסר, אבל למדים היו בדרך הרחבה הראוי לעשות פירות ופרי פירות. אלא שאז לא היה המצב (של קיום התורה בעמנו) מחייב להרחיב כל כך את הדברים וכו' מפני שלא היו הדברים כל כך מסוכסכים, טרם באו פריצים (בעמנו) וחללוה.

וממשיך הרב:
"אין אני אומר שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצועות. זהו דבר למעלה מן היכולת. יחידי סגולה יכולים להוולד בכשרונות כאלה, שיוכלו להיות סופגים את כל הצדדים. אבל הרוב יתפרדו כל אחד למקצוע שלו. ו'אין אדם לומד תורה כי אם ממקום שלבו חפץ' (ע"ז יט ע"א). אבל בכללות, הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו (אנשים) משלנו. ולא תהיה ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים, ה'" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קצה).

בספרו האוטוביוגרפי של ש"י עגנון "מעצמי אל עצמי", הוא רושם שבהיות הרב קוק ברבנות יפו, בתקופה הראשונה אחרי עלותו ארצה, בקש הרב ממנו שיביא לפניו כמה מיצירותיו הספרותיים. השאיר אותם בבית הרב, והרב עבר עליהם בסקירה ואח"כ העיר עליהם את הערותיו. ודאי קיוה הרב להשפיע על עגנון. ובאמת הצטיין הסופר ההוא לצייר בספריו את חיי ישראל באירופה באור שהוא חיובי ומחמם את הלבבות, ולא כמו סופרים אחרים בדורו. ואפשר שזה היה בזכות השפעת הרב.

כתיבת תולדות גדולי ישראל
הרב העלה על נס את החשיבות הגדולה לתאר לפני צעירינו את דרגתם הנישאה של קדמונינו. יש חשיבות,
"להעיר לב בני הנעורים לחקר אבות, להוד גדלם ושיא חוסן יפעת קדושתם, למען יתפארו בתורתם וילכו בדרכיהם" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף רפו).

על ספרות ושיבת ציון
כדי להועיל לעמנו, צריכים חכמי התורה לבאר בכתב את חיוניות הקדושה בכל חלקי חיי אנוש.
"בשני סעיפים ראשיים צריכים אנו להיות עסוקים בחקירת הקודש. (א) (ביסוד) (בייסוד) הספרות שלה והתגלותה בהמון הרחב (ב) ובהתעלותה בהכרתם של בעלי הכשרון ואנשי הרוח" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' שז).

כלומר צריכים להפיץ דיעות הללו בכל ההמון הרחב, וזהו ע"י ייסוד ספרות.

חייבים אנו להראות לעם כולו כי ההתעוררות הלאומית של עם ישראל לשוב ציונה, היא חלק בלתי נפרד מההתעוררות הראויה לשוב לתורת ישראל.

כבר מהר"ל הקיש בין שני היסודות הללו, עת אשר דן על פעולתה השלילת של גלות ישראל בעמים. הגמרא קובעת כי בעת גלותנו "לא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" (שבת קלט ע"א וביאר רש"י: "ברורה בטעמיה (כדי) שלא יהא בה מחלוקת"). העיר מהר"ל כי כמו שגוף האומה מפוזר ומפורד, כך תורתה מפורדת, והאמת מפוזרת היא במקומות שונים ("דרוש על התורה", מהד' לונדון, עמ' לז).

לכן קבעו חז"ל כי אדרבה, בזכות לימוד המשניות נזכה לקיבוץ גליות (ויק"ר ז, ג). שואל מהר"ל:
"ולמה דוקא בזכות המשניות? (ועונה) אבל הוא הדבר אשר דברנו. כי התורה היא צורת ישראל. בכן פיזור ישראל מיוחס לשלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ויחוייב (תוצאה המתבקשת מכך) ג"כ שבלומדם המשנה, שבה לפחות (חוזר) סדר (כל) הדינים יחד וכו' לכן כאשר ילמדו משניות המסודרות, (עם) (למרות) היותם בגוים מפוזרים ומפורדים, אזי אקבצם גם הם" ("דרוש על התורה", מהד' לונדון, עמ' מד).

ולכן ממשיך מרן הראי"ה לבאר:
"(א) הקולטורא (התרבות) העצמית שלנו, שאין לנו בה שותפות של כל גוי בעולם, (ב) ותחייתנו הלאומית על אדמת הקודש, היעודה להיות גי חזיון עולמים (מקום נבואה), חלום נאמן אחד הוא, אשר רק בשגגה ייראה כשתי מערכות סותרות ומנגדות זו את זו. לעבד (ע' מנוקדת פתח, והב' דגושה) את היסוד האמיתי הזה, להראותו ביד רמה וקומה זקופה, בגדולה והוד, זאת היא עבודתנו, עבודת חכמי האמת, יראי ה' ביראה פנימית וכו' וכו'. ועל זה צריכים אנו להחל (להתחיל) ביסוד של ספרות, חדש ישן, שלא יפנה אל הישן עורף כי אם יזדיין עם החדש לדעת את כל עומק הטוב של הישן, ואיך החדש הולך עמו ומשלימו תמיד. וכו' וכו'. הישן יתחדש, והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' ריד).

כלומר, עלינו להוכיח גם בכיוון נגדיי לנאמר ע"י מהר"ל, כי ממה שעינינו הרואות שיבת ציון בימינו, עלינו לחבר יחד כל פזורי תורת ישראל, להוכיח אחדותם של כל אומרי האמת בתורתנו העתיקה. בא זה ולימד על זה. הם שני צדדים של מטבע אחד. עת הגאולה ממשמשת וקרבה. וזה ייעשה ע"י סופרים מזורזים העוסקים בקיבוץ הרעיונות הפזורים.

וכך מזרזנו הרב:
"עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשיית גשרים בין התהומות המפרידים; זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא (הערת המעתיק: עיין זהר ח"ג דף קנב ע"א), כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך נגודיי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון תברא לנו ספרות שלמה, שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה שעתידה לצאת מעבודה זאת, שהיא איחויה של האומה בפועל, בשאיפה ברורה למטרתה המרכזית (שהיא) תשובתה אל חסנה בארצה ברום עילויה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שד-שה). (ולפי דברי מהר"ל לעיל על היחס הישיר בין קיבוץ כל הדיעות בהבנה מתואמת יחד, לבין קיבוץ גוף בני ישראל בארצם, שאיפת הרב מקבלת משנה אור!).

רעיון דומה להנ"ל, על עבודת כינוס הדיעות השונות, הזכיר הרב ב"אגרות הראיה" (ח"ב עמ' קע"ב עיי"ש).

והרב כתב לגבי ענין אחר:
"לפי ההתפתחות הסגנון של הספרות, יכולים הם לבאר המון רב של משאות נפש גנוזים, בתור דברים של צפייה המוכשרים לרומם את הנשמות אל אותו הגובה שהם שואפים אליו" (אגרות", ח"א דף קעו).

כתיבה המקדמת את פני המשיח
"כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כוחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים וכו' וכו' כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכוח בידו להרים את המסכים (אות ס' מנוקדת קמץ) מהדיעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו. וכו' וכו'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פיתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים, בחול כבקודש, בטמא כבטהור" ("שמונה קבצים" קובץ א', קע"ו).

כתיבה כדי להשפיע על שאר אומות העולם
הרב לא דילג על החשיבות לכתוב מאמרים כדי לחנך בני אומות העולם. וכך כתב הרב (י"ג ניסן, תרפ"א) לאגודת הסופרים (שהיו חילונים) שבעמנו:
"הנני מלא תקוה שבשעה הגדולה הזאת לתחייתנו הלאומית, תעמוד אגודת סופרינו על הגובה הראוי של אידיאלים הרמים, שהם נשמתה של הספרות בישראל מעולם. וכולנו נעמוד תחת דגלו הגדול של 'ספרא רבה דישראל' (הערת המעתיק: הרי הוא משה רבנו, מסכת סוטה יג ע"ב) וכו' וכו' להגיד על ידה את דבר ה' אשר אתנו לכל עמי הארץ, להביא אליהם, על כולם יחד, את ברכת אב המון גוים (אברהם) 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. מלא אושר אני לקוות כי ספרותנו העתידה בארץ התחיה, תדע לכלכל את גאון רוחה ואת מטרתה העליונה. וכו' תחייתה של ספרותנו החדשה, שתתאחד עם מקור הקודש של ספרותנו הישנה" ("אגרות הרא"ה", חלק ד', מהד' שנת תשד"ם, עמ' קג-קד).

וכתב:
"כל פיתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרוא כולם בשם ה'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פיתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים, בחול כבקודש, בטמא כבטהור" ("שמונה קבצים" קובץ א', קע"ו).

מה כוונת הרב? נ"ל שהמריבות בין קבוצה לקבוצה, בין עם לעם, הם מפני שאינם מבינים זה את זה. ככל שחכמת הסמנטיקה מתקדמת ויש אפשרות להבהיר לשני מה הן מחשבותיו של זה שמדבר, כך מתרבה השלום וההבנה ההדדית. והרי על זה אמרו חז"ל בסוף משניות עדיות כי אליהו בא להביא שלום לעולם. ומה שבלבול הלשון בדור הפלגה הביא לפירודי לבבות, הדייקנות בהבעת הרעיונות עוד תביא לסובלנות זה לזה.

על עיתונים
הרב פנה לעורכי העיתונים לבל ישפילו את רמת הנושאים הנידונים בעיתון למען יהיו רצויים לאותם מחוסרי חכמה שבציבור. אלא על העיתונים לדון בנושאים מכובדים, כדי להגביה את רמת המחשבה של רוב הקוראים. וכך כתב:
"אמנם דעת הקהל הולכת ומתפתחת, והספרות הטובה היא בודאי האמצעי הישר לפיתוחה ושכלולה. והעיתונות הדואגת לפיתוחה של דעת הקהל, צריכה היא לעמוד ולהשתדל שתשאר עומדת תמיד על מדרגה יותר גבוהה ומפותחת מהמדריגה של דעת הקהל בהווה" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' ח).

בענין עיתון "הניר", כתב הרב אל העורך שינסה להביא כתבות שהן על רמה מקצועית ומדעית (עיונית).
"רק כדי שיהיה הדבר שוה ג"כ לכל נפש, הנני חושב להבא לצרף לו בעז"ה חלקים פופולריים (אהובים על המונים רבים). אבל חלילה לקבוע לנו (אורגן) (בטאון) שיהיה עיקרו (פולמי) (בעלי אופי מלחמתי, העוסק בהתקפות גסות על מתנגדינו). זה לא יועיל מאומה תועלת של אמת, כי אם יזעזע את הלבבות זעזועים ארעיים, שהם עלולים להביא מדנים ורתיחת דמים, לא אורה ומנוחה, ואהבת העבודה לשם ה' למען עמו ונחלתו" ("אגרות הראי"ה", ח"א דף רמב).

לעורך עיתון דתי לאומי, הרב מאיר בר אילן, כתב הרב (בשנת תרע"א) כמה עצות חשובות. באותה עת היו לציבורנו שני אישים חשובים שהיו ת"ח וגם עסקו בהיסטוריה כללית בשיטת ה"השכלה".
א. שוב ושוב היה העיתון משבח שני אישים הללו. טען הרב שיש בזה "תעודת עניות" כאשר תמיד אנו משבחים את עצמנו אך ורק בשני אישים בלבד, שוב ושוב.

ב. ועוד העיר, כאשר מותחים ביקורת על הסופרים החופשיים, אם לא מפרטים באלו ענינים שגו, אלא מטשטשים את הענין לדבר באופן כללי, אין בזה תועלת.

ג. העיתון הביא מאמר של סופר אחד שהיה מתהדר שוב ושוב "אין אני מהחרדים". הבאת אימרה זו בעתון שלנו נראה כמו חנופה, ללא צורך.

ד. הביאו בגליון מסוים תיאור מסע של נוסע למדינה רחוקה, ושם מופיע ביטוי "הפנים המלבבות עם לחיים אדומות של הרבה מבנות הארץ". הרב גער בעורך על שלא פקח על הדבר, שאין לשבח יופיין של נשים זרות. הרב ראה בזה חיקוי זול למנהג תרבות אירופה. "בכגון אלו, אין אנו צריכים להביט כלל על המודרניות, כי אם להלחם בה בכל עוז טוהר הרוח שלנו".

ה. ועוד מתח ביקורת על אחד הציורים הבלתי צנועים שפרסמו בעיתון. ("אגרות", ח"ב עמ' כ-כא).

הרב פנה לאגודת "המזרחית" שיתמכו כספית בכלכלת הסופרים והמשוררים וכל בעלי כשרון אמנותי, אותם המוכשרים לפתח מחשבה צלולה בענין התחייה הלאומית מנקודת קדושתה העליונה. חייבים אנו "לחפש כמטמונים אחר כוחות רעננים נסתרים מאתנו, ולאמץ את הכוחות הגלויים; לאמץ במות ספרותיות ע"י עיתונים וירחונים וכל מיני השפעה כאלה" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קלו).

סגנון הכתיבה
הרב היה מעודד הופעת ירחונים וכתבי עת, וכן הופעת עיתון דתי. הותרו לנו לפליטה כמה הדרכות שהרב יעץ, והם פנינים. הוא כותב לעורך אחד:
"אין לכחד את התועלת הגדולה שתוכל ספרות ערוכה בכל התכסיסים הזמניים (תוספת המעתיק: הסגנון המודרני) לעשות בשביל בנין בית ישראל ותיקוני בדקיו (תוספת: כמו בדק הבית) אשר רבו. אבל, אהובי לבבי ונפשי, אנו צריכים להיות נכונים לא רק בדברי התעוררות בעלמא היוצאים מן הלב, אע"פ שגם הם טובים לפעמים, כי אם בעיקר בדברי דיעה והשכלה עמוקה היוצאת מן המוח החושב. וזה ישוב לנו כשנסול (נסלול) דרך להבחירים בבעלי הכשרון שבמצויינים שבין תלמידי חכמים הצעירים, שיהיו יודעים פרק בחלק העיוני שבתורה, המקור לכל דעה נשגבה וכל רגש עדין וקדוש. וכו' וכו'. ועל ידי היחידים המצויינים הללו נזכה להעמיד בצד הספרות של ההלכה, וההגדה הרגילה, עוד ספרות 'ספרותית' קדושה ומאירה, מלאה כל הוד וזיו חיים במלוא המובן של המלה, באופן אשר תעלה ביופיה והדרה, וקל וחומר באמתתה ועוז גבורתה, על כל הקסם הנמצא כעת בהספרות החדשה, אשר היא מלאה בפינותיה הרבות רעל והשחתה. ואז ילוו אלינו מחנות וגדודים, גם מהחֵיל הנופל אל האויב" (כלומר, חלק ניכר מעם ישראל יטשו את שייכותם לחילוניים, ויצטרפו שוב אלינו) ("אגרות", ח"א עמ' רמד-רמה).

כתיבה כדי לייעל הבנת לימוד התורה
הרב היה אוצר מלא חכמה, והקיף כל המקצועות שבתורה. אבל הוא ידע להעריץ את הסדרנות. למערכת "זהב הארץ" שעסקו בהלכה ובאגדה, הדריך "שלא להתגדר בפלפולים, כי אם לכתוב ערכים בצורתם של הערכים אשר בספרי הכללים" ("אגרות הראי"ה", ח"א דף שלז). לא פירט כאן אל איזה ספרים כיוון. אבל במכתב לבנו הרצי"ה זצ"ל כתב בשנת תרע"ד:
"ידעת תשוקתי להיות רגיל בספרי הכללים, כהכריתות (ר"ש מקינון), גופי הלכות (הרב נסים שלמה אלגאזי), והאחרונים שב שמעתתא, ארעא דרבנן (הרב יעקב אלגאזי), יד מלאכי וכיו"ב.הם אינם קשים לקנין, ומועילים בהכללתם. וכבר העיר על זה ספר של"ה" ("אגרות", ח"ב דף רצז).

חייבים לערוך מפתחות לכל הנושאים שבספרים המרובים שנכתבו בתורה שבעל פה. חייבים להכין להם מבואות. חייבים לסדר ספרי "כללים". על כך כתב הרב ב"אורות הקודש" (תחילת ח"ג, ראש דבר, עמ' יט).

ולחתנו (מאשתו הראשונה) כתב הרב הדרכה להצלחה בלימוד תורה:
"מאד חפצתי שתרגיל עצמך לעיין בסוגיות מיוחדות, לא לבקש פלפולים כי אם התמצית הנקי העולה מדברי הגמרא תוספות וראשונים, וגם מהאחרונים המדברים בענין זה. ומה טוב אם היית מעלה את התמצית על הכתב, גם בלא חידוש, כי אם ע"פ דרכם של המאספים הספרדים. אלא שהם נטו ללקוט מהאחרונים יותר מהראשונים, ודרך הלימוד המביא את ברכתו האמתית היא שהעיקר יהיו דברי הראשונים, ודברי האחרונים תבלין להם". ("גנזי הרא"ה", חוברת "תורה", עמ' 27; ובמהד' של כלל הספר, עמ' 108-109).

וכאשר רצי"ה היה מלמד תורה לבני נוער (בשווייץ) הדריך אותו הרב:
"התחזק בני יקירי וכו' בהסֵדר של הלימוד התלמודי. וכו' וכו'. לעבור על הסוגיא הנלמדת בדיוק הראוי, בתחילה ע"פ רש"י ותוס' וכו'. ומה טוב אם תעבור על ביאורי הגר"א באלה הענינים וכו'. ומה טוב אם תתרגל להניח על הכתב את תמצית הסוגיא וחילוקי שיטותיה, אפילו בלא חידוש" ("אגרות הרא"ה", ח"ד עמ' לו; וכן ב"אורות התורה", מהד' מוסד הרב קוק, עמ' מב).

כאשר האדם כותב מאמר כדי ללמד רעיון או להסביר מושג רוחני אל קוראי דברו, עליו לפרט את הפרטים למען יובן מה שאומר, או כדי לשכנע. וכך לשון הרב:
"לפַתֵחַ את הספרות בתוכני אמת וקודש (שהם) מקוריים, צריכים בעלי המחשבה שהגיונותיהם נובעים ממקור הקודש להרגיל עצמם בפירוט המחשבות. כי השטף הגדול שאור הקודש שוטף על הנשמה, גורם שהדברים שיסודם באצילות עליונה באים סתומים, (והדרישות) (והדרשות) הספרותיות אינן מתפרטות, ומתוך כך העולם נשאר עומד ותוהה מבלי דעת מה הוא תוכן שכל הוגי דעת קודש הללו מרצים לפניו. וכל ההשפעה נשארת לפי זה רק על יסוד הרגשה פנימית, השרויה בתמותה (ת' ראשונה מנוקדת פתח) אצל ההמון כולו, ועל יסוד המעוף השמיימי של יחידי סגולה; אבל נעלם דבר מכל הקהל. עד שיפורטו הדברים, טיף אחר טיף". ("שמונה קבצים", ח"ג פסקא רפ"ה).

דברי סיום
גם הגאון ר' יעקב עמדין החשיב מאד ענין זה כי כל בן תורה יכתוב דברי תורתו ויפיצם בישראל. על מאמר חז"ל בגנות "הלומד תורה ואינה מלמדה" (סנהדרין צט ע"א) הוא כותב בהגהותיו (נדפסו בסוף המסכת, דף מו):
"והכותב ומבאר אותה למען המשכילים יבינו, והתלמידים יעמדו על האמת, אין לימוד גדול מזה ואין כבוד לתורה גדול מזה".

והוסיף על כך בספרו "מגדל עוז" (עליית הכתיבה, סעיף ב) שהכותב דברי תורתו, עוד יגיעו הדברים לאחרים שבמדינות רחוקות (משא"כ מי שרק מלמד בעל פה); ועוד יועילו דבריו גם בדורות הבאים, אחרי שכבר נפטר החכם שחידש הדברים.

אבל יש להביא כאן אזהרתו של הגאון "חתם סופר". בעצם רצה הקב"ה שנלמד כל דברי תורה שבעל פה שיהיו לנו קנין בזכרוננו ולא נסתמך על הכתב. ואע"פ שאי אפשר לזכור את הכל, אבל חייבים לעשות בזה ככל שביכולתנו. ומה שהתירו חז"ל לכתוב היה מפני "עת לעשות לה הפרו תורתך". אבל הכותב תורתו (וכל שכן המפרסמו בדפוס) אם כל כוונתו לשם גאוה, או לשם השגת פרנסתו, יש בידו חטא של "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס ע"ב). וזו לשונו:
"כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה (עליו) האָלָה האמורה במילי ד(פרקי) אבות 'נגד שמא אבד שמיה'. ולא תעשינה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מומים ויחפשו (חסרונות וטעויות במה שכתב) וימצאו! מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא 'דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן'. ולא הותר אלא משום 'עת לעשות לה''. ואם איננו עושה ל(מען) ה', הרי איסורו במקומו עומד. ולעומת זה, היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם השי"ת, להגדיל תורה ולהאדירה, ורק מונע בר מפני מבקרי מומים ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו. וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל (בתחילת דברינו) כן ייענש על הפרישה (שמונע חכמת התורה מהתלמידים). אמרו חז"ל (נדרים סב ע"א) 'עשה דברים לשם פועלם, ודבר בהם לשמם" עכ"ל (שו"ת אורח חיים, תחילת סי' ר"ח).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il