בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת וישב תשפ"א

נסיונו של יוסף בדורנו

- מסיפור האחים אנחנו לומדים שגם אצל אנשים גדולים יכולות להיות נפילות אבל גם אם יש נפילות, אנחנו צריכים להסתכל על הסיפור בפרופורציות ולראות שרוב האדם טוב ורק החטא רע - נסיון אשת פוטיפר רלוונטי גם לימינו עם כל ההתמודדויות שיש בימינו. והיצר מאוד חזק ככה שכשאדם נופל, זה אונס. אבל כשהוא מנצח, זה קידוש השם עצום. וככל שהקושי יותר גדול קידוש השם יותר גדול -האדם יראה לעיניים: כשאנחנו מסתכלים על יוסף לכאורה לא מובן לנו איך זה שאחרי שהוא היה צדיק הוא הגיע לכלא. אבל בסופו של דבר מתברר שזה לטובה. צריך להתרגל להסתכל במבט ארוך - אור המנורה הוא עדות לבאי עולם ששכינה שורה בשיראל, וזה נס חנוכה שראו שהשכינה שורה בישראל

undefined

כ"ו כסלו תשפ"א
12 דק' קריאה 46 דק' צפיה
אבותינו עסקו בגיור
על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", אומר המדרש (בראשית רבה פד, ד):
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". אברהם גייר גיורים, הדא הוא דכתיב: "ויקח אברהם את שרה אשתו וגו' ואת הנפש אשר עשו בחרן". אמרי רבי אלעזר בן רבי יוסי בן זמרא: אם מתכנסין כל באי העולם לבראת אפילו יתוש אחד אינן יכולין, ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם. ולמה אמר 'עשו' ולא אמר 'גיירו'? ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר כאילו בראו. תאמר אברהם היה מגייר ושרה לא הייתה מגיירת? תלמוד לומר את הנפש אשר עשו בחרן. 'אשר עשה' אין כתיב כאן, אלא 'אשר עשו', אמר רבי חוניה: אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה תלמוד לומר "אשר עשו"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן תחת כנפי השכינה.
יעקב גייר גיורים, דכתיב: "ויאמר יעקב אל ביתו".
כשיעקב עולה לבית אל, מסתלקים כל בני ביתו, כולל גם את בעלי התשובה שאתו, מהעבודה זרה שלהם. זה גדר של גיור שמכניסם תחת כנפי השכינה.
ביצחק לא שמענו. והיכן שמענו? רבי יצחק ותני לה משמיה דר' הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון: כתיב 'בארץ מגורי אביו". מאי מגורי אביו? מגיורי אביו.
פעם אחת נכנסתי לספריה בישיבת מרכז הרב, שם הרב צבי יהודה אחרי התפילה היה מוריד את התפילין, והיו אנשים שנגשו לשאול אותו שאלות. כשנכנסתי מישהו יצא, והרב צבי יהודה אמר לי: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. הוא לא הסביר לי, והבנתי שהוא מתכוון, שזה היה מישהו שהוא חיזק אותו, והרגיש שמקיים את הפסוק הזה. לקרב מישהו תחת כנפי השכנה, זו גם בריאה.

שנאת האחים – גם אצל אנשים גדולים יש נפילות
בהמשך הפרשה שלנו מתואר שהאחים שונאים את יוסף. יוסף מביא את דיבתם רעה אל אביהם. מפרשים חז"ל שיוסף אמר להם שהם חייבים מיתה, כי הם חשודים על העריות, ואוכלים אבר מן החי, ועד אחד נאמן אצל בני נח, וגם קרובים נאמנים. האחים לא יכלו לסבול את זה, והגיעו לשנאה איומה.
ואז יוסף חולם חלומות שהוא יהיה מלך עליהם, והוא רוצה לפייס אותם ואומר: אל תשנאו אותי, אני בסוף אעזור לכם כשאהיה מלך, אבל הם כבר נגועים בשנאה, ולא יכולים לקבל את הדברים שלו. אם היו מתבוננים לעומק אולי היו מבינים שיתכן והחלום הזה הוא נבואה, אבל הם לא מתבוננים ויותר שונאים אותו. יוסף מוסיף ואומר שהוא יהיה מלך עליהם וכולם ישתחוו לו, זה עוד יותר מרגיז, והשנאה מתגברת, ונהיית שנאה איומה עד כדי כך שהם רוצים להרוג אותו.
איך להסביר את השנאה הזאת בין השבטים? כל שנה מישהו מהתלמידים ניגש אלי בשבת הזאת, ושואל על זה. יש כל מיני הסברים ודרושים שלא מתיישבים על הלב. איך יכול להיות שהאחים, בני אב אחד, מגיעים לשנאה כזאת שמוכנים להרוג ולשפוך דם?
אני באמת לא יודע להסביר, אבל זה קרה, ואנחנו מבינים שאף על פי שאנחנו רואים את החומרה הזאת של המעשים שלהם, אלה שבטי י-ה, הם האבות של אחד חלקי שתים עשרה מהאומה, וברור לנו שהם אנשים ענקיים. בלי לעשות דרשנות, אנחנו לומדים מזה שגם לאנשים גדולים יכולות להיות נפילות נוראיות. ראינו את זה גם אצל משה, לא במידה הזאת, ובכל זאת הקב"ה מקפיד עליו, ראינו נפילה אצל מרים, ראינו אצל אהרן שהוא מסייע לישראל לעשות את העגל וראינו אצל דוד. ענקי האומה, שהאומה כל כך מעריצה אותם ולומדת מהם, ובכל זאת יכול לקרות דבר כזה. אדם הוא לא מלאך, הוא לא ריבונו של עולם, אדם עלול ויכול ליפול, אבל יש תשובה בעולם, ואפשר לתקן גם את הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות.
אנחנו צריכים להסתכל על השבטים באופן הזה. אנחנו לא מקילים ראש בחומרה של השנאה שלהם ליוסף, מצד שני יוסף גם גרם לזה. זה לא גורם לנו לחשוב שהשבטים חס וחלילה היו אנשים פסולים, ולעומתם אנשים בדור שלנו הרבה יותר טובים. לא כן הדבר. כשיש גדלות, הנפילות הן גם בגדלות, כמו שאומר הרב באורות. כשאדם גדל, מתפתחים כל הכוחות. הפסיכולוגים אומרים שמי שעולה לגדולה, גם היצרים שלו גדלים. הוא צריך לדעת את זה, ולעבוד על זה שלא לתת לכוחות השליליים שלו להתגבר עליו, חס וחלילה. שבטי י-ה, הם צדיקים גדולים, זכו להיות על כתפיו של אהרן ובאורים ובתומים, אבל כאן היה משהו איום ונורא. צריכים ללמוד מזה, שצריך כל הזמן לעבוד, וחס וחלילה שאדם לא יכניס בליבו שום שנאה ושום טינה מאחד על חברו חלילה. להיות תמיד מלאי אהבה.

הבחנה בביקורת השלילית בין האדם למעשיו
יש כאן עוד לימוד חשוב. אם יש לנו ביקורת על אדם שעשה דברים מקולקלים ומזיקים לאמונה ולעם ישראל, צריכים להתבונן בכל האישיות. האם כל כולו מזיק? אולי הפעולה שעשה לפי דעתו היא נכונה? אנחנו חושבים שזה רע, ויכול להיות שבאמת זה רע, אבל האם כל מה שהוא עושה זה רע, או שיש לו מעשים מסוימים רעים, והוא גם עושה הרבה מעשים טובים? בצדדים הרעים צריכים ללחום, ואת הצדדים הטובים לשבח, לא לפסול את האדם אלא לפסול את המעשים.
כך מדריך אותנו הזוהר בפרשת משפטים. הזוהר מספר שאדם קילל את חברו. רבי יוסה שמע את האיש מקלל את חברו ואומר: 'כרשע עשית'. החבר תבע אותו לפני רבי יהודה ואמר שקרא לו רשע. השיב המקלל: לא אמרתי שהוא רשע, אמרתי לו: 'רשע עשית', ההתנהגות הזאת הייתה כמו התנהגות של רשע. שאל רבי יהודה את רבי אלעזר: האם יש לחייב אותו, הרי אסור לאדם לקרוא לשני רשע אפילו אם חטא חטאים רבים, חוץ מאשר למישהו שהוא עז פנים, כדברי הגמרא במסכת פסחים. אמר רבי אלעזר: הוא לא חייב, שנאמר: 'היה ה' כאויב', 'כאויב' זה לא אויב חס וחלילה, אם היה אויב, לא היו חלילה ישראל. 'הייתה כאלמנה', לא אלמנה. כאלמנה פירושו של דבר שיש לה בעל אבל עכשיו הבעל לא נמצא, מצב מסוים שיכול להשתנות, כמו שאחר כך בעלה יחזור ממדינת הים. 'אלמנה' הכוונה כבר שאין לה בעל. יש הבדל אם אדם אומר 'כרשע', או 'רשע'.
הזוהר רוצה ללמד אותנו, שאדם צריך לדייק בדבריו. אם המקלל היה אומר 'רשע' היה באמת מגיע לו עונש, כי אסור לקרוא לאדם רשע, אבל כשאמר 'כרשע', הוא מתכוון שהמעשה שהוא עשה הוא מעשה של רשעות. זה מותר להגיד כי המעשה באמת הוא מעשה רע, אבל אסור להגיד שבגלל שאדם עשה פעולה אחת של רשע, הוא כבר רשע, כי הוא עשה גם הרבה מעשים טובים. אנחנו צריכים להתרגל לדון את האנשים בצורה כוללת. מעשים מסוימים שהם עושים לא מכתימים את כל האישיות שלהם. אני חושב שגם אם מתווכחים עם אנשים שיש להם דעות רעות, לדעתנו, דעות שמזיקות, שפוגעות בתורה ובישראל, ויחד עם זה, האנשים האלה, עושים גם הרבה דברים טובים, אז אם אנחנו רוצים להצליח במאבק שלנו, אנחנו צריכים לדעת לעשות הפרדה בין המעשים הטובים שמגיע לשבח אותם, לבין המעשים הרעים שצריך לגנות אותם. כך לגבי כל אדם מישראל.

פגישה עם האלוף יאיר גולן
בעשרת ימי תשובה, הזמנתי את יאיר גולן, שהוא היום מהשמאל הקיצוני, לביקור. הוא שמח על הפגישה, ובאותו הזמן היה סגר, אז הוא בא אחרי החגים. אמרתי לו: הזמנתי אותך כי היינו לפני יום כיפור, וחשבתי בלבי שלך יש הרבה זכויות. מסרת את עצמך על עם ישראל וסכנת את נפשך הרבה פעמים, וכל פעם שאדם מסכן את עצמו על עם ישראל, זה שווה אלפי זכויות, ורציתי שנתחלק בזכויות, לי יש זכויות בדברים שאני עושה, ולך יש זכויות בדברים שאתה עושה, וביחד נבוא ליום הכיפורים ותפילותינו יתקבלו. ההתנהגות שלו והביקורת שלו רחוקים ממה שאנחנו רוצים, הוא לוחם בדברים שחשובים ויקרים לנו, אבל יש לו גם צדדים אחרים.
כשהוא בא, הוא אמר לי אני מאד אוהב את ארץ ישראל, את יהודה ושומרון, זה שלנו, אין כל ספק, אני רק חושב שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לחלק את הארץ. גם ביחס שלו למסורת הוא אמר: ברור שעשינו סוכה וברכנו על ארבעת המינים. יש הרבה צדדים לאדם. בתקשורת שומעים שהוא מדבר בצורה מאוד חריפה על הדתיים, נראה לך שהוא ממש שונא ישראל, אך מצד שני יש טוב. המציאות מאוד מורכבת, אם אתה מגנה את כל האדם, לא תצליח, כי אתה לא צודק כי יש בו גם צדדים טובים.

מחלוקת לשם שמים
זה בעצם ההסבר של מחלוקת לשם שמים. מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת עניינית. לי יש דעה כזאת, ולשני יש דעה אחרת בעניין מסוים, בזה אנחנו חלוקים אבל לא נהיה שונאים אחד לשני. אני לא נגדו, אלא אני נגד הדעה הזאת שהוא מביע בעניין הזה. יש הרבה דברים שאנחנו לא חלוקים, ויש דברים שאנחנו חלוקים. לדוגמה, אנחנו חלוקים בשאלה איך לקרב רחוקים, אבל על יג' עיקרים אנחנו מסכימים. במחלוקת עניינית, אתה לא מגנה את הבן אדם, אלא אומר: המעשה הזה הוא טעות, הוא מזיק, לא דברתי על האדם אלא רק על המעשה, ואני מסכים אתו בדברים אחרים.
זו מחלוקת הלל ושמאי. הם היו חלוקים בהרבה דברים, במאות דברים היו חלוקים, אבל התורה היא אלפי דברים, והייתה הסכמה ביניהם על רובא דרובא. אין מחלוקת בין בית הלל ובין בית שמאי אם צריך לקרוא קריאת שמע, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, כמה פרשיות צריך לקרוא בקריאת שמע, יש רק מחלוקת אם 'בשכבך' זה בצורה של שכיבה, או לא בצורה של שכיבה. בפרט מסוים יש מחלוקת. צריכים להגדיר שהמחלוקת היא מסוימת ומוגדרת, על שאר הדברים אנחנו מסכימים. אנחנו עובדי ה'. מחלוקת כזו היא מחלוקת שעושה קידוש ה'. אכפת לנו מאוד מההלכה, כל אחד מחפש את האמת, והוא חושב שהאמת שלו יותר מדויקת מאשר של השני, עם זאת מכבדים אחד את השני. יש בזה אחדות שמבררת את הדברים.
מהמקרה הזה של השבטים, אנחנו צריכים ללמוד, חס וחלילה, לא להיות במצב כזה שמגיעים לשנאה בגלל פרט זה או פרט אחר, זה מקל יותר או זה מחמיר יותר. בגלל מחלוקת כמו של השבטים ומתפרדים אנשים זה מזה, והציבור נקרע לגזרים.

להיכשל בלימוד זכות
המחלוקת שבין יוסף ואחיו, היא לצערנו מעשה אבות סימן לבנים, והיא נמשכת כל הדורות. כל הדורות יש מחלוקות בין יהודה לבין יוסף. מצד אחד עם ישראל מבטא את האחדות הכי גדולה שבעולם, הוא קורא בשם ה' אלוקינו ה' אחד, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ומצד שני בפועל, הוא קרוע, עד שתתקיים נבואת יחזקאל, שנקרא בשבת ויגש שעץ יהודה ועץ אפרים יתחברו ויהפכו לעץ אחד. "ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי" (יחזקאל לז, יט). זה יהיה כנראה לעתיד לבוא, והתפקיד שלנו הוא לקדם את העתיד לבוא הזה, כי הטבע של עם ישראל הוא טבע של אחדות, אך בפועל יוצא שיש קרע גדול. דווקא בדברים הכי גדולים, גם דברים שהם לשם שמים, אנחנו לא מאוחדים, וריבונו של עולם רוצה שאנחנו נהיה מאוחדים.
זה התפקיד שלנו. אם אדם ישגה פעם ויאהב מישהו שלא צריך לאהוב אותו, זה חטא קל. אף פעם לא שמעתי שכעסו על ר' לוי יצחק מברדיטשב, שלימד זכויות על כל מיני רשעים. למה במקום לראות כמה הם מקולקלים הוא מלמד עליהם זכות... אם הם מחללים שבת ומתחצפים, הוא אמר עליהם שהם אנשי אמת. בכל דבר ראה את הצד החיובי והוא אהוב על כל ישראל. כדאי לנו להיכשל בחטאים של לימוד זכות. עדיף שנכשל בכך שלימדנו זכות על מי שלא מגיע לו שנלמד עליו זכות. הדבר הכי קשה בישראל, זו המחלוקות, ואנחנו צריכים בפרשה הזאת, שהיא פרשה כאובה כל כך, שהיא השורש של כל המחלוקות שיש בישראל, להבין שהתפקיד בדור שלנו שכולנו חוזרים לארץ ישראל, לתקן את השורש הזה.

המושל ביצרו נעשה מלך
על יוסף נאמר "איזהו גיבור הכובש את יצרו". מי שהוא מלך על עצמו, על כוחותיו, אחר כך נהיה מלך על מצרים. זה לא היה פשוט. זה היה מאבק יומיומי. כמו שחז"ל מסבירים שכל יום אשת פוטיפרע התלבשה לבושים אחרים, לגרות אותו, מנסה מצד זה ומצד זה - והוא מתגבר ומנצח. יוסף בונה לעצמו כוחות עצומים של שלטון על עצמו, וזה הופך אותו אחר כך לשליט על כל מצרים.
היום יש כאלו ניסיונות. אשתו של פוטיפרע נכנסת להמון בתים. בכל בית יש מכשירים כאלה, ששם נמצאת אשת פוטיפרע ומנסה לפתות את האדם, את הבחורים ואת המבוגרים. הדור שלנו עומד באתגר דומה ליוסף, לא בדיוק, כי המכשירים לא אקטיבייים כמו אשת פוטיפרע, אלא רק אם לוקחים אותם ומשתמשים בהם, אז יש בעיה. איך יוסף התגבר - בכל יום הוא קם בבוקר, וחשב היום היא תבוא אלי, אני מכיר אותה, איך אני מכין את עצמי להתמודד, איך אני מנצח, איך אני לא נכשל? לאט לאט יוסף בנה בעצמו כוחות, התגבר והתגבר.
הדוגמה של הרמב"ם בהלכות קידוש ה' לקידוש שם שמים בסתר היא מיוסף. לכאורה בסתר זה לא קידוש ה', קידוש ה' זה כשרואים, אם אף אחד לא רואה, איזה קידוש ה' יש כאן? אנו לומדים מכאן שכשאדם עושה דבר שיש בו התגברות על יצר הרע, ומנצח אותו, כגודל הקושי כך גודל קידוש ה'. בכל פעם שאדם מנצח, הוא עשה קידוש ה', אפילו אם הוא לא מנצח תמיד. בזמן שהוא מנצח הוא עושה קידוש ה', בזמן שהוא לא מנצח הוא אנוס, אז זה לא חילול ה' גמור כי הוא אנוס, הוא לא רוצה לעשות את זה. כוח הגבורה הזה, זוהי ההדרכה שיש ללמוד מיוסף.

במבט ארוך מבינים השגחת ה'
לימוד נוסף יש לנו בפרשה הוא שאדם יראה לעיניים. אנחנו מסתכלים על המאורעות כאן ועכשיו ולא מבינים אותם. הכול נראה קשה ומסובך, והתורה מלמדת אותנו להסתכל לטווח ארוך. לא מובן למה כל הגלגולים האלה, מה יוסף אשם, למה הוא סובל את כל הצרות האלה, הרי הוא התגבר על יצרו והיה צריך לקבל על זה שכר. מה השכר בפועל - להיות אסור בבית האסורים, במקום שאסירי המלך נמצאים, שאין שום סיכוי לצאת משם. זה מה שמגיע ליוסף אחרי שהוא התגבר וקידש שם שמים?! אם אתה מסתכל לטווח ארוך, מה קרה בסוף ליוסף, מבינים שהוא היה צריך לעבור את המסלול הזה של בניין הכוחות.
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג). נתאר לעצמנו ששר המשקים היה זוכר את יוסף, היה אומר לפרעה שהאיש הזה לא צריך להיות בבית הסוהר, היו מוציאים אותו והיה מסתדר באיזה מקום, ולא היה מגיע למלכות. יוסף נשאר בבית הסוהר עד שפרעה חולם חלום, ואז פתאום נזכר שר המשקים שפתרו לו את החלום, ופרעה צריך מישהו שיפתור לו את הבעיה. זה הזמן שיוסף צריך לצאת. הכול מנוהל ומושגח על ידי ריבונו של עולם. ההנהגה האלוקית מאוד מתוכננת ולטובה. גם היום רואים כל מיני תופעות בפוליטיקה או בחיים ואנחנו שואלים את עצמנו, על מה ולמה זה קורה, לא היה צריך להיות ככה. וזה כי אנחנו לא יודעים לראות את העתיד. אנחנו צריכים תמיד להאמין שהכול לטובה.
אומר לנו המדרש: (בראשית רבה פה, א):
"ויהי בעת ההיא". ר' שמואל בן נחמן פתח: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיהו כט, יא). השבטים עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של משיח.
אור החיים מסביר במקום אחר, שדווקא דברים גדולים צריכים לצאת לפועל בצורה מורכבת. כך יוצא האור הגדול, כך יוצא האור מתוך החושך.
מדרש נוסף (שם פח, ז):
מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיוולד להם בן? מי מחכה ליעקב שעבר במקלו את הירדן, שיפרוץ ויהיה עשיר? מי מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלה שיהיה מלך? מי מחכה למשה שהושלך ליאור שיהיה כמו שיהיה? מי מחכה לרות שהיא גרה שחזרה למלכות ישראל? מי מחכה לדוד שיהיה מלך עד סוף כל הדורות?... מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקב"ה? מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהילה? מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה! שנאמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד", שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).
צריכים להסתכל במבט ארוך ולדעת שהכול תמיד לטובה.

החנוכיה כמנורה
אנחנו נמצאים בימי החנוכה. הגמרא במסכת שבת (כב:) אומרת:
'מחוץ לפרוכת העדות יערוך'. וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.
את המנורה עורכים מחוץ לפרוכת העדות. מהמילה העדות, לומדת הברייתא לימוד גדול. שואלת הגמרא הרי במדבר עמוד הענן ועמוד האש היה מאירים על בני ישראל יומם ולילה, ולא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, בתוך הבתים, הוא היה מאיר בתוך הכדים, עד שאדם מסתכל על הכד ידע מה שבתוכו. האור הזה היה אור חודר, קרניים שחודרות לכל המקומות, ובאהל מועד בפנים היה ממש אור כמו בחוץ, אז בשביל מה צריך את הנרות? אומרת הברייתא שבמנורה יש עדות שהשכינה שורה בישראל. שואלת הגמרא:
מהי עדות? אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.
בכל יום היו שמים חצי לוג שמן בכל הנרות שהספיק לכל הלילה, ואפילו ללילות הארוכים של החורף. כל הנרות היו דולקים עד הבוקר, ונר המערבי דולק עד הערב. מדוע הנר הזה היה דולק יותר מכל הנרות - עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. באופן קבוע היה נס בבית המקדש. נס פירושו של דבר שכינה. רואים משהו על טבעי, זוהי עדות שהשכינה שורה בישראל. ויש מדרש שאומר שהנרות היו דולקות כל השנה כולה. לא רק עשרים וארבע שעות.
המנורה היא המקור לחנוכיה שאנחנו מדליקים בכל בית ובית. החנוכיה גם התחילה בנס. לא היה אלא פך שמן שמספיק ליום אחד, ודלק שמונה ימים. נס חנוכה ונס המנורה הראו שהשכינה שורה בישראל, ואת הראיה הזו שהשכינה שורה בישראל, אנחנו ממשיכים לכל בית ובית, לכל הדורות כולם.
כלומר החנוכיה היא המשך של נרות המקדש. עדות שהשכינה שורה בישראל. השכינה שורה בישראל באופן הגלוי כשבית המקדש קיים, אבל השכינה לא פסקה מישראל. העדות היא לא שהשכינה שורה בבית המקדש, אלא שהשכינה שורה בישראל. וכשאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו ממשיכים את האור הגדול של הופעת השכינה שהופיעה בבית המקדש במנורה, ועתידה להופיע בעזרת ה' במהרה בימינו בבית המקדש. את זה אנחנו ממשיכים לכל בית ובית. אנחנו מתאחדים עם בית המקדש, עם אורה של השכינה שהופיעה בבית המקדש. זה העניין של החנוכיה, להיות שייכים לקודש, אל המקור. אשרינו. זכינו להמשיך את המנורה הזאת גם במצבים הכי קשים לעם ישראל.
עכשיו אנחנו נמצאים פה בארץ ישראל, במקומות שנלחמו המכבים, ומתקדמים לקראת הופעת השכינה שתהיה במהרה בימינו. כדי לעשות את הדבר הזה, אנחנו צריכים ראשית כל להשרות את השכינה בתוכנו. זה עניינם של הימים האלה.

דברי חיזוק ללימוד בישיבה בימי החנוכה
אני רוצה לומר לכם תלמידים חביבים מאוד. הייתם כאן שלושה שבועות, זה קשה קצת, ויש כאלו שמרגישים שזה יותר מדי, אבל זה מה שנדרש מאתנו. כל מה שעשינו זה רק מפני המציאות הזאת של הקורונה. אז ברוך ה' הצלחנו, קרוב לחודשיים שפעלנו נכון, יכולנו ללמוד בצורה מסודרת ומאורגנת. אחרי שחוזרים, צריכים מאד הישמר ואחר כך אפשר להיות יחד. אז חשבנו שרק כל ארבע שבועות נכון לנסוע. נכון שהרבה ישיבות לא עשו כך, ואנחנו לא כמו כל הישיבות. יש לנו שאיפות יותר גדולות, ואנחנו יכולים לעמוד בזה. צריך קצת להיות חזקים. אז הנר הראשון, המינימום זה ללמוד עד יום רביעי בצהרים. המהדרין נשארים ביום חמישי, והמהדרין מן המהדרין יישארו כאן קצת יותר... אני מבקש מכולם להתגבר, אני מודע לכך שזה קשה.
בימים שנוסעים צריך להיזהר ולהימנע מלהיפגש עם המשפחה המורחבת. לא להיכנס לחשש כלשהוא של סיכון. גם מבחינתכם, גם מבחינת המשפחות וגם מבחינת הישיבה. הרב משה נדבק, סבל מזה מאוד ועוד צריך להתחזק. זה היה מאוד קשה. אסור לזלזל. צריך להימנע מכל פגישה ארוכה בלי מסכה, עם הסבים, עם המשפחות המורחבות. לכן אני לא רואה סיבה לנסוע יותר מוקדם מיום רביעי או חמישי. אחר כך בעזרת ה' בפסח, אנחנו מקווים שנהיה כבר אחרי זה.
אם נצליח להיות יותר חזקים ושהלימוד שלנו בחנוכה יהיה טוב יותר, ילמדו אחרים מאתנו, ותהיה לכם זכות שהמהלך ילך ויתפשט שלומדים גם הרבה וטוב בחנוכה, למרות שמדובר אחרי תקופה ארוכה של לימוד בישיבה בגלל הקורונה. אם אנחנו מתחזקים, זה משפיע על ישיבות אחרות, וגם עלינו שאנחנו מובילים את המהלך. חזק ונתחזק שיהיה לנו חנוכה שבו נוסיף ונלך בעזרת ה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il