הפרשה הקודמת, פרשת וישב, הסתיימה מעניין השכחה כפי שכתוב בפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". ופרשתנו מתחילה במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים" שעניינה זיכרון.

בספרו ליקוטי מוהר"ן, כותב רבנו נחמן מברסלב זיע"א (חלק א תורה נד): 'ויהי מקץ- כי צריכין לשמור מאוד את הזיכרון, שלא ייפול לשכחה בחינת מיתת הלב'.

החכם חיים מנשה זצ"ל בספרו 'אהבת חיים' מרמז רמז נפלא:
המילה 'מקץ' היא ראשי תיבות של שלוש שאלות ששואלים את האדם בבית דין של מעלה-


האם המ'שא ומתן שלך היה באמונה?
האם ק'בעת עיתים לתורה?
האם צ'פית לישועה?

ללמדנו, ששאלות אלו מנחות את האדם ומאירות את דרכו, למען ילך בדרך הישר ולא ייתן לתעתועי היצר הרע לבלבל אותו, אלא שתמיד יהיה קשור לתכלית האמיתית.
יהודי צריך להרגיל את עצמו לזכור את הקב"ה בכל זמן ומקום שנמצא, ולקיים 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. שיראה לקדש שמו יתברך בכל עסקיו הגשמיים, לזכור שעליו לקבוע עתים לתורה ולשאוף לאידיאל הגדול של גילוי מלכות ה' בעולם בביאת המשיח.

אנו נמצאים בתוך ימי חנוכה, ימים קדושים שמעלתם נשגבה מאוד, בהם מדליקים אנחנו נרות חנוכה, ומובא מצדיקים שנר חנוכה מסמל את "נר ה' נשמת אדם".

נשים לב שכשאדם נפטר מזה העולם, בני משפחתו מדליקים 'נר זיכרון' כדי לשמר את מורשתו ואת נוכחותו כאומר, שאמנם הגוף הפיזי של הנפטר לא נמצא פה אתנו, אבל מהותו כן נשמרת, רוצים לזכור את מעשיו ופועלו..

כן הדבר לגבי האדם עצמו, שהרי האדם עלול ליפול לידי שכחה שהיא 'מיתת הלב', לשכוח את זהותו ועצמיותו, כפי שכותב דוד המלך בתהילים 'נשכחתי כמת מלב', שנעלם מליבו של האדם תפקידו ושליחותו לשם מה נברא ומה הוא עושה פה..

אנו כל הזמן נמצאים במירוץ החיים, ועניינו של חג חנוכה הוא לשבת מול הנרות, לא לעשות מלאכה חצי שעה כדי לעצור ולהביט בנרות, להביט בפנימיות שבי. לחשוב מי אני, לאן אני ממשיך, מה חשוב לי בחיים. העצירה עוזרת לי להתמקד בתוכי ולהקשיב לקול הפנימי שבי..

מובא בספרים הקדושים שימי חנוכה ובפרט הנר השמיני 'זאת חנוכה' הם המשך לימים הנוראים, חלה עליהם קדושה עצומה כמו יום הכיפורים, וניתנת לאדם היכולת לחתום את עצמו מחדש בספרן של צדיקים. זהו יום גבוה ונשגב שאפשר לפעול בו ישועות ברוחניות ובגשמיות..

ביום זה קוראים בתורה: 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור'. ופרשו - מנשה לשון נשיה על שם השכחה. במשך הזמן יהודי עלול להגיע למצב ששוכח את אביו שבשמיים או שהיצר הרע מכניס בלבו מחשבות שכביכול הקב"ה שכח אותו.

לכך באים ימי חנוכה ומזכירים לנו 'גם לי אל' - גם לי יש שייכות וקשר אל בורא עולם, אני לא רוצה לשכוח אותו ואני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה גם לא שכח אותי. אני מאמין שאני עדיין קרוב לאבא בשמים ויש לי חיבור אמתי ונצחי אתו, קשר בל ינותק לעד, והידיעה הזו משפיעה על האדם ישועה 'פדה – צור.'.

יש לנו הזדמנות נפלאה להיזכר ברגעי ההוד של הימים הנוראים, איך עמדנו מול ה' בתשובה, ברצון טוב ובהשתוקקות לקדושה, להיזכר בקבלות הטובות ולהתחדש בקיומם למעשה.

האדם צריך להביט בנרות חנוכה, ועל ידי כך להמשיך על עצמו זיכרון אמתי, להיזכר שנחצב מכיסא הכבוד, לזכור את מעלתו הרמה שהוא נצר לאבות הקדושים, להזכיר לעצמו ששוכנת בקרבו נשמה טהורה שחפצה להתהלך לפני ה' בארצות החיים.

עלינו לנצל את הימים הנותרים מימי החנוכה לתפילה, 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'', לבקש ולדרוש קרבת ה'.

לכוון באמירת ההלל במילים 'אנא ה' מלטה נפשי' להקשיב ולבטא את נהמת הנשמה שמייחלת להידבק בשורשה העליון, מפני שעל ידי הדיבור אפשר להגיע לזיכרון - 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו.'

קראנו בפרשה הקודמת על יוסף הצדיק שזכה לעמוד בניסיון בכוח 'וימאן', וראיתי בספר 'הלקח והלבוב' שפסוק זה ראשי תיבות: "ובשם ה' אקרא אנא ה' מלטה נפשי". כי רק על ידי תפילה לה' יתברך יש ביכולת האדם למאן בעבירה.

ובפרט שנכנסים לילות טבת הארוכים לשגרת היום יום, יש לקחת אתנו את אורות החנוכה, להתגבר ולהתאמץ בתפילה, כי רק בכוח השתפכות הלב בתפילה ותחנונים לפני הקב"ה - 'אנא ה' מלטה נפשי', יש נקודת אחיזה ודבקות בה' יתברך ולזכור במלכות שמים.