בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות לימוד תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב ישראל בן שמואל זאב זצ"ל

מאה המפתחות - תורה ופרנסה

על היחס בין תורה לפרנסה, היחס בין ימי המעשה לבין יום השבת, ועל התפקיד להרבות כבוד שמים בכל מקום.

undefined

הרב מאיר גולדויכט

תשס"ו
12 דק' קריאה 37 דק' צפיה
לעשות את השבת?
בכל שבת בבוקר, בשעת הקידוש על היין, מנהג ישראל לומר פסוקים בעניני השבת. בין הפסוקים אנו אומרים "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" 1 , ועל פסוק זה נאמר במדרש לקח טוב "ששת ימים תעבוד - זו מצות שבת". ויש להבין, מה פשר הדברים? מה הקשר בין עבודתו של יהודי שנמצא במשרד לבין מצות השבת?

פסוק נוסף שאומרים בקידוש הוא "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם בְּרִית עוֹלָם" 2 . מהו פשר הביטוי 'לעשות את השבת'? הרי מציאות השבת כלל אינה תלויה בנו, אלא בזמן! בין אם נתכונן לשבת ובין אם לא נתכונן אליה, בין אם נשמור אותה ובין אם לא - השבת תיכנס בשקיעה ותצא למחרת, אי אפשר לעצור את השבת מלהיכנס או לצאת! הספורנו במקום הרגיש בקושי, ופירש "ושמרו בני ישראל את השבת - בעולם הזה, לעשות את השבת - ביום שכולו שבת". כלומר, מי ששומר את השבת כאן יזכה לעשות אותה שם. אולם, פשט הפסוק הוא שכולו מתייחס לעולם הזה. כיצד ניתן, אם כן, לעשות את השבת גם כאן, אם השבת תלויה בזמן ולא בעשיה שלנו?

איך יוצאים ממנטליות של עבדים?
כדי לענות על השאלות הללו, נחזור לפגישה של הקב"ה עם משה רבנו בסנה. כאשר הקב"ה פוגש את משה בסנה בפעם הראשונה ושולח אותו ללכת אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה לה' "מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" 3 . ומפרש רש"י:
מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים: וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים?

מהי משמעות דברי משה "מה זכו ישראל שתעשה להם נס"? היעלה על הדעת שמשה רבנו יקטרג על עם ישראל? ודאי שלא. משה רבנו אומר לקב"ה: 'בני ישראל הם עם שהמנטליות שלו הוא של עבדים, אם אוציא אותם עכשיו ממצרים בפתאומיות כזו - הם לא ידעו כיצד להתמודד עם החופש שהגיע אליהם, ואז יהיה צריך נס עוד יותר גדול כדי להציל אותם מקססטרופה שעלולה לבוא מהמעבר מהעבדות לחרות. לכן אולי כדאי שישארו עוד קצת במצרים, שיתכוננו לחרות! כך הייתי חושב מצד עצמי, אבל כיון שאתה שולח אותי - אני מקבל כמובן את צו ה'. אולם, כשאדבר אל פרעה - אבקש ממנו שלשה ימים לעבוד את האלוקים שבו אנחנו מאמינים, ואז נראה - אם אחרי שלשה ימים העם הזה ילמד מהו חופש נישאר בחוץ, ואם לא - חוזרים חזרה למצרים'. הקב"ה נותן למשה 'אור ירוק': 'אתה יכול לומר לפרעה מה שאתה חושב ומרגיש, ואז תראה איך העם יודע בזמן קצר לשנות את המנטליות שלו מעבדות לחרות, הם לא צריכים שנה להכין את עצמם לחופש'. והנה העם יוצא ממצרים, בהתחלה הוא קצת בלחץ וחיפזון ואחרי כמה ימים הוא שוב בלחץ, כשהמצרים מאחוריהם. הפעם הראשונה שבה העם מרגיש רגוע היא כשהמצרים מתים, אבל התורה לא אומרת "וירא ישראל את המצרים" אלא את מצרַיִם, וכפי שמסביר הנצי"ב - עם ישראל ראה את המהות של מצרים על הים, נגמר הסיפור שנקרא מצרים. "אז ישיר משה ובני ישראל", עכשיו מרגישים בני חורין.

וכאן אומר לו ה' - כמה ימים אמרת שצריך כדי לבדוק אם העם מסוגל לחופש, שלשה ימים? עכשיו זה מתחיל. בסוף שלשת ימים נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" 4 וכותב על כך רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". בכך אומר הקב"ה למשה: דרך המצוה הראשונה, מצות השבת, אתה תראה איך העם הזה נהיה בן חורין ויודע מה זה חופש.

ימי המעשה והשבת - השלמה הדדית
המצוה הראשונה שקיבלנו כבני חורין היא השבת. השבת אינה רק מנוחה, היא הרבה יותר מזה. מלבד יום השבת, גם ראש השנה קרוי בתורה 'שבתון', וכן יום כיפור קרוי 'שבת שבתון' ושמיטה ושבתה הארץ. מהי משמעות הדבר? ידוע הכלל ' לא אד"ו ראש', כלומר לעולם לא יתכן בלוח העברי מצב של שני ימי 'שבת' רצופים, תמיד יש באמצע ימי עבודה. לכן לעולם לא יחול ראש השנה ביום ראשון, וכן הוא לא יחול ביום רביעי או שישי, כדי שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ראשון. הטעם שמביאה לכך הגמרא הוא משום הירקות שלא ירקבו והמתים שלא יסריחו, אבל הרמב"ם לא כתב טעמים אלו. על כן ניתן לומר שקיים גם טעם פנימי לדברים: לעולם לא יתכן מצב של שני ימים רצופים שקרויים 'שבת', ובהם לא עושים מלאכה. השבת מקבלת את חשיבותה כשהיא מצורפת עם ימי המעשה, הם נותנים לה את משמעותה.

בגמרא 5 מובאת ברייתא שאומרת שהקב"ה בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, וגם על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק. אין ספק שמי שיכול לשקוע כל ימיו בלימוד תורה ולעסוק בחינוך ובהוראה צריך לעשות זאת, אבל מי שבחר לעסוק במעשה - שחלילה לא יחשוב שהוא סוג ב', או שהוא חי חיים של דיעבד. לדעת רבנו תם - אדם העוסק בסחורה, ואפילו אם לא מדובר בהכרח קיומי אלא לצורך להרוחה, הרי זה מוגדר עיסוק בדבר מצוה, ולכן הוא יכול להפליג לצורך כך בספינה אפילו בערב שבת 6 . כשאתה יוצא לעבוד אתה נותן את המשמעות לשבת, וכשאתה מגיע לשבת אתה נותן חשיבות לעבודה שלך. וכך כותב רבנו בחיי בפירושו לתורה, בשם הרמב"ם: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך - כל הששת ימים אפשר לך שתעבוד את ה' אלוקיך עם עשיית כל מלאכתך, כעניין האבות שהיו עובדים את ה' עם עבודת המקנה ושאר הענינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת, כולו יהיה לה' אלוקיך, לא תעשה בו מלאכה כלל".

כשמבינים את הדברים הללו, יש משמעות לפסוק "לעשות את השבת". שאלנו, והרי אי אפשר לעצור את השבת מלהיכנס ולצאת! התשובה היא שאם יהודי נח כל השבוע, אז כשהוא נכנס לשבת הוא לא עושה את השבת, אלא שומר אותה. רק העשיה בששת ימי המעשה נותנת משמעות לשבת.

שמח זבולון בצאתך
בברכתו של משה רבנו לשבטי ישראל נאמר "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" 7 . ויש לשאול, מדוע משה רבנו אינו מדבר עם יששכר ישירות, אלא דרך שבט זבולון? התשובה היא שמשה רבנו אומר לזבולון כך: כאשר אתה יוצא לעבודה תעשה זאת בשמחה, תדע שאתה עושה דבר חשוב, אולם כשאתה חוזר לביתך תשלב גם את 'יששכר' ותקבע עתים לתורה, כמו שאומרת הגמרא 8 שבשעה שמכניסים אדם לדין שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, ומפרש רש"י: "לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא יתעסק כל היום בדרך ארץ". וכך אומר רש"י על הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" 9 - ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם תלמוד תורה אשר בידך.

תן לי יבנה וחכמיה
הגמרא 10 מספרת כאשר הצליח רבן יוחנן בן זכאי לעמוד מול שר הצבא של רומי, הוא בישר לו שהוא עומד להתמנות למלך, וכך קרה. הקיסר החדש כל כך התפעל, ומרוב התרגשות הוא נותן לרבן יוחנן לבקש מה שהוא רוצה.
אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא! והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי.

רבן יוחנן מבקש את יבנה וחכמיה, ומדוע אינו מבקש על הצלת ירושלים? כי ידע שהיא תיחרב, ומה שצריך זה ליצור גשר בין החורבן לגאולה. ומה לימד רבן יוחנן בן זכאי את התלמידים ביבנה? מהו אותו גשר בין החורבן לגאולה?
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לאביו שבשמים 11 .

ביבנה למדו ולימדו שאם יהודי עובד במשרד, ויהודי אחר לומד תורה, חשיבות שניהם שוה. זאת משום שלשניהם יש מטרה אחת בחיים, להביא כבוד שמים, כל אחד בתחומו שלו. ואומר רבן יוחנן בן זכאי שזהו המפתח לגאולה. כשיש הרגשה כזו - כולם מתחברים יחד ומשלימים אחד את השני. זוהי העבודה הגדולה, להרגיש שכל עיסוק שאדם מתעסק בו אינו עיסוק של דיעבד, וזאת על ידי ריבוי כבוד שמים בכל מקום ומקום.

מכתבו של הרב יצחק הוטנר
הרעיון הזה מקופל במכתב יפה ומעניין מאוד שכותב הגאון הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת חיים ברלין זצ"ל, לאחד מתלמידיו. אותו תלמיד חזר משנות לימודים בארץ בהן הוא למד כל היום תורה, והנה הוריו שבחוץ לארץ ביקשו ממנו ללמוד מקצוע באוניברסיטה, והדבר בלבל אותו, הוא מרגיש לא כמו שהיה. כותב לו הרב הוטנר:
אהובי חביבי, מכתבך לאחר חזרתך לחו"ל הגעני לנכון. האמת ניתנת להיאמר כי הרבה נהניתי מקריאת מכתבך זה. הנאה זו צמחה בשני שורשים: א) מפני שתוכן הדברים וסגנונם ערוכים בטוב טעם ודעת; ב) מפני שהנך מתבטא בגילוי לב על הנפתולים אשר בנשמתך. והנני בזה להגיד לך כי לפי דעתי הנפתולים הללו שהנך דן עליהם במכתבך מקורם היא תפיסה מוטעית בענין הנדון. הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך, כי קריירה של חול היא חיים כפולים. למותר להגיד לך, כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן לחיים כפולים. אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי יש לו חיים כפולים; אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים - יש לו חיים מרווחים יותר, ולא חיים כפולים.
זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א 12 , וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר ניתוח, ושאל לו על שם אמו, בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד המיוחד מבין גדולי ירושלים זצוק"ל, התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהלים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח - האם אלו הם חיים כפולים?
ואתה חביבי יקירי, חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבה, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" - אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי הוא עיגול א ח ד . זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד", ואז אין עליך לדאוג כלל לכפילות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול, אבל האחדות אינה זזה ממקומה. ומתוך צערי הנני דן אותך לכף זכות כי רק מצב רוח של רגע שם בפיך את הדברים אשר דברת במכתבך. חזק ואמץ חביבי, עלה והצלח יקירי, ורכב על דבר צדק ועשה את כל הצלחותיך לבסיס לריבוי כבוד שמים. המתפלל להצלחתך,יצחק הוטנר 13 .


סוד ההצלחה בחינוך ילדים
זכורני שפעם אחת עלינו לרב שלמה זלמן אוירבך זכר צדיק לברכה, ואיש חינוך חשוב שהיה אצלו שאל אותו: איך יתכן שחלק מילדי ירדו מהדרך הנכונה, ואילו יהודי אחר שעובד בבנק ישראל - כל בניו בני תורה? השיב לו הרב אוירבך: כשאותו יהודי גומר את עבודתו הוא חוזר הביתה, נח ואוכל קצת, לומד עם הילדים, אחר כך הולך לשיעור או לחברותא. בשולחן השבת הוא אומר בטבעיות - שמעתי דבר תורה יפה! גם אמא שיושבת ליד אבא מספרת את דברי התורה ששמעה במשך השבוע, כך הילדים גדלים בבית שהתורה זורמת בו בצורה טבעית. הילדים אומרים לעצמם: אמא ואבא עסוקים בפרנסה וכל כך נהנים מהתורה ושמחים מכל הזדמנות שאפשר ללמוד בה, אז למה שאנחנו, שאין עלינו עול פרנסה, לא נלמד יותר? לעומתו, כשאותו איש חינוך בא הביתה הוא הרבה פעמים אומר: הרב הזה הוא שום דבר, השני מדבר באויר, והילדים קולטים מכך כיצד הוא מעריך את התורה. אין כמו ההנהגה של אמא ואבא. כאשר הילדים יודעים שאבא אוהב את תלמידי החכמים ואת דברי התורה, הוא שמח ללמוד עם הילדים וללכת לשיעור, הם מקבלים את השיעור הטוב ביותר לחיבור שבין התורה והמלאכה, והם מבינים שהעיקר הוא שכל מעשיך יהיו לשם שמים.

לא להרוג את הזמן!
כאשר יעקב נפרד מלבן הוא אומר לו "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" 14 , ואומר על כך המדרש 15 :
ר' ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות, זכות אבות הצילה ממון שנאמר לולי אלהי אבי אברהם , ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וגו'.

מה שהציל את יעקב ממיתה הוא יגיע כפיו. כשמבינים זאת ושמחים לעמול בתורה כשיש אפשרות, אז כל הבית גדל אחרת.

בברכות שבפרשת בחוקותי נאמר "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" 16 . שואל ה'בית ישראל', האדמו"ר מגור זצ"ל, מהי הברכה ב"ופניתי אליכם"? הקב"ה אומר לעם ישראל - אני אתן לכם פנאי, ובפנאי הזה תדעו לעשות את הדברים הנכונים, ולא להרוג את הזמן. מי שנטיית נפשו היא לעסוק ברפואה, בעסקים או בכל תחום מתחומי החיים, והוא משלב זאת אם לימוד תורה - הריהו זוכה לברכה של "ופניתי אליכם", כאשר יש לו זמן פנוי הוא מנצל אותו לתורה, ואז הוא זוכה גם להמשך הפסוק "והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם".

מאה המפתחות שאדם מקבל בכל יום
כשהטור 17 עוסק במצוה לברך מאה ברכות בכל יום, הוא מביא את דברי רב נטרונאי גאון, שבזמן דוד המלך היתה גזירה על עם ישראל, וכל יום היו מתים מאה אנשים בצורה מסתורית. דוד המלך ביקש לדעת מדוע הדבר קורה ואיך עוצרים זאת, עד שדרש והבין ברוח הקודש שהדרך לעצור את המגיפה היא לתקן מאה ברכות בכל יום. על כך יש לשאול, הרי הגמרא 18 אומרת שהרעיון של אמירת מאה ברכות התחיל כבר בימי משה רבנו, שהרי הוא נלמד מהפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך"?

שאלה נוספת יש לשאול על דברי הרמב"ם 19 . לאחר שכותב הרמב"ם שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום הוא מפרט את אותן מאה ברכות - ברכות השחר, ברכות תפילת העמידה וכו'. ויש להבין, מדוע מצמצם הרמב"ם את מאה הברכות דוקא לברכות הללו? וכי ברכות 'שהכל' שאדם מברך במשך היום אינן בכלל?

ההסבר לכך הוא שמשה רבנו תיקן מאה ברכות מזדמנות. כל יהודי צריך 'לסגור את היום' עם 100 ברכות. בא דוד ואומר שמאה הברכות שמצילות מפורענות הן מאה הברכות שעל סדר היום, כי מהי המשמעות של ברכה? ריבוי של כבוד שמים. הזוהר בפרשת לך לך אומר שלפני שכל אחד מאיתנו מגיע לעולם אומרים לו - תעשה מה שאתה רוצה ונמשך אליו, אבל דבר אחד תזכור: אתה מקבל מאה מפתחות של ברכות. אתה תסתובב בהרבה מקומות בעולם ותזכור דבר אחד, בכל מקום תפתח לי דלת שעד היום אף אחד לא פתח אותה, או שתרחיב דלת שפתח מישהו אחר.

וה' בירך את אברהם בכל
הראשון שהראה לנו איך משתמשים בכל מאת המפתחות היה אברהם אבינו. הוא פתח את הדלת לקב"ה באור כשדים, במצרים, במקומות ששם שמים מעולם לא הגיע אליהם, ומשום כך כתוב על אברהם "וה' ברך את אברהם בכל" 20 , ב ' פעמים ' כל ' עולה למאה, ומילת 'כל' מהסוף להתחלה היא 'לֵך'.

בסידורים שלנו לא מובאות כמעט סגולות, ואחת הסגולות הבודדות שכן כתובות בהרבה סידורים היא לאחר אמירת ההלל, שאדם שרוצה לזכות באריכות ימים יאמר את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים, וה' בירך את אברהם בכל". הפסוק הזה מקפל בתוכו את התפקיד של ריבוי כבוד שמים, בכל תחום. כשאדם בחר בתחום כללי של עסקים, רפואה, נגרות וכל עבודה אחרת, והוא מוצא את האפשרות להראות לכל שהתורה היא חלק מחייו - ריבוי כבוד שמים כזה עוצר את הפורענות, גורם לאריכות ימים, ונותן את היכולת לעמוד מול כוחו של ישמעאל.

הגמרא 21 שואלת כיצד נאמר מצד אחד "לה' הארץ ומלואה" ומצד שני נאמר "הארץ נתן לבני אדם", ומסבירה הגמרא שכאן לפני ברכה, וכאן אחרי ברכה. ההבנה הפשוטה לדברי הגמרא היא שהדבר שמתיר לי לאכול ולשתות הוא הברכה, ואם נעמיק יותר נמצא שמשמעות הדברים היא, שאם אנחנו רוצים באמת לזכות ל"הארץ נתן לבני אדם" אנחנו צריכים להבין שהמפתח לכך הוא להרבות בכבוד שמים. אם לא נעשה זאת אז ו'הארץ נתן לפרא אדם', שידו בכל. בדיוק בכך רוצה ישמעאל לפגוע, בריבוי כבוד שמים.

השבת - בת הזוג של ישראל
הקדמונים כתבו, ששנה שבה היום הראשון של ראש השנה חל בשבת תהיה שנה מיוחדת במינה. או שהיא תהיה שנה טובה במיוחד, או חלילה להיפך. שלמה גמר לבנות את בית המקדש בשנה שבה חל ראש השנה בשבת, וגם שני החורבנות של בית המקדש היו בשנה כזו. כדי להסביר זאת אומר הערוך לנר משל נפלא.

משל למלך שאחד משריו בגד בו, והעביר מידע סודי לאויב. החליט המלך לתלות אותו על העץ. אשתו של אותו שר היתה תופרת הארמון, וכשהיא שמעה זאת היא באה למלך, בכתה והתחננה לפניו, ובסופו של דבר הסכים המלך להשאיר את השר בחיים. שנה אחר כך בגד שר אחר במלך, אשתו הבינה שהדרך היחידה להציל את בעלה היא כמו שנהגה האשה הראשונה. גם היא באה למלך בוכה ומתחננת, אך אצלה לא עזר דבר, והשר נתלה בחוצות העיר. כעבור זמן ניגש למלך אחד ממקורביו ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע לאשה הראשונה הוא שמע ולשניה לא? ענה לו המלך - פשוט מאוד. לשני השרים מגיע דין תליה, אבל השר הראשון חי עם אשתו כל כך יפה ביחד, הם מתנהגים כל כך נחמד אחד לשני, אז גם אם לשר עצמו מגיע שיתלו אותו - מה אשמה אשתו? בגללה השארתי אותו. לעומתו השר השני מכה את אשתו, אם יתלו אותו - תהיה לה הצלה... והנה, במדרש 22 מובאים דברי רשב"י "אמרה שבת לפני הקב"ה ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור זכור את יום השבת לקדשו". כאשר חל יום הדין בשבת ויש קטרוג בשמים על עם ישראל, באה האשה - השבת - ומתחננת בעד העם, תראה איזה יחס ואהבה יש בינינו. אם הקב"ה רואה שהקשר שלנו עם השבת הוא חזק וטוב, אומר הקב"ה - מה אשמה השבת? וכך בזכות השבת מצילים את ישראל, וכמו שאומרים "יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת עליהם". אולם כאשר עם ישראל בועט בשבת, אומר הקב"ה שיותר טוב לשבת שתישאר לבד, כך לפחות לא יפגעו בה.

אם נדע לבנות את החיים כך ואף ללמד זאת לאחרים - לא רק שנרגיש "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים", אלא אף נוכל להגיע מכח זאת ליום שכולו שבת, לחיי העולם הבא.


^ 1 שמות כ, ז-ח.
^ 2 שמות לא, טז.
^ 3 שמות ג, יא.
^ 4 שמות טו, כה.
^ 5 חגיגה ה ע"א.
^ 6 עיין רמ"א אורח חיים סימן רמח, ד ובמפרשים שם.
^ 7 דברים לג, יח.
^ 8 שבת לא ע"א.
^ 9 קהלת ט, ט.
^ 10 גיטין נו ע"א.
^ 11 ברכות יז ע"א.
^ 12 זהו בית החולים 'ביקור חולים'.
^ 13 מתוך הספר "אגרות וכתבים להרב הוטנר זצ"ל".
^ 14 בראשית לא, מב.
^ 15 בראשית רבה פרשה עד, יב.
^ 16 ויקרא כו, ט.
^ 17 אורח חיים, סימן מו.
^ 18 מנחות מג ע"ב.
^ 19 הלכות תפילה פרק ז, הלכה יד.
^ 20 בראשית כד, א.
^ 21 ברכות לה ע"א.
^ 22 בראשית רבה פרשה יא, ח.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il