דיינים:הרב אלעזר שנקולבסקי, הרב ניר ורגון, הרב ידידיה לביא

המקרה בקצרה: הנתבעים רכשו לפני כ-19 שנה דירה בת 3 חדרים במחיר של כ-600 אלף ₪, וביקשו הלוואה מהתובעים, שהם אח של הנתבע ורעייתו. התובעים הלוו לנתבעים כ-270 אלף ₪, והנתבעים שילמו להם מדי חודש 1,000 ₪. לטענת התובעים הם קיבלו בסך הכל 220,000 ₪, ואילו לטענת הנתבעים הם שילמו 270,000 ₪.
לטענת התובעים היה מדובר ברכישה משותפת של הדירה, והם שילמו חצי מהדירה, וקיבלו בתמורה שכירות חודשית בסך 1,000 ₪. לטענתם, הדירה נרשמה על שם הנתבעים רק לצרכי משכנתא. הם הציגו מסמך (להלן, המסמך) לא חתום שלטענתם נכתב על ידי הנתבע ובו נכתב שחצי מהדירה שייך לתובעים, ועל הנתבעים לתת לתובעים חצי משכר הדירה. כיון שכיום הדירה שווה כ-1.8 מיליון ₪, על הנתבעים לשלם לתובעים חצי משווי הדירה וחצי משכר הדירה על התקופה שבה הוא לא הועבר לתובעים, בניכוי מה שכבר שולם לתובעים. סך כל התביעה היא כ-700,000 ₪ בקירוב.
לעומתם הנתבעים טוענים כי התובעים נתנו לנתבעים הלוואה, והתשלומים שהתובעים קיבלו בסך 1,000 ₪ לחודש היו ריבית. כיון שהקרן כבר הוחזרה אין עוד מקום לשלם את הריבית. הם טוענים כי אין כל ראיה לטענות התובעים שמדובר בהשקעה, והמוציא מחברו עליו הראייה. כמו כן הם תובעים החזר של תשלומי הריבית ששולמה בניגוד להלכה האוסרת תשלום ריבית.

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

259 - טענת שוכרים ששילמו דמי שכירות במזומן ותשלום חשבונות עבור שוכרים אחרים במתחם

260 - הלוואה או השקעה

261 - תוקפו של סיכום בעל פה עם עובד על תנאי שכר

טען עוד

פסק הדין: על הנתבעים לשלם 16,667 ₪ על יתרת החוב.

נימוקים בקצרה:
1. האם הכסף ניתן כהלוואה או כהשקעה?
הדירה רשומה על שם הנתבעים בטאבו, ולכן לפי דברי הפוסקים (שו"ת הרא"ש צו, ד; שולחן ערוך חו"מ ס, יב; פד"ר ו, עמוד 376 ואילך, מפי הרב יוסף ש. אלישיב זצ"ל, ועוד) הנתבעים נחשבים למוחזקים בדירה. לכך יש להוסיף את העובדה שהנתבעים התגוררו בדירה (אמנם, הדירה נמכרה כעת, אך אין זה משנה) ולכן הם מוחזקים (שולחן ערוך חו"מ קמו, יד).
טענת התובעים התבססה בעיקר על מסמך בכתב יד שהם הגישו לבית הדין. אולם, אין לקבל אותו משום שמלבד זאת שהוא לא חתום, הוא גם לא נושא תאריך, אין בו פרטים מזהים על הדירה הנזכרת, בנוסף, מופיעים בו שמות פרטיים בלבד, ולכן הוא לא מסמך קביל.
לכך יש להוסיף שבסוף המסמך יש סעיף שנכתב על ידי התובע בכתב ידו. לפיכך, מדובר במסמך ניתן לעריכה ושינויים, ודומה לדין "נכתב על המחק" (בבא בתרא קסג ע"א) שפסול. זאת אף על פי שמתמלול השיחה שבין הצדדים ומטענות הנתבע, נראה שהיה מסמך כלשהו בין הצדדים, אך לא ברור מה תוכנו, וכמו כן לא ברור שהיתה הסכמה של הנתבעים למסמך הזה.
בנוסף קיימות סתירות רבות במסמך שניתן לפרש אותן בדרכים רבות. התובעים בחרו לפרש את כל הראיות הנ"ל כהוכחות לדבריהם שהבית הוא בבעלות משותפת, אך למעשה ניתן באותה צורה לפרש את המסמך על פי טענות הנתבע.
לפיכך, נקבע כי הבית שייך לנתבעים.

2. התחשבנות לגבי הכספים שעברו בין הצדדים
הנתבעים טענו שהחזירו 270,000 ₪, לעומתם התובעים הודו בקבלת 220,000 ₪ בלבד. בעניין זה נחלקו הדיינים: דעת המיעוט היתה שיש לקבל את טענת התובעים, משום שאין כל ראייה לפרעון. אולם לדעת הרוב, לטענת הנתבעים הם קיבלו 270,000 ₪ וגם פרעו את כולם, ולכן אין כאן דין של וודאי חיוב וספק פטור, אלא טענה של אדם כי הוא לא חייב כלל, כאדם הטוען "לויתי ופרעתי" (שולחן ערוך חו"מ עה), אלא שהם חייבים בשבועת היסת, כדין "כופר הכל", ולכן כפשרה על השבועה, הנתבעים ישלמו שליש מהסכום בסך 16,667 ₪.

3. התביעה לקבלת החזר הריבית
הנתבעים טענו כי עליהם לקבל בחזרה את הריבית, על פי הדין ש"ריבית קצוצה – יוצאת בדיינים". הנתבעים טענו שלא ידעו שאסור היה להם לשלם ריבית ללא היתר עסקה. סך הכל מדובר על תשלום של 216,000 ₪ ששולמו כריבית. בית הדין דחה את הבקשה משני טעמים שונים:
א. משום שכבר מזה שנה הנתבעים אינם משלמים את הריבית, ובכל זאת לא ביקשו מהתובעים להחזיר את הריבית, ובכך מחלו על הריבית. בעניין מחילה על ריבית, אמנם נחלקו הרמב"ם ורבותיו (מלוה ולוה ד, יג), אלא שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד קס, ה) כשיטת הרמב"ם, שמחילה מועילה בריבית. הש"ך (שם, ד) הרחיב שגם בריבית האסורה מהתורה מועילה מחילה. במקרה זה בית הדין קובע כי גם מחילה בשתיקה נחשבת כמחילה.
ב. בית הדין הכריע מספק כי מדובר בהלוואה ולא בהשקעה. אולם, לא ניתן על בסיס ספק זה לקבוע שמדובר בוודאי בריבית. וכיוון שיתכן שמדובר ברווחי ההשקעה לא ניתן לקבלם בחזרה.