היה זה בשעת ערב מאוחרת. הרב משה פיינשטיין היה עסוק בכתיבת תשובות הלכתיות לפונים הרבים. ר' ניסן אלפרט, מתלמידיו של הרב משה ישב עם הרב וסייע לו בכל דבר שהיה צריך. כך ישבו השניים במשך שעות ארוכות עד שנפתחה הדלת והרבנית נכנסה. הרב, שהצליח להבין את רצונה של אשתו ללא אומר, קם ופנה לסייע לה במטבח. על שולחן הכתיבה נשארה צנצנת הדיו הפתוחה ולידה ערימה של ש"ס גמרות חדשות שקיבל לפני ימים אחדים.
ר' ניסן, שנשאר בחדרו של הרב ביקש לעיין לרגעים מעטים בסוגיה בגמרא בה דנו. במהירות פתח את הגמרא והניחה לידו על מנת לעיינה. בזריזות פתח במקום הנצרך אך מבלי שהרגיש בכך פגעה ידו בצנצנת הדיו. הדיו החל נשפך כמים על הדפים החדשים ור' אדלר לא ידע את נפשו מרוב מבוכה ותדהמה. הוא מיהר להרים את הצנצנת אך הכתם השחור והגדול המשיך להתפשט על הדף שכבר לא היה כל כך לבן, על ספרי הרמב"ם של רבי משה ועל השולחן.
לר' ניסן לא נותר מה לעשות. פחד ואימה אחזו בליבו. מה יאמר הרב? כיצד יגיב הרב לספרו ההרוס? "הלוואי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי ברגע זה" הרהר בליבו. קול צעדיו המתקרבים של הרב החזירוהו למציאות. הוא נעמד כמסומר למקומו ולא הצליח להרים את עיניו ולהביט בעיני רבו. לפתע הונחה ידו הקטנה של הרב על כתפו של ר' ניסן: "ניסן יקירי, עשית את הש"ס יפה יותר" אמר כשבת צחוק מצויה על פניו.
בבת אחת הקלה גדולה פשטה באיבריו של ר' ניסן ומעשה זה נצרב בליבו. הרב ניסן אלפרט סיפר מעשה זה באזכרה ביום שלשים לפטירת רבו הרב פיינשטיין, וסיים: "כל אימת שנשבר או נהרס פריט בביתי נזכר אני בחיוכו של רבי משה וגם אני לא 'מצליח' לכעוס על עושי המעשה".
(ע"פ הספר דרכי משה)