בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות התפילה וערכה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

הרב חנוך בן רבקה

תפילה היא מצוה מהתורה או רק מדרבנן?

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

כ' בשבט תשפ"א
8 דק' קריאה
ידוע כי דעת הרמב"ם היא שמצות התפילה היא מדאורייתא. לנגדו טוען רמב"ן שהיא רק מצוה מדרבנן, והוא מקשה נגד שיטת הרמב"ם שלוש שאלות. במאמר זה ננסה לענות לשאלות אלו. כן נוכיח כי רובם של הראשונים סבורים כי היא מצוה מהתורה, למרות שרבים מהאחרונים [ביניהם הב"ח, מגן אברהם, הט"ז ועוד] סבורים שהיא מדרבנן בלבד.

כן נדון בתחילת מאמר זה, מניין לו לרמב"ם לקבוע שהמצוה דאורייתא היא להתפלל בכל יום ויום.

פרק ראשון
הרמב"ם ב"משנה תורה" פתח הלכות תפילה (פרק א הלכות א-ב) במלים:
(א) מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם' (שמות כג, כה). מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא, יג). אמרו חכמים (תענית ב, א) 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה'. ואין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפלה הזאת [=נוסח המלים] מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה:
(ב) ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא. ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה. ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו. [עכ"ל]

רבנו "כסף משנה" במקום ניסה להביא מקור לתפילה בכל יום, וכן המבי"ט בספרו "קרית ספר" ניסה להביא מקור. וכן הרב יוסף קאפח, סמוך להלכות אלו, הציע מקורות משלו. אבל בספרו של הרב נחום רבינוביץ על דברי הרמב"ם, "יד פשוטה", חידש מקור, מהמקרא בישעיה (נח, ב):
וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן:
הרב רבינוביץ מפרש "ידרשון" לשון תפילה [עכ"ל]. וחיפשתי לו מקבילות, ובס"ד מצאתי:
דָּרַשְׁתִּי אֶת יְהֹוָה וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי: (תהלים לד, ה)
בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי (תהלים עז, ג)
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם: (הושע י, יב)
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ: (עמוס ה, ד)
טוֹב יְהֹוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ: (איכה ג. כה).

ויש עוד כמה פסוקים בשימוש זה של המלה "דרש". ואין לטעות ולחשוב שמדובר ב"דרישה ללמוד חוקי השם" כמו במקרא של משה רבינו "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהים" (שמות יח, טו) ותרגם אונקלס "למתבע אולפן" כי הרי פרט זה נמצא בהמשך המקרא שלנו "ודעת דרכי יחפצון". אלא ודאי ענינו תפילה. ומכאן למד הרמב"ם.

הקדמנו מבוא זה, כי הוא שימושי לענות על אחת מהשאלות של רמב"ן, שנביא בהמשך.

פרק שני
ספר המצוות לרמב"ם והסתייגותו של רמב"ן –
לשון הרמב"ם בספר המצות היא:
מצוה ה - היא שצונו לעבדו וכבר נכפל צווי זה פעמים, באמרו 'ועבדתם את ה' אלהיכם' (שמות כג, כה), ואמר 'ואותו תעבדו' (דב רים יג, ה), ואמר 'ואותו תעבוד' (דברים ו, יג) ואמר 'ולעָבדו' (דברים יא, יג). ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה. ולשון ספרי 'ולעָבדו זו תפלה'. ואמרו גם כן 'ולעָבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי [=מדרש משנת רבי אליעזר] אמרו 'מניין לעיקר תפלה בתוך המצות? מהכא 'את ה' אלהיך תירא, ואותו תעבוד'. ואמרו עבדוהו בתורתו, ועבדוהו במקדשו, כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו [=כמו שנצטוינו בברכות ל ע"א, שמכל חלקי תבל צריכים להפנות את גופו של המתפלל לכיוון בית המקדש] כמו שבאר שלמה ע"ה [מלכים-א פרק ח] [עכ"ל רמב"ם].

חלק עליו הרמב"ן בהשגתו שם וטען כי מפורש בגמרא בשלושה מקומות כי תפילה היא מדרבנן.
[א] "לענין בעל קרי שקורא קריאת שמע ומברך על המזון לאחריו, ואינו מתפלל. והעלו הטעם בזה 'אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא, ותפלה דרבנן" (ברכות כא, א).

[ב] ואמרו עוד, ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא קריאת שמע, חוזר וקורא. ספק התפלל ספק לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל, דקריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן (ברכות כא, א)

[ג] [להלן גירסא שיש במקצת ספרים, שם הביאו השגת הרמב"ן] "ובגמרא (סוכה לח, א) אמרו גבי תפילה דתנן 'אם התחילו אין מפסיקין' [סעודתם כדי להתפלל] והקשו מלולב דקתני 'נוטל על שולחנו', אלמא מפסיק! והשיבו בדרך תימא: מאי קושיא? הא דאורייתא הא דרבנן".

ולענין הציטט של הרמב"ם ממסכת תענית ב ע"א וכן מהספרי, סבור רמב"ן שזו אסמכתא בעלמא, ולא דרשה גמורה.

ב"ספר המצוות" לרמב"ם (מהד' שבתי פרנקל) הדפיסו על דף (עמ' ריב-ריג) תשובותיהם של רבותינו "מגילת אסתר", "לב שמח", ו"קנאת סופרים" כיצד יש לענות על שאלותיו של הרמב"ן. עיינו שם. כאן באתי להוסיף תשובות נוספות שחידשתי, ואיידי דאתא מדרשה חביבה לי.

הקדמנו במבוא למאמרי זה שלפי הרמב"ם המצוה דאורייתא היא רק תפילה אחת ביום [וגם זאת לאו דוקא בנוסח שמונה עשרה שתקנו חז"ל, אלא כל בקשה שהיא]. ובכן לענין שאלתו הראשונה של הרמב"ן בענין בעל קרי, נאמר מתי רגילות לאדם לראות קרי? או לשמש עם אשתו? הרי רק בלילה. ובכן בקומו בבוקר, הרי כבר התפלל תפילת ערבית לפני שהלך לישון, וכבר אז קיים מצוה מהתורה. ומה שאמרו חז"ל שהיא רק דרבנן, כי כעת בא בעל קרי זה להוסיף נוספות על המצוה דאורייתא שכבר קיים! [ואמנם אפשר לדחוק ולטעון שבעל קרי זה אסור בתפילה אפילו כמה ימים על ימים, עד שיטבול. למרות שזו אפשרות רחוקה, כי הגמרא דנה במצב הרגילות, אבל גם לזה ענה "מראה הפנים" על הירושלמי (על ברכות, תחילת פרק תפילת השחר, נדפס על הדף) ומסביר שסוגיא זו היא לא אליבא דהלכתא, ממילא אין קושיא לרמב"ם.

על השאלה השניה שהקשה רמב"ן, כי מי שהוא בספק אם התפלל או לא התפלל, לא יחמיר להתפלל שוב, ואם היתה זו מדאורייתא מדוע לא יחמיר? אני עונה נחזי אנן במה מדובר? אם מדובר ששכח אם התפלל ערבית, הרי עוד תפילת שחרית לפניו, ואז יקיים מצוה דאורייתא [תירוץ זה ענה "פרי מגדים" בתחילת סי' פט]. ואם מדובר ששכח תפילת שחרית אם התפלל או לא, הרי בו ביום כבר התפלל ערבית, ואז כבר קיים המצוה דאורייתא. והוא הדין בשכח בתפילת המנחה. ולכן אין מכאן שום קושיא על הרמב"ם.

על השאלה השלישית, בעניני סוכה, שלא חייבו איש זה להפסיק סעודתו כדי להתפלל, אבל למען מצות לולב כן חייבו אותו, גם כאן רש"י במקום (סוכה לח, א) מסביר שמדובר בתפילת מנחה [והרי אין אדם אוכל סעודה בשחרית, אלא בחצי היום] ובכן איש זה כבר התפלל שחרית, ולכל הפחות התפלל גם ערבית,ובכן נשארה אצלו רק מצוה דרבנן.

פרק שלישי
"מגן אברהם" (או"ח סי' קו) קובע כי "רוב פוסקים" סבורים כי עיקר מצות תפילה היא רק מדרבנן. ובאמת, כך סבורים הב"ח וכן הט"ז, ומשנה ברורה ועוד. [ובין הראשונים רש"י ותוספות] כנראה דעתו על "אחרונים". אבל חיפשתי בנושא זה ומצאתי כי "ראשונים" רבים סבורים שתפילה היא מצוה דאורייתא.

[א] הרמב"ם, שכבר הזכרנו [ב] הרי"ף (על ברכות כ ע"ב, בענין נשים חייבות התפילה). [ג] הרא"ש (על ברכות פרק ג פסקא יג) [ולכן ברור משום מה מרן ר"י קארו בשולחן ערוך, אף הוא קבע שזו מצוה מהתורה, בדבריו על סי' ק"ו, כי תמיד סומך על רי"ף רמב"ם ורא"ש, כמו שכתב בהקדמתו לספר. וכאן שלושתם בדעה אחת].

על אפשרות זאת, שהמקרא שחז"ל הביאו בספרי ובמסכת תענית ב ע"א היה רק אסמכתא בעלמא, מה אם כן בסיס הרמב"ם לדעתו? הוא בסוגיא בברכות כ ע"ב, וכדלהלן.

רבינו המאירי (על ברכות כ ע"ב) מציין לפלוגתא זו בין הרמב"ם והרמב"ן וקובע שזה תלוי במחלוקת הגירסאות שיש בגמרא ההיא (ברכות כ כ"ב) בענין חיוב נשים להתפלל. לפי רש"י, הגירסא בגמרא:
וחייבין בתפלה:
דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קא משמע לן:

כלומר אם לא היה הטעם שתוכן התפילות הוא לבקש רחמים, לא היינו מחייבים הנשים להתפלל. כי לדעת רש"י אין לטעות שהיא מצוה מהתורה. וכל הדפוסים העתיקים של התלמוד העתיקו לפי גירסת רש"י.

אבל בבדיקה באתר "פרידברג – גניזה" רואים בצילומי כתבי-יד עתיקים של התלמוד (כתב-יד אוקספורד 23; כתב-יד פריז, פירנצה 7) שלא גרסו כדברי רש"י אלא גרסו כמו שמצאנו בדברי המאירי: "תפלה, פשיטא! מה דתימא הואיל וכתוב בה 'ערב ובקר וצהרים' (תהלים נה, יח) זמן גרמא הוא קמשמע לן [=כלומר שמצוה תמידית היא ואינה זמן גרמא, וממילא נשים חייבות מדאורייתא].

והנה שתי בעיות יש לנו בהבנת דברי רש"י? כך לשונו:
הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו - ולא גרס פשיטא, דהא לאו דאורייתא היא:

ראשית, רואים שהגירסא שהיתה מונחת לפני רש"י בסוגיא זו כללה מלת "פשיטא". וכן היה לשון חז"ל בכל שאר הבעיות בעמוד זה, בשאלתם על קריאת שמע, בשאלתם על תפילין, בשאלתם על מזוזה, בשאלתם על ברכת המזון. כך היה סגנון חז"ל בארבעה ענינים, וכן היה גם כאן בחמישית [תפילה]. מה ראה רש"י למחוק מלה זו?

אלא לשון "פשיטא" תואמת ההבנה שאשה חייבת כמו איש, והיא מצוה מהתורה כמו שאר ארבעה הפרטים כאן [קריאת שמע, תפילין, מזוזה וברכת המזון]. אלא רש"י היה סבור שהיא רק מצוה מדרבנן, ולכן ראה לנכון להשמיט מלת "פשיטא". ושמא נהג כן כי השתרבבו לפניו המלים "דרחמי ניניהו" שהיא כתובה במקצת ספרים, ואם כן, תוספת דרבנן היא [כי למצוות מהתורה לא נתנו חז"ל בגמרא טעמים, אבל תקנות דרבנן כן נוהגים לתת טעם וסברא].

שנית, אבל על זה גופא יש לשאול. בנוסח הגמרא המלים "דרחמי נינהו" באו לפני השאלה:

"דרחמי נינהו. מהו דתימא הואיל וכתיב בה 'ערב ובקר וצהרים', כמצות עשה שהזמן גרמא דמי? קא משמע לן":

ועל פי הגיון-הדיבור היו צריכים לענות "דרחמי נינהו" רק אחרי דחיית ההוה אמינא "מהו דתימא". כיצד כאן עוד לפני השאלה מצאנו הביאו התשובה? אלא נלע"ד להציע שאיזה סופר, שקדם לתקופת רש"י, הוא שהוסיף מלים אלו לטכסט. ולא כן הוא בסוגייות דומות (ברכות כה, ב; לו ע"א; מז ע"ב; שבת לה ע"א ועוד, שם המענה באה רק אחרי השאלה). ולכן ראינו הרבה ראשונים אחרים שלא היה אצלם מלים אלו "דרחמי נינהו" בתוך הטכסט, כמו שהבאנו לעיל בתחילת דברינו .

[ד] המאירי פסק "נראין הדברים שמן התורה הן חייבות" (עמ' 70). האריך בזה הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק ששי, או"ח סי' י"ז סעיף א) בלי שהסיק מסקנה אם מהתורה או מדרבנן, והביא כי כגירסת המאירי, הרבה צידדו בשיטת הרמב"ם, כי כך אמרו גם כן:

[ה] תוספות הרב יהודה בר מאיר הזקן [ז] וכן ר"א אב"ד, בספר האשכול (אלביק עמ' יז) [ח] וכן תלמידי רבינו יונה, בהערותיהם על הרי"ף בסוגיא, שלא גרסו בגמרא "דרחמי נינהו". [ט] וכן אין המלים האלו בגירסת ר' ישעיה מטראני בפסקיו לברכות [י] וכן אינם בפסקי ריא"ז. [יא] ויש להוסיף על דבריו, אינן בתוספות על ברכות להרב יהודה [בר שמואל] החסיד.

וכאשר פניתי לעיין בדברי רבי סעדיה גאון, "ספר המצוות לרבינו סעדיה גאון" עם ביאוריו של הגאון ר' ירוחם פרלא (עשה ב' עמ' 106) בנוסף לדברי [יב] רס"ג שמצות התפילה דאורייתא, מוכיח [יג] כי כך דעת בעל הלכות גדולות [יד] וכן אזהרות רבי שלמה אבן גבירול [טו] ואזהרות הרב יהודה אלברצלוני (אלברגלוני).

ושם מונה והולך הרב ירוחם פרלא ומביא תשעה מקומות בדברי חז"ל שמצות תפילה היא דאורייתא, מהמקרא "ואותו תעבודו". [א] משנת רבי אליעזר (שכבר הזכיר הרמב"ם בספר המצוות) [ב] מדרש הספרי, שכבר הזכיר הרמב"ם [ג] הגמרא בתענית ב ע"א [ד] הירושלמי, בתחילת פרק תפילת השחר, שאמרו "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם'. וכי יש עבודה בלב? ואיזו זו? היא תפילה" וכן הוא אומר 'אלוהך די אַת פלח ליה בתדירא, הוא יְשֵזְבִינָךְ" (דניאל ו, יז). וכי יש פולחן בבבל? ואיזו? זו תפילה". [ה] מדרש שמואל (פרק שני) [ו] בבא קמא צב ע"ב [ז] בבא מציעא קז ע"ב, שם דרשו על המקרא "ועבדתם את ה' אלוהיכם" זו קריאת שמע ותפילה [ח] מדרש תהלים מזמור ס"ו "לעבדו שכם אחד" אמר ר' יוחנן מהו עבודתו של הקב"ה? תפילה [ט] מדרש משלי פרק א - "אין עבודה אלא תפילה, שנאמר 'עבדו את ה' ביראה'.

אחרי כל אלה, נראים דחוקים דברי רמב"ן שהציע שהמאמר בתענית ב' ע"א היא אסמכתא בעלמא. כלום כל המקורות הנ"ל סמכו רק על אסמכתא?

פרק רביעי
יש לציין שבסוף דברי הרמב"ן הוא נראה כנסוג קצת ממה שחלק על הרמב"ם. וזו לשונו: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפילה עיקר מהתורה, נמנה אותו במנינו של הרב, ונאמר שהוא מצוה לעת הצרות, שנאמין שהוא יתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה זעקה, והבן זה" [עכ"ל]. לדעתי שימוש המלה "להאמין" של הרמב"ן היא בפועל להתפלל בעת הצרות. כי אם רק להאמין שהקב"ה שומע תפילה, הרי זו מצות אמונה בכל ימות השנה, כל שעות היממה. כיצד נאמר רק להאמין זאת בעת הצרה בלבד? אלא חזר בו רמב"ן ומודיע כי בעת הצרות [ומתי לא היו לישראל צרות?] עלינו מצוה מהתורה להתפלל.








את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il