בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • האשה ביהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

לא כל מה שאת מבקשת

צניעות איננה קשורה דווקא לנושאים שבינו לבינה, וצניעות איננה מחיקה כשם שענווה איננה ביטול עצמי. צניעות היא התנהגות שנמנעת מהבלטה, ומאחר שיש בגופניות הנשית צד שמושך את העין ההלכה דורשת להצניע אותה

undefined

הרב עזריאל אריאל

כ"ח אדר תשפ"א
5 דק' קריאה

בספרה 'מה את מבקשת' נוגעת אוריה מבורך בלב הבנות הצעירות ומציגה בפניהן תפיסה מעמיקה יותר של חוויית הנשיות שלהן והתנגשותה עם הלכות הצניעות. ועדיין, אסור שהרצון "לרדת אל העם" יעמעם את האמירה התורנית


 בשיחות עם לא מעט אנשי חינוך העוסקים בחינוך הבנות עולה תחושה של עמידה בפני שוקת שבורה בכל הנוגע ללבושן של הבנות. הנושא הפך במוסדות רבים לזירת מאבק, ובחלק מהם אף הורם דגל לבן. אל מול מבוכה זו מופץ לאחרונה ספר חדש ושמו 'מה את מבקשת', המהווה משב רוח מרענן בסוגיה מאתגרת זו. הספר עוסק בהרחבה ביחס הראוי למיניות בכלל ולמיניות הנשית בפרט, ומתוך כך מסביר את החשיבות שיש בלבוש צנוע ובשמירת נגיעה. ספר זה נפוץ מאוד בקרב תלמידות במדרשות, מחנכות באולפנות וקהלים נוספים, ולא במקרה. ניתן לראות בו בשורה של ממש כשהוא נוגע, בהעמקה רעיונית ופסיכולוגית כאחד, במקומות רגישים ביותר בנפשן של הבנות.


הספר "יורד אל העם", מדבר אל הצעירות בשפתן (אם כי לעיתים גולש לתיאורים צבעוניים מדי), מהלך איתן בשבילי הגישות השונות ביחס למיניות ומבקש לבנות איתן ביחד תודעה חדשה. מתוך כך הוא מציע להתיידד עם המשיכה הבלתי ממומשת בשנות הנעורים ולטפח מתוך כך שיח בריא באורה של תורה. שיח זה מוביל לבחירה מודעת של הבנות בסגנון לבוש ראוי, של הבנים בהתייחסות מכבדת כלפי הבנות ושל שניהם בשמירת נגיעה כהלכה עד ליום חופתם.


ניכר מאוד כי המחברת, אוריה מבורך, היא תלמידת חכמים ויראת ה' אשר מכירה היטב הן את הזרמים התרבותיים הקיימים בעולם והן את הלכי הרוח בקרב בנות הנעורים. אולם בצד ההערכה למפעל הגדול שלה חשוב להעלות גם כמה הסתייגויות נוקבות, שחלקן קשור בכך שהיא צמחה בבתי מדרש שרחוקים מלהיות כוס התה של כותב מאמר זה. הדברים נכתבו לאחר דיאלוג ממושך עם המחברת שהתנהל מצידה בענווה גדולה, שמתוכה קיבלה על עצמה לתקן כמה וכמה דברים במהדורות הבאות של הספר.


הספר מעמת בין תפיסות שונות ביחס למיניות: תפיסות מתירניות מול תפיסה שמרנית־חילונית, ותפיסה פוריטנית, הרואה במיניות דבר טמא ומלוכלך בכל הקשר ורואה את האישה כאובייקט מיני בלבד, מול מה שהיא מכנה "תפיסה יהודית בריאה". מקוצר היריעה לא נוכל להתייחס לכל המסרים החשובים שיש בו ואף לא לכל ההשגות שיש להשיג עליו, ונתמקד בנקודה אחת, והיא סוגיית הלבוש.


 אתגר הצניעות


מדוע בנות רבות מתקוממות נגד קוד הלבוש ההלכתי? זה לא סתם יצר הרע, ויש לכך גורמים עמוקים יותר. ראשית, לבנות יש צורך טבעי ועמוק לתת ביטוי ליופי שלהן. שנית, הבנות מרגישות שהלכות הצניעות בלבוש באות למחוק את הנשיות שלהן, ולפחות להחביא אותה, כאשר חבוי בהן מסר פוריטני כאילו אין בה אלא גופניות נמוכה שעליהן להתבייש בעצם קיומה. למילה צניעות נוצרה קונוטציה שלילית בעיני הבנות, כמזוהה עם מחיקה מוחלטת של האישיות, ובשל כך מחברת הספר נמנעת מלהשתמש בה ובוחרת במערכת מושגים אחרת. היא רואה בגוף האישה "סוד", אשר נשמר לצורך מימוש הקשר הזוגי בקדושה ובטהרה במסגרת ברית הנישואין, בעוד שמחוץ למסגרת זו הלבוש מהווה רק "רמז" למה שנמצא מעבר לו. מן הדברים ניתן להבין ששליחת רמזים מעין אלו לגברים זרים היא לגיטימית, אך המחברת הבהירה לי שהשתמשה במילה "רמז" במובן דרשני בלבד. בדבריה ביקשה לומר שההלכה אינה דורשת להחביא לחלוטין את מבנה הגוף, ודי בהקפדה שלא לגלות או להבליט את מה שאינו ראוי לגילוי או להבלטה. 


אולם מחברת הספר טוענת טענה מרחיקת לכת עוד יותר, והיא שאין לראות שום דבר מאתגר בצד האסתטי של הנשיות. אני מבין את האילוץ שלה לבחור בדרך זו, בשל האחריות שלקחה על עצמה לגעת גם בליבן של צעירות שקשה להן לעכל את האיסור ההלכתי על גבר ליהנות מיופייה של אישה שאינה אשתו. אולם זה מביא אותה להוראת הלכה המתירה את הדבר הזה לחלוטין.


זאת ועוד. המחברת מודעת לכך שישנן שיטות הלכתיות וחינוכיות מחמירות בכל הנוגע ללבוש האישה, שיטות שגם תוכנן וגם סגנונן מקומם בנות רבות, וכפי שהסברנו יש בכך גם מידה של צדק. אולם דרך ההתמודדות שלה בעייתית. היא מקטלגת את כל אלה כפוריטניות. על כך יש להעיר, שיצירה של מגירות שאליהן מכניסים כל דעה שמוצאים היא צורת חשיבה אקדמית מוכרת החוטאת כאן לאמיתה של תורה. דעות מחמירות בהלכה אינן נובעות דווקא מתפיסה המנמיכה את הנשיות, אלא משאיפה לקדושה הקשורה בהרחקה יתרה מכל מה שעלול ליצור משיכה גופנית מחוץ למסגרת המקודשת של הקשר הזוגי. בהחלט יש מקום להסביר לבנות שמתאים ואף נכון להן יותר לחיות על פי דעת הפוסקים המקלים, ולא ממקום של נחיתות תורנית. אכן, התעסקות מוגזמת בהסתרת הגוף הנשי עלולה להביא חלק מהבנות למחיקה של נשיותן, וגרוע מכך – להביא לא מעט מן הגברים דווקא לריבוי מחשבות על הגוף הנשי החבוי מאחורי הבגד הצנוע. אולם לשם כך אין צורך להגדיר קטגורית חלק ניכר מן הדיון ההלכתי כפוריטני ולומר כמעט במפורש שהוא "לא יהודי" ו"לא בריא".


אישיות, נשיות וגופניות


אכן, צודקת המחברת בטענתה שההלכה אינה מזהה את האישה רק עם המיניות שלה. היא אינה דורשת ממנה לכסות את פניה ברעלה ואינה אוסרת עליה להתלבש יפה ולהתאפר בצאתה לרשות הרבים. פרק שלם במסכת שבת מוקדש לכך. התורה מכירה בכך שיש באישה שלושה מרכיבים: אישיות, נשיות וגופניות. הנשיות איננה מזוהה דווקא עם ארוטיקה. יש בה גם אסתטיקה – היופי הנשי, וגם אתיקה – מידות טובות. הקשר המקודש שבין איש לאשתו כולל בתוכו את כל המרכיבים הללו, כאשר כל אחד מהם מעצים את האחרים. הערכה לאישיותה של האישה (אתיקה) מעוררת את ליבו של בעלה להימשך אל נשיותה (אסתטיקה). המשיכה הרגשית (רומנטיקה) הנובעת מכך מעוררת גם את המשיכה הגופנית (ארוטיקה), וחוזר חלילה. ואילו כאשר מדובר בקשר עם גברים אחרים, ההלכה מבקשת ליצור אווירה שבה מה שבא לידי ביטוי הוא בעיקר האישיות, תוך התעלמות מירבית מאותם מרכיבים בנשיות שבכוחם ליצור משיכה רגשית או גופנית. המודעות של חז"ל לקשרים המסועפים שבין המרכיבים השונים מביאה את ההלכה לתפיסה מורכבת יותר.


את הגופניות יש להצניע. צניעות איננה קשורה דווקא לנושאים שבינו לבינה, וצניעות איננה מחיקה כשם שענווה איננה ביטול עצמי. צניעות היא התנהגות שנמנעת מהבלטה, ומאחר שיש בגופניות הנשית צד המושך את העין ההלכה דורשת להצניע אותה. לא למחוק אותה או להתבייש בקיומה, אלא שלא לחשוף או להבליט אותה.


אוסיף על כך דברים ששמעתי מבתי, סטייליסטית במקצועה. לכל בת חשוב לבטא את המראה הייחודי שלה ואף את יופייה. יש בנות שחושבות בטעות שהבלטה של הצד הארוטי מעצימה את הרושם החיובי של הצד האסתטי. אולם ההפך הוא הנכון. ביטוי מדויק של האסתטיקה מתאפשר דווקא דרך ההצנעה של הארוטיקה. השימוש בצד הארוטי כתפאורה יוצר אשליה של הבעת יופי ולמעשה מכניס אותו להקשר לא מתאים, ואילו ההצנעה שלו נותנת ביטוי מלא ליופי כשלעצמו.


האישה עצמה אינה נדרשת להצניע את היופי שלה. האחריות שלא להתבונן בו להנאה מוטלת על הגבר. צודקת המחברת בכך שאין זהות בין יופי ובין משיכה גופנית, ולכן מותר לאישה להביע את היופי שלה גם מחוץ לביתה, אולם המסקנה שהיא מסיקה מכך אינה נכונה הלכתית. לגבר מותר להתבונן ביופי של אישה שאינה אשתו רק בתהליך ההיכרות, וגם אז מזהיר הרמב"ם שאין לגלוש למבט של זנות. מותר לגבר לתקשר עם אישיותה של האישה, שכן מרכיב זה יכול להישאר ניטרלי בשבילו. אולם כאשר יוצאים מן המפגש הרוחני אל המישור האסתטי עלינו לדעת שהקב"ה ברא את הגבר כך שהוא גולש בקלות מאסתטיקה לרומנטיקה ומרומנטיקה לארוטיקה.


אולם מאחר שההלכה אינה מכוונת למחיקה של הנשיות ואף אינה מבקשת להחביא אותה, היא מטילה את החובה הנוגעת ליופי הנשי רק על הגבר. מותר לו להתנהג בחברת נשים באופן טבעי, תוך שהוא נמנע מלמקד את המבט שלו ביופיין ולהעסיק את מחשבתו בכך. על האישה מוטלת האחריות רק ביחס למרכיבים היוצרים את המשיכה הגופנית. המאמץ של הגבר להתעלם מהם אינו יעיל דיו. מראה של מחשוף, גם למשך שנייה אחת, נחרת בזיכרון, ומחירה של ההתמודדות הזאת הוא החפצה של גוף האישה. בנקודה זו אני רואה את הדברים עין בעין עם המחברת. 


קריאת השכמה


ההסתייגויות שיש לי מנקודות מסוימות בספר אינן מבטלות את ערכו כספר פורץ דרך שהמסרים המרכזיים שלו חשובים ביותר. יש בהן קריאה לדייק ולהעמיק את המסרים תוך התאמה שלהם לבנות מכל תתי־המגזרים המרכיבים את הציונות הדתית, ואף לחברה הישראלית כולה.


 הכותב הוא רב היישוב עטרת, יועץ נישואין ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית
מתוך העיתון 'בשבע'

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il