בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת ויקהל- פקודי

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

כ"ח אדר תשפ"א
9 דק' קריאה
מה עושים בשבת בצהריים?
פעמים רבות נצטוו בני-ישראל על השבת – בבריאת העולם, בפרשת המן, בעשרת הדברות, בפרשת המשכן שבפרשת כי-תשא, וגם בפרשתנו. ומה בא לחדש הציווי שבפרשתנו אחרי שנצטווינו על כך כבר כמה וכמה פעמים? אומר הכתוב: "ויקהל משה... ויאמר אליהם... שבת שבתון לה'... לא תבערו אש". רוצה לומר, שישנה חשיבות גדולה ללמוד את הלכות השבת, ודווקא בקהל. לדרוש בפני הקהל. לבוא ולשמוע את הדרשה. ויתירה מכך – לחזור וללמוד בכל פעם את ההלכות מחדש. לשנן אותן. עד שיהיו חקוקים על הלב. שנדע את ההלכה על בוריה, עד כדי כך שבשעת מעשה לא נבוא לידי טעות. שלא נחלל שבת, אף לא בשוגג.
מספרים כי כך היה מנהגו בקודש של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, שבמשך שנתיים היה דורש בכל שבת על-פי מחזור של דרשות על סדר "שולחן ערוך – אורח חיים" ובהם הלכות שבת, וכשסיים מחזור לימוד זה – היה שב ודורש שוב באותם עניינים בשנתיים שאחר כך, וחוזר חלילה, וכל זה במשך יותר מארבעים שנה. וכך גם התקין את ספרו "בן איש חי הלכות", שהוא מחולק ל"שנה ראשונה" ו"שנה שנייה", ובכל שנתיים מתחילים ללמוד את הספר מחדש.
בשם הבעל שם טוב אומרים, כי כמו שיש חובה ללמוד הלכות פסח שלושים יום קודם הפסח, כך יש חובה ללמוד הלכות שבת שלושים יום קודם השבת. ומספרת לנו הגמרא במסכת גיטין (דף לח ע"ב), כי שלושה דברים גורמים לעשירים לרדת מנכסיהם. שתי סיבות קשורות לשבת. הראשונה, שהם מדברים או מסתכלים על נכסיהם בשבת. הסיבה השנייה היא, שהם קובעים את סעודת השבת בעת שהרב דורש הלכות ברבים בבית הכנסת.
הגמרא אף מביאה דוגמאות לדברים הללו ומספרת על שתי משפחות שניזוקו מחוסר כיבוד השבת. בני משפחה אחת היו קובעים סעודה ביום שישי, קודם כניסת השבת, וכך לא היו מכבדים מספיק את השבת – כי היו מגיעים לשבת כשהם שבעים ולא היו אוכלים את סעודת השבת בתיאבון. המשפחה השנייה הייתה קובעת את הסעודה בשבת עצמה בדיוק בזמן שכל הקהל היה מתאסף לשמוע דברי תורה. אמנם היו מכבדים את השבת באכילה, אבל הם היו שוכחים כי המטרה של השבת היא לא רק לאכול ולשתות, אלא המטרה היא גם ללמוד ביום השבת, ועדיף ברבים.
גם אדם שהוא חכם וחשוב ילך לשמוע את דרשת הרב. מסופר על רבי עבדאללה סומך זיע"א, שהיה רבו של בעל הבן איש חי ועם זאת היה בא כל שבת לשמוע את דרשת תלמידו. ממנו למדו האנשים וגם הם היו באים, עד שהיה בית הכנסת מלא מפה לפה והיו כולם שומעים במשך שעות ארוכות דרשה בהלכה, באגדה ומְשָלים.
בעת שהיה בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת קודם הדרשה, היו קצת מהקהל קמים לכבודו ואחר כך היו יושבים. ייתכן שהיה זה משום שהיה צעיר יחסית. אך כשראה כך רבי עבדאללה סומך, רבו של הבן איש חי, אמר בלבו: זה לא כבוד תורה. בשבוע שאחר כך, בא רבי עבדאללה לבית הכנסת מוקדם מכולם, ובעת שראה את תלמידו בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת, הוא קם לפניו מלוא קומתו, עד שהבן איש חי הגיע למקומו. ראו הקהל שהרב הגדול קם ממקומו, וכך עשו גם הם וקמו ממקומם, עד שראוהו מתיישב. התבייש בעל הבן איש חי וניגש אחר כך לרבו לבקש ממנו שלא יקום לכבודו. אמר לו רבי עבדאללה: אני מצטער שאני כבר זקן, כי אם הייתי יכול – הייתי מרכיב אותך על כתפי.

תורתך שעשועי- "וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף".
שמעתי מאדם אחד שהיה נוכח בהכנסת ספר תורה בהשתתפות גאון עוזנו ותפארתנו מרן הבן איש חי זיע"א, ובאותו מעמד פנה הבן איש חי לר' חיים, אחד העניים שהיו שם, שהיה ידוע כבעל זיכרון עצום, וביקש ממנו שיצטט לו את כל הפסוקים שבהם יש אותיות כפולות רצופות בתורה, ובתמורה הוא ייתן לו מג'יד אחד על כל פסוק. מיד אמר לו ר' חיים שהוא יאמר לו את כל הפסוקים, אך אין לו פסוק עם האות עי"ן, והתחיל למנות לפי סדר: א – "ומקללך אאר"; ב – "בשבתך בביתך"; ג – "ועשית מעקה לגגך"; ד – "או דדו או בן דדו יגאלנו"; ה – "ההוא אמר"; ו – "ווי העמודים וחשוקיהם כסף"; ז – "וכתבתם על מזזות"; ח – "חח ונזם"; ט – "ולטטפות בין עיניך"; י – "ישתו יין נסיכם"; כ – "וככה תאכלו אותו"; ל – "ועשית ללאות תכלת"; מ – "ממשוביתיכם תביאו לחם תנופה"; נ – "ושננתם לבניך"; ס – "מרעמסס סוכותה". ואז עצר ר' חיים ואמר שוב שאין כפילות בתורה באות עי"ן, ורק בנביא יש: "התרועעי הארץ". ואז המשיך שוב את פסוקי התורה: פ – "חופף עליו כל היום"; צ – "את צץ הזהב"; ק – "במחקק במשענותם"; ר – "רר בשרו"; ש – "כאשר שש ה' אלקיך". כשהגיע ר' חיים לאות תי"ו, אמר לבן איש חי: "הרי הרב מאמין לי שאני יודע, אז קודם יביא לי עוד מג'יד". נתן לו הבן איש חי עוד מג'יד, ואז אמר לו ר' חיים את הפסוק: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו", והוסיף ואמר: "הכפילות של 'נתון תתן' – זה לתת פעם נוספת...", ונתן לו הבן איש חי עוד מג'יד על חכמתו.

איך נראה העולם הבא?
מאה-ועשרים יום בעולם הבא
כמעט מאה-ועשרים יום היה משה בשמים. פעם ראשונה הייתה כשעלה למשך ארבעים יום, מיד לאחר מעמד הר-סיני, כדי להביא את הלוחות. בסיום ארבעים יום אלו ירד משה בי"ז בתמוז, כשבידיו לוחות האבן עליהם חרת אלוקים את ששמעו ישראל במעמד הר-סיני. משה כלל לא הספיק לדבר עם ישראל כשירד אז מההר, הוא רק ראה את העגל ומיד שבר את הלוחות. למחרת, עלה משה לארבעים יום נוספים, לבקש סליחה על חטא העגל, ובסיומם אמר לו אלוקים לרדת ולהכין לוחות חלקים. ושוב למחרת אותו היום – בראש חודש אלול, עלה משה להר בפעם השלישית, עד יום-כיפור שבו ירד עם לוחות האבן השניים, עליהם נכתב מה שהיה כתוב על הלוחות הראשונים שנשברו.
בנוהג שבעולם, כשאדם חוזר מחו"ל – מבקשים ממנו שיספר על הדברים החדשים שראה ועל הנפלאות והדברים המיוחדים שהוא חווה שם. כשמשה חזר אחרי מאה-ועשרים יום, ציפו כל עם-ישראל לשמוע מה היה בשמים. זה הרי הרבה יותר מסקרן מסתם חו"ל!
לעולם האמת ובחזרה
משה סיפר להם, כי בשמים זה עולם האמת. שם, עושר וכבוד לא נחשבים לכלום. אין שם עבודה זרה. אבל מה שכן יש שם אלה דברים אמיתיים, נצחיים. עוד סיפר להם, שהוא ראה שם את המשכן שעוד לא נבנה, את השולחן, את המנורה, ואת מחצית השקל.
עוד הוא סיפר להם שיש בשמים שבת. בגללה אלוקים ציווה על בניו לשמור שבת בארץ. גם אלוקים שומר שבת, גם המלאכים שומרים שבת. השבת היא מאוד עליונה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". עוד סיפר משה לבני-ישראל, כי בעולם העליון מתנהגים עם האדם בדיוק כפי שהוא התנהג בעולם הזה. מה שעושה את ההבדל הגדול הוא, שכאן אפשר לספר שקרים ולבדות דברים מהלב, אבל בעולם העליון אין שקר, הכול אמת.
אדם חי בעולם הבא כפי שחי בעולם הזה
כשאדם חי בעולם של אמת והוא עצמו מלא כל כולו בשקר – הוא כבר מרגיש שהוא נמצא בגיהינום הכי גדול שיש. אדם שהיה כרוך בעולם הזה אחרי החומר, יישאר כך גם בעולם הבא. רק שבעולם הבא אין חומר, ועל כן אדם זה יישאר רעב לנצח. וגם אם הוא מחליט שהוא רוצה לשנות את עצמו – הוא כבר לא יכול. זה ה"חיסרון" הכי גדול שיש בעולם הבא – אין לאדם אפשרות לשנות את תכונותיו ומידותיו. לכן "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא". לעומת אנשים אלו, אם אדם חיפש אמת כל ימיו בעולם הזה, אם אדם חיפש קרבת אלוקים, כשהוא מגיע לעולם האמת – שמח וטוב לו. הוא נמצא בקרבת אלוקים. על כן, כל עוד אנחנו כאן, בעולם הזה, מתפללים ומתאמצים לחיות חיי אמת, חיי טוהר, חיים עם דבקות באלוקים – הרי בעזרת ה', כשנבוא לעולם הבא, אחרי מאה-ועשרים שנות חיים, נמצא שם נחת אמיתית, עליה נאמר: "יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד).

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לח כא ). – זהירות בכספי ציבור
רבותינו במדרש (ילקוט שמעוני, פקודי רמז תי"ד) דרשו על משה רבנו את הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי כ"ח, כ'): "איש אמונות רב ברכות". ובמדרש (שמות רבה נא, ו): "אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן'.
ולמה עשה עמהן חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'? אלא, ששמע משה ישראל מדברים אחריו... אמר להם משה: המשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון, שנאמר (לח כא): 'אלה פקודי המשכן'".
האמת היא שהיה קשה לליצני ישראל לדבר אחרי משה. בכל המעשים שלו הוא לא היה רודף ממון. כשיצאו ישראל ממצרים הוא טיפל בארונו של יוסף ולא לקח כלי כסף, כלי זהב ושמלות. כך היה גם בשעה שבני-ישראל היו עסוקים בביזת הים. הוא נשאר עם הארון של יוסף ולא היה לו מקום לקחת שום דבר נוסף. אבל כך דרכם של ליצנים, שהם הופכים את המציאות שתתאים לליצנותם. מה היו אומרים? בגלל שמשה לא לקח כלום ביציאת מצרים ובים, הוא מורה היתר עכשיו לעצמו לקחת מכספי המשכן.
באמת, הייתה למשה רבנו סיעתא דשמיא גדולה ביותר כאשר בא לערוך דין-וחשבון על הוצאות המשכן. ראשית, הרי מן הסתם בני-ישראל, בהתלהבותם ובזריזותם לתרומת המשכן, לא ביקשו קבלות וגם לא היו העתקים לאישור התרומות. אף-על-פי-כן מסר להם משה רבנו את פרטי הפרטים של תרומותיהם. לא זו בלבד, אלא גם את "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים", שנתעלמו ממשה, נזכר בהם כאשר האיר הקב"ה את עיניו, ובת קול יצאה והכריזה כי כסף זה ניתן לווי העמודים.
קרוב לוודאי שבסופו של דבר היה משה רבנו נזכר מעצמו שהכסף ניתן לווים. אך מכל מקום הקב"ה ריחם עליו ומנע ממנו עגמת נפש, אף של כמה דקות, עד שיתבאר העניין. ממעשה זה של משה רבנו יש הוראה לגזברי ישראל שבכל דור ודור, שייזהרו בכספי הציבור. עליהם גם למסור דין-וחשבון לציבור על מעשיהם, כדי למנוע לזות שפתיים

שואלין ודורשין בהלכות הפסח
הגמרא (פסחים ו ע"א וע"ב) אומרת: היוצא מביתו שלשים יום קודם הפסח ואין כוונתו לחזור, צריך לעשות בדיקה וביעור חמץ. והגמרא דנה בדין זה, ואומרת: "הני שלשים יום מאי עבידתייהו – כדתניא, שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", עכ"ל הגמרא. וכותב על כך רש"י שם, וז"ל: שהרי משה רבינו עומד בפסח ראשון - ודורש להן בהלכות פסח השני, דהיינו שלשים יום, שהוא בארבעה עשר באייר". מכאן שצריכים להתחיל בהכנות לפסח שלשים יום קודם הפסח, הן בענין הלכות והן בפועל.

לימוד הלכות לפני החג, ובחג עצמו
יש שואלים מדוע אמרו לדרוש בהלכות פסח דוקא שלשים יום קודם, ולא אמרו גם על שאר חגים? והנה, הגמרא (שלהי מגילה ל"ב ע"א) אומרת "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו (כלומר באותו היום). תנו רבנן, משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכתב על זה רש"י שם: מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלהים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא". כלומר, יש שני חיובים בלימוד הלכות לפני פסח: א) ללמוד ולהתכונן לפסח שלשים יום קודם, ב) וחיוב נוסף, שבחג עצמו צריכים ללמוד את ההלכות של אותו החג.

שלשים יום קודם הפסח משום שרבו הלכותיו
והנה, הפוסקים כתבו שהזמן של שלשים יום אינו קיים אלא בפסח משום שרבו הלכותיו וז"ל המש"ב (סי' תכט סק"א): "וי"א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא"כ בשאר יו"ט די באיזה ימים קודם" עיי"ש. וב"כף החיים" מביא שאמנם בימינו אין טחינת חיטים, שקונים הכל מוכן, או שמחלקים 'קמחא דפסחא' מכאן שהקמח מוכן כבר וטחון, ונהרא נהרא ופשטיה. ומביא שמנהג ירושלים לחלק מצה מוכנה, שלא יטרחו ויתייגעו. אעפ"כ שואלים ולומדים הלכות פסח, כי יש הלכות נוספות מחוץ לאפיית מצה.

'קמחא דפסחא' – למנוע בושה
שיעור הנתינה שנותנים לקמחא דפסחא הוא בכדי שיספיק לכל שבעת הימים. וכותב בעל הבא"ח שקוראים לזה בשם 'קמחא דפסחא' ולא בשם צדקה רגילה, כי הנתינה הזו לא כלולה עם שאר הצדקות של כל השנה, שכן בכל השנה נותנים צדקה לעניים, ויש גנאי לתלמידי החכמים לקבל את הצדקה, על כן קבעו לקרוא לזה מעלת וחשיבות הצדקה בחגים. הרב פלאג'י בפתיחה לספרו מועד לכל חי מפליג במעלת נתינת הצדקה, שחשיבותה בפסח ובעצרת, וכן בראש השנה ובסוכות חשובה מאוד. וכל מי שנותן כל השנה 'שכחה ופאה' לעני, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה בית המקדש והקריב עליה קרבנות. ואם הדברים אמורים בכל השנה, הרי שבחגים ובמועדים ובפסח קל וחומר שמעלת הצדקה רבה עד מאוד. ומביא בשם רשב"י בזוהר הקדוש
(הקדמה בדף י' ע"ב), "פתח ר' שמעון ואמר כל מאן דחדי באנון מועדיא ולא יהב חולקיה לקודשא בריך הוא (כלומר שלא נותן צדקה) ההוא רע עין, שטן שונא אותו, וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא וכו' " עיין שם. ועוד כותב הרב פלאג'י שמצוה זו מונעת פורענות וזוכה לשמחה, ומביא את דברי רש"י על הפסוק ושמחת בחגך וכו', לוי גר יתום ואלמנה הם ארבעה, ואלו הארבעה הם שייכים להקב"ה, ומי שמשמח אותם ומחזיק אותם, זוכה לשמחה אצל הארבעה ששייכים לאדם, ואלו בנך ובתך עבדך ואמתך. מכאן, שסגולה גדולה לאדם הרוצה להיות שש ושמח והשמחה תהיה במעונו, על ידי שישמח את העניים ויתן בעין טובה, והקב"ה ישלם לו מדה כנגד מידה שגם בניו ובנותיו יהיו שמחים, ע"כ תוכן דבריו.

יושב בסתר עליון – באור פניך
הסבא של הרב, חכם שאול צדקה ע"ה, בעלה של הרבנית שמחה, נתבקש לבית עולמו בימים של ערב חג הפסח. הלך לישון, ובבוקר ביקשה הרבנית שמחה להעיר אותו לתפילה, ולא קם! הימים היו ימי הפרעות של מלחמת השחרור, והמבוכה איך והיכן לערוך את הקבורה הייתה גדולה. הדרך הייתה מסוכנת מאוד והיריות בה היו רבות. הרב, צעיר כבן שמונה-עשרה, הביא קרשים, ארגן ועשה את סדר הטהרה לסבו, בתוך הבית. כשבאו לצאת לקבורה, בבית הקברות בסנהדריה, פחדו כולם לצאת. השטח היה פרוץ ומטווח על-ידי הערבים. קם הרב והכריז: הולכים, לא יקרה שום נזק ולא תהיה שום ירייה! לא לפחד! הלכו כולם אחריו עד לבית הקברות, והרב בעצמו קבר את סבו. אכן, חזרו כולם לשלום, וכל הדרך לא נורתה עליהם אף לא ירייה אחת! וה' עמו.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il