בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני ספירת העומר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אמי מורתי, הכ"מ
חיה רבקה בת ר' שלמה ליפא ז"ל

מצות ספירת העומר והגדרתה

מהו היסוד ההלכתי של חילוקי הנוסח "בעומר" לעומת "לעומר"? שאלה זו וספקות הלכתיים נוספים בעניין ספירת העומר, נידונים להלן ומבוארים על פי חקירה ביסוד הגדרת מצות ספירת העומר.

undefined

הרב יהודה יונגסטר

ניסן תשס"ו
12 דק' קריאה
חלק א: השאלות
א. נוסח הספירה
כידוע, שני נוסחים הם בספירת העומר. בנוסח אשכנז נאמר כי הספירה היא כך וכך ימים 'בעומר', ואילו נוסח ספרד ונוסח הספרדים הוא 'לעומר'. ראוי להתחקות אחר מקורם ההלכתי של חילוקי מנהגים, ואף כאן נשאל: מה יסוד ההבדל בין שני הנוסחים?

ב. מצוה אחת או כל יום לעצמו
כתבו התוספות (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):
עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן.

סברת התוספות מבוארת ברא"ש (פסחים פ"י סי' מא):
ועוד כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר שוב אינו סופר דבעינן תמימות. ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא.

כיוון ששיטת תוספות והרא"ש היא, שכל לילה היא מצוה בפני עצמה, ברור, שלדעת בה"ג ספירת העומר כולה מצוה אחת היא. ויש לעיין: מהו יסוד הסברא של כל שיטה? מה הסברא לומר שכל הימים הם מצוה אחת, ומה הסברא לומר שכל יום מצוה בפני עצמה?

והנה, בספר החינוך אנו מוצאים חידוש גדול (מ' שו):
ויש שאמרו, שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.

וכן כתב בביאור הלכה (תפט ס"ח, ד"ה סופר) בשם מהרי"ץ גיאת ובשם שיבולי הלקט. ויש לעיין: א. מה טעם להזכיר את הספירה ששכח? ב. האם לפי שיטה זו, כששכח יותר מיום אחד יוכל להזכיר את כל הימים ששכח?

ג. ספירה גם ביום או רק בלילה?
עוד כתבו בתוס' שם:
והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (דף עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר. אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (דף עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא...

גם כאן עלינו להעמיק ביסוד המחלוקת: מה הסברא לומר שספירה כשרה גם ביום? ומה הסברא שאינה כשרה אלא בלילה?

ולשאלה נוספת. בשולחן ערוך (תפט, ז) פסק:
שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.

עוד פסק (סע' ח):
אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה.

ומשמע, שאם שכח אך השלים ביום, בשאר ימים יכול להמשיך לספור בברכה, וכן פסק המשנה ברורה (שם, ס"ק לד). ובפשטות נראה, שפסיקה זו היא פסיקה ממה נפשך: אם הלכה כבה"ג, הרי הסופר ביום יצא ידי חובתו, ויכול להמשיך לספור בברכה בשאר ימים למרות שכל הימים הם מצוה אחת. ואם הלכה כתוספות, ולא יצא ידי חובה בספירת היום, מכל מקום לשיטתם גם אם לא ספר כלל יום אחד, יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר ימים. אלא שאם זהו ההסבר לפסק ההלכה של המשנה ברורה, לכאורה קשה: מדוע אין לחוש שמא הלכה כבה"ג בכך שכל הימים הן מצוה אחת, ואין להמשיך לספור אם שכח, והלכה כתוספות, שספירת יום אינה ספירה? הרי אם כך יש לפסוק בשתי השאלות, לא תועיל כלל ספירת היום להמשיך לספור בברכה, שכן מידי ספק ברכות לא יצאנו!

נראה, אם כן, שאכן לא ניתן לפסוק בשאלה אחת כבה"ג ובשאלה שניה כתוספות, אלא אם פוסקים כבה"ג, יש לפסוק שכל הימים מצוה אחת וספירת היום - ספירה היא, ואם פוסקים כתוספות הרי שפוסקים שכל יום עומד לעצמו, וספירת היום אינה ספירה. אך הדבר צריך עיון: מדוע שתי המחלוקות קשורות זו בזו? 1

ד. שומע כעונה
כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):
ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)...הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

על פניו נראה, כי השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירה בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשרוה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה ענייה ממש בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה. אם נחשב כאילו ענה ממש בפיו, הרי שקיים את הדרישה שתהא ספירה לכל אחד ואחד. אולם אם הכוונה שבברכות די בשמיעה, הרי שבספירת העומר, בה כל אחד ואחד חייב לספור בעצמו, אם שמע ולא ספר - הרי לא ספר, ולא יצא ידי חובת ספירה לכל אחד ואחד.

למרות האמור, עדיין יש לבחון את האפשרות שמא יסוד מחלוקתם נעוץ בגדרי ספירת העומר.

ה. ספירה בלשון שאינו מבין
עוד כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):
ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש - לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל.

וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):
עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט.

כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?

והנה, בספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א:
דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד. 2

ולכאורה דבריו דברים נכוחים הם, וא"כ צ"ע מהי דעת היעב"ץ!

ו. ספיקא דיומא וספירת ספק
כתב בעל המאור (סוף פסחים):
ובספירת העומר יש ששואלין...מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא...ואם באנו לספור ב' ספירות מספק, נמצאת ספירה שניה מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת, ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא. הילכך אין לנו אלא מה שנהגו...

והנה, הגר"ש שקאפ (שערי ישר, שער א, פרק ה, סוף ד"ה אמנם) חידש יסוד: 'דמספר שאינו ברור לא חשוב מספר ומנין'. על פי יסוד זה תירץ את קושיית בעל המאור בדרך אחרת:
ונראה, דבמסופק כמה ימים היום, אם יום ג' או יום ד', שלא יוכל למנות שתי הספירות מספק, דלא חשיב ספירה כלל. וכדומה לי שראיתי דין זה באיזה ספר. 3
וע"פ דברינו אפשר קצת לתרץ קושיית הראשונים למה אין אנו סופרין תמיד שתי ספירות כמו שאנו עושין שני יו"ט, עיין רז"ה...דכיון דאם נחשוב לספק בטלה כל המצוה, ובזמן שלא היו בקיאין בקביעות דירחי לא היו מקיימי מצות ספירה.

ולכאורה מתוך שבעל המאור לא נחת לתרץ כך, משמע שלדעתו ספירה מספק ספירה היא, וסברתו צ"ע. ונראה, אמנם, שבעה"מ לא תירץ כך משום שמתוך סברא זו עולה חידוש גדול, כפי שכתב הגר"ש, שבזמן שלא היו בקיאין בקביעא דירחי כלל לא ספרו. אך יש לתת טעם לסברת בעל המאור: מדוע אכן נחשבת ספירת ספק לספירה? 4

אמנם נראה, שסברת הגר"ש אינה מועילה כלל כדי ליישב את הקושיא אודות ספיקא דיומא בספירת העומר, ואכן אין מנוס אלא לתרץ כתירוץ בעל המאור. הגר"ש טען, כי ספירה כפולה אינה ספירה משום שהיא ספירת ספק, אך בפשטות אין כאן כל ספירת ספק, שהרי הסופר שתי ספירות כל לילה יוצר למעשה שתי מערכות ספירה נפרדות, שבכל אחת בפני עצמה הספירה היא ספירת ודאי: במערכת אחת מונים מט"ז בניסן, ובמערכת השניה מונים מי"ז בניסן! לפי זה, אין כל בעיה של ספירת ספק אפילו בזמן שלא היו בקיאין בקביעא דירחא, וודאי שספרו גם אז ספירת העומר, ואין מנוס אלא לתרץ כתירוץ בעל המאור!

אלא שעדיין סברת הגר"ש במקומה עומדת בנוגע לספירת ספק שאינה מטעם ספיקא דיומא, וכגון לעניין ספירה בין השמשות, בה הספק הוא אם עדיין עומדים בספירה של אמש, או שמא כבר נתחלף היום ויש לספור את המספר הבא. מצב כזה הוא ודאי ספירת ספק, שלפי סברת הגר"ש אינה ספירה כלל. והנה כתבו התוספות (מנחות שם, בראש הדיבור):
נראה, דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה, כיון שהוא ספיקא דרבנן.

והר"ן (סוף פסחים) כתב:
ולפיכך אמרו בתוספות, דכיון דמדרבנן היא, טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי, ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחילה. ואי משום תמימות, אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא, אלא כל שסופר בלילה, תמימות קרינן ביה.

הרי שגם הר"ן מקבל את ההלכה של תוספות, שמי שספר בין השמשות יצא, אלא שסובר שאין לנהוג כך לכתחילה. ואכן, מכאן מקשה הגר"ש על היסוד שחידש, וכתב:
אמנם לפ"ז קשה שיטת הראשונים דסברי דמשום דספירה בזה"ז מדרבנן סופרין בבה"ש...ולפמש"כ, דספק ספירה אינה מועלת כלום, לא שייך ספק דרבנן לקולא.

כלומר: כיוון שבין השמשות יש ספק אם הסופר עומד ביום ג' או ד', אם יספור למרות זאת, נמצא שספר ספק ספירה שאינה כלום, וכיצד יצא ידי חובה? ומה בכך שהספירה היא מדרבנן וספק דרבנן לקולא? ותירץ:
וי"ל, דסברי דרבנן מעיקרא תקנו כן משום תמימות. וכן להלכה משמע מכל הפוסקים, דאם ספר ביה"ש אינו יכול לברך עוד בלילה, שמא כבר יצא, ולפמש"כ מספק לא הוי ספירה כלל. וצ"ע בכ"ז.

הגר"ש מציע, שלפי התוספות, כך היא תקנת חז"ל בזמן הזה, לספור בין השמשות למרות הספק, וכל זאת מטעם דין 'תמימות'. אולם הוא דוחה תירוץ זה, שכן אם אכן ספירת ספק כלל אינה ספירה, לא ניתן גם לתקן לספור בין השמשות, כי מעשה ספירה כזה הוא חסר כל משמעות!

חלק ב: התשובות
נראה לבאר את כל העניינים דלעיל בעזרת חקירה הנוגעת ליסוד הגדרת מצות הספירה.

הגמ' דורשת (מנחות סה ע"ב):
ת"ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

דרישה זו עומדת בניגוד למצות ספירת היובל, שאינה מוטלת אלא על בי"ד. בפשטות נראה, שספירת היובל אינה אלא לידע מתי לקדש את היובל, ובאופן דומה לספירת הנדה והזב (אע"פ שאלה לא חוייבו למנות בפה), ומכאן יש לחקור בדין ספירת העומר: אפשר לומר, שספירת העומר אינה אלא לידע את מספר הימים כדי לקבוע את היום בו חל חג השבועות, אלא שחייבה תורה ספירה לכל אחד כשם שחייבה ביובל יתר על החיוב בנדה וזב. וכך נראה מלשון הרמב"ם בספר המצוות (ע' קסא):
ודע, כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה, כמו שבארנו במה שקדם (מ' קמ), כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע.

הרי שכתב, שהחיוב של ספירת העומר הוא מעין החיוב של ספירת היובל.

אולם אפשר לומר, שהחיוב לכל אחד למנות בפה בספירת העומר מלמד, שאין זו מניה כמניית היובל, אלא מצות אמירה. ונראה, שלפי דרך זו, מצות האמירה עניינה הכרזה על המנין שמונה ישראל, שהרי הימים יהיו מנויים גם אם יימנו על ידי בי"ד בלבד, אלא שכל אחד מישראל צריך להכריז מהו מניינו של כל יום.

מעתה נבאר את כל העניינים בהם עסקנו לעיל, מן האחרון ועד הראשון:

א. ספיקא דיומא וספירת ספק
יתכן, שבעל המאור לא תירץ כסברת הגר"ש משום שלדעתו ספירת העומר כלל אינה מצות מנייה אלא מצות הכרזה. לפי דרך זו אין מקום לסברת הגר"ש, שהרי אין כאן מעשה מנייה, ומה בכך שהסופר נתון בספק מהו המספר הנכון לאותו לילה? הרי הימים אינם נמנים בספירתו, והוא רק עומד ומכריז! ברור, אפוא, לסברא זו, שמנו מספק גם בעת שלא היו בקיאין בקביעא דירחא.

מעתה, לא קשה גם שיטת הראשונים, שניתן בזמן הזה לספור בין השמשות משום ספק דרבנן לקולא, שהרי אם ספירת העומר היא הכרזה, אין צורך בספירה מוחלטת, ואפשר להכריז את מספרו של היום שיתחיל אחר בין השמשות.

ב. ספירה בלשון שאינו מבין
לדעת "מגן אברהם" אין למנות בלשון הקודש אם אינו מבין את מה שאומר. לאור החקירה דלעיל, ברור שלדעתו עניין המצוה הוא מעשה מנייה, ולכן אם אינו מבין הרי שאין באמירתו משום מנייה. היעב"ץ חולק על "מגן אברהם", והוא מדמה ספירת העומר לקידוש והבדלה, ומתיר לספור בלשון הקודש גם למי שאינו מבין. נוכל לומר, שלדעתו הספירה היא דין הכרזה, והרי היא מצוה כקידוש וכהבדלה ושאר מצוות האמירה, וברור שכשם שיוצא בקריאת שמע כשאינו מבין לשון הקודש, כך יוצא גם בספירת העומר.

ג. שומע כעונה
אם הספירה היא מנייה, אי אפשר לומר שייצא מדין שומע כעונה, ואף אם שומע כעונה הוא כעונה ממש, שהרי הספירה שחייבה תורה היא לבצע פעולת מנייה על ידי אמירה, וכששומע את הספירה שסופר אחר, סוף סוף האחר מנה ולא הוא, ודומה הדבר למי שראה את המניין בלוח הספירה, ידע את המניין של אותו יום, אך לא הוציא בשפתיו דבר, וברור שלא יצא.

אמנם הסבורים שניתן לצאת ידי ספירת העומר מדין שומע כעונה, דעתם היא שהספירה היא הכרזה, והרי היא ככל אמירת דבר שבקדושה, ואף אם שומע אינו כעונה ממש.

ד. מצוה אחת או כל יום לעצמו
אם המצוה היא למנות, ברור שלא ניתן למנות את המספר של היום אם לא מנה את כל הימים עד אותו יום, ולכן כל הימים הם מצוה אחת - למנות כדי להגיע ליום החמשים, וכך סבר בה"ג.

לא כן דעת בעלי התוספות. הם סבורים, שהמצוה היא להכריז, כך שכל יום הוא מצות הכרזה העומדת לעצמה ואינה תלויה בימים הקודמים.

כך ניתן להבין את סברת החינוך, המפשר בין שיטת בה"ג לשיטת התוספות על ידי מניית היום ששכח: ביסוד הדבר סבור החינוך כבה"ג, שהמצוה היא מצות מנייה שהיא מצוה אחת, אולם לדעתו, אם מונה את היום שעבר, הרי הוא יודע את מניינו של היום בו הוא עומד עתה על ידי מעשה מנייה, כך שהוא מקיים את מצות הספירה. לפיכך ברור, שגם אם שכח יותר מיום אחד, יכול למנות את כל הימים ששכח ולהמשיך בברכה מן היום בו הוא עומד ואילך.

ה. ספירה גם ביום או רק בלילה?
לשיטת בה"ג, לפיה מצות ספירת העומר היא מעשה מנייה, כל עוד לא תם היום, אף שאינו מקיים מצוה מן המובחר, שהיא ספירה בלילה דומיא דקצירה, מכל מקום יש לספירתו על מה לחול, ויכול הוא לספור את היום. אולם לשיטת בעלי התוספות, הסבורים שהמצוה היא דין הכרזה, אם עבר זמן ההכרזה - בטל קרבנה, ושוב אינו יכול לספור. ניכר הדבר, אפוא, שבה"ג לשיטתו והתוספות לשיטתם, ושתי המחלוקות, זו הנוגעת להגדרת כל הימים כמצוה אחת או מצוות נפרדות, וזו הנוגעת לספירה ביום, תלויות הן זו בזו, ואין לפסוק מצד אחד שספירה ביום פסולה, ומן הצד השני לומר שספירת העומר היא מצוה אחת ולא כל יום לעצמו. מובן מאד עתה, כיצד פסק במשנה ברורה, שמי שספר ביום, יוכל להמשיך לספור בברכה, ולא חש לאפשרות שספירת היום אינה מצוה ועם זאת כל הימים הם מצוה אחת. 5

ו. נוסח הספירה
יתכן, כי שינויי הנוסח בין 'בעומר' לבין 'לעומר', נובעים גם הם מן החקירה האמורה. האומר 'לעומר' מתכוון, שיום זה הוא יום כך וכך מן היום בו הביאו את העומר. אולם האומר 'בעומר' מתכוון, שיום זה הוא יום כך וכך בספירה המכונה 'עומר'. אם כנים דברינו, הרי שהאומר 'לעומר' רואה את המצוה כמנייה, ואילו האומר 'בעומר' רואה אותה כהכרזה.

יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות ספירת העומר מדאורייתא כספירה שתחילתה עם הבאת העומר וסיומה במתן תורה.


^ 1 ניתן, אמנם, ליישב קושיא זו בדרך אחרת: בסוף סעיף ח' כתב השו"ע: 'אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה'. ומבאר המשנ"ב (ס"ק לח): 'יספור בשאר ימים בברכה - דאיכא ספק ספיקא: שמא לא דילג כלל, ואת"ל שדילג, שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע'. ולפי זה, גם בנידון דידן איכא ספק ספיקא: שמא הלכה שכל יום מצוה לעצמו, ואת"ל שכל הימים מצוה אחת, שמא הלכה כבה"ג, שספירת היום ספירה היא. יישוב זה נכון הוא, אולם בהמשך הדברים נראה, שאכן יש קשר הכרחי בין המחלוקות, כך שהשאלה אינה מתעוררת כלל.
^ 2 וראה להלן הערה 3.
^ 3 והוא בספר דבר אברהם (סי' לד) שכתב: 'בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלים של המספר מפיו, אלא ענינה שידע ויוחלט אצלו המנין שהוא סופר, ובלא"ה לא מקרי ספירה כלל, אלא קריאת מלים של הספירה בלבד, ולא הספירה עצמה'.
^ 4 מכח קושיא זו חזר בו בעל דבר אברהם מסברתו (ראה הערה 3), וכתב: 'אולם אע"פ שהסברא הנ"ל נכונה, מ"מ מאחר שראינו להרז"ה בס' המאור שהוצרך לתרץ דהא דלא עבדינן ספקא דיומא מפני שהספירה נמשכת עד יו"ט ראשון של עצרת, ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא, ואילו היה סובר כסברא הנ"ל, יותר היה לו לומר שאי אפשר לספור שתי ספירות מספק, שאז, קושיא מעיקרא ליתא, אלא ודאי דלית ליה הסברא הנ"ל'. אמנם לפי מה שנכתוב להלן, אין בכך כדי לדחות את סברתו, ויתכן שאף בעה"מ מודה, שספירת ספק אינה ספירה כלל.
^ 5 יתכן, שגם לשיטת התוספות אפשר לספור ביום אם נאמר שזהו דין השלמה, ומצינו שנחלקו בכך הפוסקים, ונפק"מ לעניין אונן בלילה, אם חייב לספור ביום לאחר קבורה, וכך כתב בביאור הלכה (סע' ח, ד"ה בלא ברכה): 'כתב בנהר שלום מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר יספור ביום לאחר קבורת מתו בלא ברכה ולא דמי לתפלה דאין מתפלל בתורת תשלומין כדאיתא ביו"ד סימן שמ"א כיון דבעיקר זמנה הוי פטור דהכא למ"ד דמונה אותה אף ביום לאו בתורת תשלומין הוא ללילה אלא דחיובה נמשך עד סוף מעל"ע כדמשמע מרמב"ם פ"ז מתו"מ ודמי להבדלה שמבדיל ביום א' אחר קבורת מתו דעיקר זמנה הוא עד יום ד' ולפ"ז שסופר ביום יוכל לספור שאר ימים בברכה...והנה מה שהחליט דלמאן דמחייב לספור ביום אינו מטעם השלמה אין זה ברור כ"כ עיין באו"ז סי' שכ"ט מש"כ בשם אבי העזרי. ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה הרב נוב"י מה"ק ח' או"ח סי' כ"ז מסתפק בזה ע"פ מש"כ מהרש"ל בת' סימן ע' דלא מכל הדברים אונן פטור ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל רשאי לקיים וע"פ כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה ושוב יכול לספור בכל הימים בברכה מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות עי"ש והעתיקו הגאון רעק"א בהגהותיו'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il