בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה

פסק הדין אותו אנו מביאים עוסק באחת הנקודות הרגישות ביחס שבין דין תורה ובין המשפט האזרחי, והוא נושא חיוב הוצאות משפט.

undefined

הרב א.ל. רביץ

ניסן תשס"ו
4 דק' קריאה
נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

המקרה: התובעת היא אשתו של התובע. הזוג החל בהליך גירושין עקב סכסוך ביניהם, בעקבות נישואי הבעת לגוי. כל אחד מהצדדים מאשים את השני כי הוא אשם בנישואים אלו, והדבר הוביל לכך שהם אינם מסוגלים לחיות ביחד. הנתבע הגיש תביעת גירושין. לאחר מספר דיונים, הוא ביטל את התביעה. ואחר זמן נוסף, חידש את התביעה.

התביעה: התובעת דורשת מהנתבע תשלום עבור כל הוצאות המשפט של סדרת הדיונים הראשונה. טענתה היא, שהיות והנתבע ביטל את התביעה, יש בכך הוכחה כי זו תביעה קנטרנית בלבד.

תשובת הנתבע: הנתבע הסביר, כי ביטול התביעה באמצע הדיונים נבע מתביעה שהגישה התובעת בשם בתה לסלקו מהדירה, והנתבע רצה שהתובעת תעיד בתור אשה ולא בתור גרושה. הנתבע טוען, שאפילו היה מפסיד בתביעה, אינו חייב בהוצאות, ומכל שכן שלא הפסיד, אלא המשיך בתביעה.

פסק הדין: היות ותביעת הנתבע לא היתה משום תרמית או קינטור כטענת התובעת, אין לחייב את הנתבע בהוצאות שגרם לתובעת.

אולם, היות והנתבע ביטל את תביעתו לשם תועלת משפטית בתביעה נוספת בבית משפט אזרחי, חייב בית הדין את הנתבע בתשלום עבור הוצאות ישיבה אחת, כולל שכר עורך הדין.

הנימוקים: הגמרא במסכת סנהדרין (דף לא:) אומרת:
"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו".

וכתבו הראשונים, שמגמרא זו יש להוכיח, שהמתחייב בדין אינו משלם את ההוצאות של הצד שכנגד, משום שאחרת לא היתה שייכת שאלת 'יוציא מנה על מנה'. וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יד סעיף ה). אמנם, מסתבר שאם התביעה נעשתה שלא בתום לב, דהיינו שהתביעה היתה במרמה, וכן אם הנתבע כפר בשקר, חייב הרמאי לשאת בהוצאות. וכן כתב בישועות ישראל.

הרא"ש (בב"ק פרק י סימן ו) כותב, שלמרות שאין חיוב לשלם הוצאות משפט, אבל אם הנתבע סירב לרדת לדין, והוצרך התובע להוציא הוצאות כדי להעמידו לדין, חייב הנתבע לשלם לתובע את ההוצאות. וראייתו היא מכך שכאשר הנתבע מסרב לרדת לדין, והוצרכו לכתוב עליו 'פתיחה', משלם הנתבע את שכר הסופר. לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תתקמ) כותב, שאם הנתבע סירב לרדת לדין, והתובע נאלץ לתבוע את הנתבע בערכאות של גויים, ושם הוצרך להוצאות, אין הנתבע חייב לשלם את ההוצאות. ורק ב'פתיחה' הוא דין מיוחד, שבית דין מחייבים את הנתבע, על שסירב לבוא לפניהם.

שתי הדעות הובאו בשו"ע (שם). הגר"א (אות כט) מסביר, שמחלוקת הרא"ש והרשב"א היא, שלדעת הרשב"א, הוצאות שמוציא צד אחד לצורך המשפט, אע"פ שנגרמו בעטיו של הצד השני, אינן אלא גרמא, ולכן אפילו שהצד השני אשם בהוצאות אלו, כגון שסירב לרדת לדין והוצרך הצד השני לכופו, אין זה אלא גרמא, ופטור, וחיוב ההוצאות במסרב הוא רק מטעם זילותא דבי דינא. ואילו הרא"ש סובר, שהוצאות אלו הן בגדר גרמי, ולכן במסרב, שהרי הוא כמזיק במזיד, חיוב ההוצאות הוא מדין מזיק בגרמי.

הרמ"א (חו"מ שם) פוסק:
"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".

ונחלקו האחרונים בטעם החיוב. הגר"א (אות לא) כותב שטעם החיוב ב'לך ואני אבוא אחריך' הוא כחיובו של מסרב לרדת לדין, אבל סיים את דבריו בצ"ע. הטעם לספקו של הגר"א הוא, שיש לומר שטעם החיוב אינו מדין גרמי, אלא מדין ערב. דהיינו, שהיות וצד אחד הוציא הוצאות על פי הבטחתו של הצד השני, שיבוא אחריו, הרי זה חייב מדין ערב, ככל ערב, שהמלוה מוציא מעות על פיו.

ויש הבדל בין שני ההסברים. שאם החיוב הוא מדין גרמי, פטור הצד שהתחייב אם לא היה יכול לבוא מחמת אונס, ככל גרמי שפטור באונס. אבל אם חיובו הוא מדין ערב, חייב אע"פ שנאנס ולא היה יכול לבוא.

טעם שלישי לחיוב מבואר מדברי נתיבות המשפט:
"..ומזה נראה לפענ"ד, דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא... ועוד, דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסימן י"ד סעיף ה' בהגה"ה. ודוקא כשנתכוין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר אינו צריך להוליכו אחריו כשלא נשבע, מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסימן (שפ"ז) [שס"ז] ס"ק ב' ע"ש, אבל מזיק בעלמא חייב, דלא מצינו שעשו תקנה למזיק. וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלוה במקום אחד ולוה ממנו מעות, ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו, שבגרמת היזק כי האי חייב. ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו, אבל כשהלוה עקר חייב. ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב, כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב, דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא..."

נתיבות המשפט כותב, שאם אדם הלוה לחברו, והלוה עבר דירה למקום אחר חייב הלוה לשלם למלוה גם את הוצאות הדרך שהוציא לצורך הגביה, מטעם שהרי הוא כמזיק בידים, וחייב אע"פ שהלוה לא התכוון להזיק כלל.

על כל פנים, היות ורוב הפוסקים הבינו שהדין שכותב הרמ"א, שצד שהבטיח לצד השני שיבוא אחריו לדין ולא בא חייב לשלם לו כל הוצאותיו, הוא מדין גרמי, יש לפטור את המתחייב אם לא בא מחמת אונס.

על השאלה מה נכלל בהוצאות משפט שניתן לחייבן, כתב הלבוש (חו"מ סימן יד), שגם את שכר המליצים חייב המסרב לשלם. וכן יש ללמוד מדברי המחבר (שם).

כלל זה כוחו יפה גם ביחס לדין 'צא ואני אבוא אחריך'. אין לומר, שההתחייבות של הצד שהציע לבוא לדיון היא רק כלפי בעל הדבר עצמו, ולא כלפי בא כוחו, משום שרשאי להביא בא כח, וגם המנהג בכך.

לגבי הוצאות נסיעה, גם הן נכללות בגדר הוצאות, כמבואר בדברי הרא"ש (שו"ת כלל קז סימן ו).

הפסדים של התובע מחמת ביטול מלאכתו אינם נכללים בגדר הוצאות, על פי הדין של המבטל כיסו של חברו שפטור (שו"ע חו"מ סימן רצב ש"ך ס"ק טו).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il