בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכים מעשיות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב ישראל בן שמואל זאב זצ"ל

חלק א'

לבירור דרכנו

אחרי חורבן גוש קטיף והמאבק בעמונה, מהי הדרך הטובה ביותר לנצח במאבק? עד כמה ניתן באמת לשנות בפועל? האם המתנחלים בלתי מוסריים? האם יש במאבק מימד של חילול ה'? לשים סרט שחור על הדגל? איך קורה שיש פערים גדולים כל כך בדעות של תלמידי הרצי"ה?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ו ניסן תשס"ו
8 דק' קריאה 26 דק' צפיה
בעקבות הגירוש מגוש-קטיף והמאבק בעמונה, העולם דנים בשאלה: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח במאבק? במה אנו צריכים להתמקד?
ברור ששורש הבעיה הוא המצב הרוחני של האומה, או יותר נכון של חלק ממנה, שהוא היום בשלטון. הפתרון היסודי לטווח ארוך הוא לעסוק בחינוך, לרומם את רוח העם ולהחזיר את הציבור למקורותיו. על זה אין ויכוח. זה מוסכם על כל חלקי הציבור. הוויכוח הוא איך להתייחס לניסיונות הממשלה להמשיך במעשה הנפשע ולעקור עוד יישובים ביהודה ובשומרון. על זה יש ויכוח בין הרבנים ובתוך הציבור שלנו. דעתנו שאנחנו צריכים להביע בצורה הנחרצת ביותר את הכאב, את הקושי שלנו לקבל גזירה כזו שהיא נגד התורה, שהיא פוגעת במצוות יישוב ארץ-ישראל, השקולה כנגד כל התורה כולה. ולא זו בלבד, אלא שכל המצוות תלויות במצווה זו, שכן עניינן של כל המצוות הוא שתתקיימנה על-ידי עם ישראל דווקא בארץ-ישראל. על כן, עלינו להביע את הכאב וההתנגדות שלנו למהלך כזה בצורה הכי חזקה שאנו יכולים, דהיינו להיאחז במקום, להתנגד באופן פסיבי, לא לתת לעקור אותנו ממקומות אלו. הנהגה זו היא בראש ובראשונה כלפי שמיא. בנוסף לכך, יש לביטוי הזה מסר חינוכי. אין המגמה ליצור מלחמה ולנצח את הצבא. ודאי שהצבא יותר חזק, ואנו לא משתמשים באמצעים שיש לצבא. אנו מביעים הבעה רוחנית חינוכית, ואנו מוכרחים לעשות אותה. התנהגות זו היא המשך טבעי ומוכרח לכל המסירות וההקרבה של התושבים בכל שנות ההתיישבות.

יש גדרי מסירות נפש. הרצי"ה חזר ולימד אותנו כמה פעמים שמצוות מסירות נפש אינה רק כשגויים באים לכפות אותנו על המצוות, אלא גם כשיהודים עושים זאת. כך הוא כתב כמה פעמים בקריאות שונות ופרסמנו את הכרוזים שלו ב"ארץ הצבי". תחילה אמר זאת הרב באיגרותיו בעניין השמיטה, שכאשר הדבר בא בצורה של כפייה, אף על-ידי יהודים, יש מצווה של מסירות נפש, היינו להקריב ולא לעבור עבירה. הביטוי למסירות הנפש הוא ההיאחזות במקומות על-ידי אלפי ורבבות אנשים, המביעים את הכאב, הקושי ואי ההסכמה לקבל גזירה כזו שהיא נגד התורה.

ייתכן שביטוי עז וחזק כזה יביא גם להרהורים נוספים של ראשי השלטון, האם נכון לעשות קרע כזה בעם. הם יבינו כמה זה חמור מבחינתנו, וישקלו את הרווחים לעומת ההפסדים שנגרמים בקרע הזה. המאבק הזה לעצמו אינו יוצר את הקרע. הקרע הזה קיים – קרע אידיאולוגי רוחני. יש לנו השקפות עולם שונות. אנו נאמנים לתורה ולמצוות ולקדושת ארץ-ישראל, ויש חלק מהציבור שהתרחק ואינו מבין את הערכים האלה ויש לו כיוונים אחרים. המאבק הזה הוא ביטוי לעוצמת הקרע הקיים. הביטוי והגילוי אינו יוצר את הקרע אלא מבהיר אותו, ובדרך כלל גילוי המחלה הוא התחלת הריפוי שלה.

עד כמה הבעת הכאב הזה יכולה באמת לשנות בפועל את עמדת הממשלה או בכלל את עמדת רוב העם?
ראשית, יש סיכוי מסוים. אין הכוונה לעימות כוחני, שהממשלה תראה שאנחנו חזקים, אלא שהממשלה תראה עד כמה הדבר נוגע ללבנו. זה מה שאנו מנסים לעשות באחיזה ובעמידה שלנו נגד החלטת הממשלה שהיא נגד התורה. אנו לא באים לנצח אותם בכוח פיזי רב יותר, אלא באים לבטא את הדבקות הרוחנית שלנו בארץ-ישראל. בכוח הרוחני הזה אנו רוצים להשפיע על הממשלה. איננו מתכוונים להכות חיילים, יס"מניקים ולחנך אותם על-ידי זה. לא כך מחנכים. כוונתנו להביע את דבקותנו בארץ-ישראל ואת כאבנו הנורא על המחשבה לעקור יהודים מיישובים בארץ-ישראל. המטרה שלנו אינה הכוח. זה לא יועיל וזה לא נכון. מי שמאשים אותנו בזה הוא מטעה. זה לא הכיוון שלנו.

יש סיכוי שהמאבק הזה גם ישפיע על ממדים של הגירוש והעקירה, ואולי אף יעצור את המהלך כולו. אך גם אם לא כן, בדבר הזה יש מסר חינוכי עמוק, שאנו מחויבים להביע על-פי התורה. אלו הם דיני מסירות נפש. "כל מצוה שישראל מסרו נפשם עליה התקיימה בידם". בכניסה לארץ-ישראל נכשלנו בחטא המרגלים וזה גרר את חורבן הבית הראשון והשני. כעת מוטל עלינו לתקן את החטא הזה. התיקון נעשה על-ידי הבעת החיבור והקשר, הנחישות והנכונות לספוג מכות ולשלם מחיר בעבור הארץ הזאת. המסירות הזו תביא לחוזק גדול יותר של אחיזתנו בארץ. על כן אנו צריכים לעשות זאת בין כך ובין כך, גם אם לא נצליח למנוע בפועל את גזרות הממשלה בעת הזאת.

האם זה לא פועל לרעתנו, שהמתנחלים מוצגים כבלתי מוסריים?
אנו לא באים להכות שוטרים או חיילים, אלא רק נשארים להיאחז במקומות שהתיישבנו בהם, בארץ מולדתנו. לא יכול להיות שהעובדה שאדם נאחז במקום מולדתו וארצו ולא מוכן לוותר עליה, תתפרש כבלתי מוסרית. אומנם באופן חיצוני זה מוצג כך באופן מזויף על-ידי התקשורת, אך זו לא סיבה שלא נבטא את הדברים. בסופו של יום הדבר יחלחל בלבבות וישפיע יותר מאשר אם נעבור לסדר היום ונתפנה מרצון ובקלות, וייראה הדבר כאילו הארץ לא יקרה לנו.

יש נזק גדול נוסף, שבכל העולם רואים בטלוויזיה את הקרע הגדול שבעם. האם אין בכך בעיה של חילול השם?
זה חילול השם שהממשלה אשמה בו. ההתנגדות שלנו היא התיקון לכך, שאנו מקדשים שם שמים והעולם כולו רואה שארץ-ישראל יקרה לנו, אף אם בינתיים רק חלק מהאומה נאמן לעקרונותיו ולאמונתו. בכל מצב של קידוש השם יש חילול השם בצידו. אלה שבאים לכפות מחללים שם שמים, ואלה שמוסרים את נפשם מקדשים שם שמים. יכולנו לומר אותו דבר בזמן שר' עקיבא נאסר, שזה יכול היה לגרום משבר רוחני עצום בעם ישראל. אם ר' עקיבא ייהרג, ישאלו כולם – איפה הקב"ה? מדוע לא הגן עליו? אבל באמת זה מבט שטחי. במבט העמוק ולטווח ארוך מה שנשאר הוא קידוש השם של ר' עקיבא שמסר את נפשו על התורה, וזה השריש את הרבצת התורה בישראל בצורה חדשה ועמוקה, שלא היתה קודם לכן. כך גם אצלנו. "גדול קידוש השם מחילול השם". קידוש השם של הדבקות והמסירות לדבר מצווה גדול מחילול השם שנוצר כתוצאה ממעשי הממשלה. זוהי הצלה מחילול השם הנורא שהיה אילו הדבר היה נעשה ללא כל התנגדות.

שאלת השאלות – מה אפשר לעשות?
כבר אמרתי בעבר שאנחנו כל הזמן מתקדמים ומתחזקים, מתרבים ועולים. הישיבות גדלות בכמות ובאיכות והציבור הולך ומתחזק והוא צריך להמשיך בדרך הזו, להתעלות ולהפיץ את התורה הלאה ברבים. עלינו להמשיך בדרכנו. אני שומע סגנונות האומרים שכביכול התמסרנו יותר ליישוב הארץ ופחות לחינוך, אבל לדיבור הזה אין שום בסיס. מעולם לא עזבנו את החינוך. כל ההתיישבויות היו התיישבויות שהקימו בהן מוסדות חינוך שהשפיעו השפעה עצומה על הציבור. נכון שעדיין לא הצלחנו להשפיע על כל הציבור, כיוון שאנו עוד קטנים. בכל אופן המהלך הזה הולך ומתגבר. אדרבה, העובדה שיש היום התנגדות גדולה לציבור שלנו וניסיונות לפגוע בנו, רק מורה שהתחזקנו והתעצמנו ואנו כביכול מפחידים את הציבור החילוני, שחושש שמא נתעצם ונהפוך לרוב, ועל כן מנסה להצר את צעדינו. אנחנו כמובן לא נעצור, למרות כל הניסיונות, ובעז"ה נלך ונתרבה ונצליח למשוך את כל העם.

מה צריך להיות היחס ליום העצמאות כעת? האם השמחה שלנו קטנה יותר?
מו"ר הרצי"ה לימד אותנו לעשות הבחנה בין הממשלה ובין המדינה, "מדינה לחוד וממשלה לחוד". הקמת המדינה פתחה את שערי ארץ-ישראל וכתוצאה מזה התקבצו הגלויות, מרכז התורה חזר לארץ-ישראל, יישוב ארץ-ישראל התרחב והתבסס והתעצם. וזאת בזכות קיומה של המדינה. השערים פתוחים, העלייה נמשכת, ההתיישבות בארץ-ישראל מתחזקת. יש פה ושם הצרה, אך החיבור שלנו לארץ-ישראל לא נעצר מלכת והוא הולך ומתחזק. הארץ נבנית בגליל ובנגב, בשרון ובשומרון ובכל רחבי ארץ-ישראל. יש מקומות שיש עליהם מאבק, אבל בסך הכול ההתרחבות וההתקדמות לא נעצרו. כל זה הוא פועל יוצא של יום העצמאות. על כן חובתנו להודות לרבונו של עולם על כל הטוב שנתן לנו, ששחרר אותנו מעול גויים ואפשר לנו לפתוח את שערי ארצנו לקראת העלייה הגדולה, ולהיות בינינו לבין עצמנו ולא להיות מושפעים מהגויים בחו"ל. אחוז ההתבוללות בחו"ל הוא איום ונורא. זאת אומרת שעצם המציאות שלנו בארץ-ישראל, ישיבת היהודים בצוותא, גורמת לנו להתחזקות גם באופן רוחני.

אנו מבקרים את צעדי הממשלה וכועסים עליהם מאוד, קשה לעבור לסדר היום. מבחינה מסוימת אנו כועסים גם על זרועות הצבא והמשטרה שעשו את הפעולה הזו של גירוש היהודים מגוש-קטיף, המעשה הרע והנפשע הזה. אבל עצם קיומה של המדינה הוא מתנה א-לוהית בדרך לגאולתנו, ואנו צריכים להודות ולברך עליה.

יש החושבים לשלב סרט שחור בדגל, כפי שעשה הרב ישראלי זצ"ל אחרי הסכמי אוסלו.
אני לא אוהב עצבות. אני אוהב להיות שמח. אני רואה בכל קושי אתגר להתקדמות יותר גדולה. אני מבין את התחושה הזו, ועובדה היא שעשה זאת רב גדול בישראל בזמן הסכמי אוסלו. לי אין נטייה להביע את הצער ביום הזה אלא דווקא את השמחה ולהודות על הטוב שהקב"ה הטיב עמנו. יש לנו מספיק צער, אולי יותר מדי. אנחנו צריכים לראות את הטוב, את החיוב והמעלות ולראות בכל קושי אתגר שיביא אך טוב. אין ספק שגם המשבר של הגירוש מגוש-קטיף יעצים את כוחנו ואת אחיזתנו בארץ-ישראל. אנחנו לא רואים את זה ברגע זה, אבל אין כל ספק שתצא מזה טובה. אני אוהב את המבט של ר' עקיבא, שראה את חורבנה של רומי ושחק, ואף על חורבנה של ירושלים ידע שתצא מזה הגאולה.

איך קורה שיש פערים גדולים כל כך בדעות של תלמידי הרצי"ה?
ראשית, השאלה אינה מדויקת. אין פערים כל כך גדולים. המשותף הוא רב. המטרות מוסכמות. כולנו רואים את התקופה הזו כתקופה של גאולה. כולנו רואים את הקמת המדינה כשלב מרכזי מאוד במהלך הגאולה, מהלך א-לוהי שבו הקב"ה נתן לנו את הארץ הזו ושחרר אותנו מעול גויים. הקמת המדינה מהווה בסיס לכל ההתקדמות שאחריה, של קיבוץ גלויות, בניין הארץ והחזרת התורה לארץ-ישראל. בהסתכלות הזו כולנו מסכימים. כולנו מסכימים גם בשאיפות. אנו שואפים לשלמות התורה, לשלמות הארץ, לשלמות העם. אנו רואים את תפקידנו כשותפים עם הקב"ה במהלכי הגאולה, בבניית הארץ, בקיבוץ גלויות ובקירוב עם ישראל לאבינו שבשמים.

חילוקי הדעות הם בחלק מהדרכים איך להגיע למטרה הזו. כולנו מסכימים שהעבודה העיקרית היא עבודת החינוך. לא בכפייה נקרב את ישראל לאבינו שבשמים. אי-אפשר לעשות זאת בכפייה, וזה גם לא נכון. אנו צריכים להגיע לכך שכולם יאהבו וירצו לעשות את רצון ה'. על כן הדרך להגיע לכך היא רק על-ידי חינוך והסברה רחבה ועמוקה, על-ידי כך שנגדל תלמידי חכמים גדולים שיהיו למאורות ויאירו את מאור התורה בכלל ישראל. כעת, לאחר עקירת היהודים מגוש-קטיף ותחת האיום של המשך מעשה העקירה חלילה ביהודה ושומרון, יש בינינו חילוקי דעות איך לנהל את המאבק בתחום הזה. חלק אחד אומר שהמאבק צריך להיות יותר בשיחה ובדיבור ולא בהבעה בפועל והתעקשות שלנו להיאחז בכל יישוב, ואנחנו סבורים שהדבר מוטל עלינו וחובה עלינו להיאבק גם באופן מעשי. וכן היתה הדרכת מו"ר הרצי"ה, שאמר כמה פעמים שצריך למסור את הנפש על ארץ-ישראל. אנו מבינים שכוונתו היתה שאנו צריכים להביע בכל העוצמה האפשרית את התנגדותנו למהלך כזה. לא על-ידי שנפגע בשוטרים ובחיילים וננהל מלחמה ממשית, אף-על-פי שהרצי"ה התבטא בביטוי של מלחמה, אלא על-ידי שניאחז במקום, נתעקש ונבוא בהמונים גדולים ונבטא בכל לבבנו ומעשינו את השייכות שלנו לכל חלקי ארץ-ישראל ואת ההתנגדות שלנו למעשה כזה של עקירה, מתוך הנחה שייתכן שהדברים האלה יחלחלו אל לבבות המנהיגים והם יבינו שהם עושים מעשה כל כך חמור ונורא, שפוגע בחלק כל כך נאמן למדינה ולארץ. אנו לא מתכוונים לחנך במכות ובקללות. זה לא הסגנון ולא הדרך שלנו, וכפי שכבר הזכרתי, יש בזה מסר חינוכי של קשר ואהבה לארץ-ישראל.
ישנה נקודת מחלוקת נוספת האם לסרב פקודה, שיש הסוברים שעל-ידי כך הצבא יתפרק ואנו חושבים שזו טענה מגוחכת, שכן סירוב הפקודה יחזק את הצבא. אנשים ישרתו בצבא מתוך הכרה בערכו של הצבא ולא כמבצעים פקודות בלבד המבטלים את דעתם האישית. השירות בצבא צריך להיות מתוך הזדהות עם מגמותיו ולא מתוך משמעת עיוורת.

יש חילוקי דעות גם בדרכי החינוך, האם לחנך בצורה יותר אקטיבית למצוות. מכל מקום, המשותף הוא רב מאוד ומן הנכון היה לא להדגיש כל הזמן רק את המפריד אלא גם את הדברים המשותפים. היה נכון שנעבוד כולנו בצוותא, ובמידה מסוימת זה כך. בישיבת "בני צבי" לומדים תלמידים שהם בני הורים החלוקים עלינו בדרך המאבק על ארץ-ישראל. אנו שותפים לדעה בעבודה החינוכית, בקירוב רחוקים, בעלייה לארץ, בתפיסה האחדותית של עם ישראל ובהכרת הסגולה הישראלית, ובזה יש לעבוד יחד. בדברים המבדילים כל אחד יעבוד בדרכו, ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאיה".



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il