בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מידת הענווה
לחץ להקדשת שיעור זה

הבחירות שהתקיימו השבוע לפני 2052 שנה!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

ט' ניסן תשפ"א
3 דק' קריאה

השבוע עברנו מערכת בחירות, שבה המנהיג הוותיק והשולט, מסרב לותר על השלטון לטובת הטוענים הצעירים לכתר. זה קורה בדיוק בשבוע נדיר, עת ערב פסח חל בשבת, (לאחר 13 שנים).


לא תאמינו, אבל לפני 2052 (!) שנים בדיוק, התקיימו גם כן בחירות להנהגת ישראל בדיוק בשבוע שערב פסח חל בו בשבת, אלא שבאותם ימים המנהיגים הוותיקים ויתרו מרצונם על הכתר לטובת המנהיג החדש שהגיע ממחוזות רחוקים.


למעשה, בשורות הבאות אחשוף בפניכם מאורע היסטורי מופלא, שהשפיע השפעה דרמטית על כל תולדות ישראל.


וכך מסופר בגמרא ובתוספתא (המעשה מופיע גם בתוספתא פסחים ד, יא, וגם בבבלי פסחים סו., אביא כאן שילוב שלהם בלשון מעט חופשית): 'פעם אחת חל ערב פסח להיות בשבת, (באותו זמן בני בתירא היו ראשי החכמים), אלא שהם שכחו ולא ידעו אם (קרבן) פסח דוחה את השבת אם לאו.


אמרו: כלום יש אדם שיודע אם קרבן פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?


אמר להם: (יש לי הוכחות גם מגזירה שווה וגם מקל וחומר) שקרבן פסח דוחה את השבת, וגם כך קיבלתי במסורת מרבותי שמעיה ואבטליון.


מיד ויתרו בני בתירא על הנשיאות, הושיבו את הלל בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.


(ואז התעוררה שאלה הלכתית חדשה). אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? (הרי יש כאן בעיה של הוצאה מרשות לרשות בשבת?) אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו, (וכך בעלי החיים טלטלו את הסכין). ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון'.


כמה אנו יכולים ללמוד ממעשה זה על השילוב החשוב של מידות העוז והענווה הראויים ליהודי. מעשה מופלא זה אירע לפני 2052 שנה, שהרי הגמרא (שבת טו.) אומרת שהלל היה נשיא 100 שנה לפני החורבן, ואנו מציינים לשיטות מסויימות השנה 1952 שנה לגלותנו. גם באותם ימים, זה היה נדיר שערב פסח חל בשבת, ולכן ההלכה לא הייתה ידועה לכולם.


באותם שנים, בני בתירא היו ראשי החכמים, וצריך לדעת שאנו מוצאים כמה וכמה תנאים קדושים מבני בתירה, והם מופיעים כשותפים בהנהגת חכמי ישראל במשך דורות רבים גם אחרי החורבן. בני בתירה ותיקים מאוד בארץ ישראל, עד שבסנהדרין (צב.) מסופר שכשהחיה יחזקאל את המתים בחזון העצמות היבשות, הם עלו לארץ ישראל, נשאו נשים והולידו בנים. ומספר רבי יהודה בן בתירא שהוא מבני בניהם.


והנה, כשהתעלמה מהם הלכה, הם עומדים מרצונם ומוותרים בענווה עצומה על הנשיאות לטובת הלל הזקן, העולה החדש מבבל. על ענווה עצומה זו, אומר רבי יהודה הנשיא: "שלושה ענוותנין הן, ואלו הן... בני בתירא..." (בבא מציעא פד, ב). 


ובאמת, מאורע זה מלמדנו בצד הענווה גם את מידת העוז הדרושה לפסיקת ההלכה בבית המדרש. באמת, מאורע זה שינה את ההיסטוריה התורנית של עם ישראל. מאז אותו מאורע, עמדו צאצאיו של הלל בראש הסנהדרין והנהיגו את העם, במשך 450 (!) שנה. מאורע זה הוליד לנו גם את 'בית הלל', וכל פסיקת ההלכה המושתתת על בית הלל.


יתר על כן, באמת נולדה כאן שיטת לימוד חדשה, שעמדה מאז בתשתית של פסיקת ההלכה ולימוד הגמרא. וכבר מצאנו בגמרא (סוכה כ.) "שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה...". ומבאר הנצי"ב בהקדמתו לשאילתות שבארץ ישראל, ארץ הנבואה, הרי כשהייתה עולה שאלה הלכתית, מיד היו החכמים יודעים ברוח קודשם לכוון לתשובה האמיתית. ולכן, לא היו צריכים כל כך להתפלפל כדי להגיע לתשובה.


אולם, כשהתקרב החורבן, הרי כבר החל להסתלק אור השכינה, ולא ידעו לכוון להלכה, ולכן היו צריכים שיעלו חכמים מבבל וילמדו אותם דרכי לימוד, ואיך לכוון להלכה. ומבאר הרב הנזיר (קול הנבואה ב') שהלל לימד כאן איך לכוון להלכה מתוך המידות שהתורה נדרשת בהם, ולימד אותם כאן את דרכי ההיגיון של התורה. וכיוון שהייתה כאן דרך חדשה בעולמה של תורה, ואין בית המדרש ללא חידוש, הרי שמעתה הלל היה צריך לעמוד בראש הסנהדרין.


ובכל זאת גם הלל נתבע כאן למידת הענווה, ולכן קיבלו דבריו רק מתוך שאמר שקיבל זאת מרבותיו שמעיה ואבטליון. ובהמשך התעוררה השאלה ההלכתית הנוספת העוסקת בטלטול הסכין, שבה שכח את ההלכה, כדברי הגמרא פסחים (סו:), "כל המתייהר, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת", ואז הוכרח הלל להסתמך על רוח קודשם של עם ישראל הפשוט, שבני נביאים הם, ומתוך כך שב ונזכר בהלכה.


ומתאימים הדברים לימי הפסח, שבהם אנו מתבטלים בענווה גדולה לה' הגואל אותנו מעבדות לחירות, ויחד עם זאת ה' מצווה אותנו לקום בעוז ולצאת מכל המיצרים ולהגאל מכל טומאת מצריים.


ויהי רצון, שנזכה אף אנו בדורנו, למנהיגים ההולכים בדרך התורה, בעלי עוז וענווה, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו ה' נפלאות וניגאל במהרה בימינו!      

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il