בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות לימוד תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנוך בן רבקה

על מי מגינה התורה?

הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלא" הפך בשבועות האחרונים לתירוץ האולטימטיבי להפקרות בריאותית. עיון בסוגיה ובהנהגות האמוראים מגלה שאיש מהם לא העלה על הדעת משמעות כמו זו שמייחסים לה היום.

undefined

הרב פרופ' נריה גוטל

תשפ"א
5 דק' קריאה
ברי שאם חז"ל קבעו שהתורה מגינה ומצילה, הרי שזו אמת לאמיתה, נקודה. אלא שהרבה מאמירות חז"ל – בעיקר אלו שמלכתחילה לא נוסחו כהלכה פסוקה, ולא נכללו ככאלה ברמב"ם ובשולחן ערוך – מבטאות מסר ערכי, לאו דווקא יישומי־מעשי. ומה עם אמרה זו – "תורה מגנא ומצלא" – שלאחרונה קיבלה תהודה רבה, ובמקומות מסוימים אף יישום?
מקורה של האמרה בגמרא (סוטה כא, א), שם תחילה אמר רב יוסף כי בעוד שסגולתה של מצווה שהיא מגינה ומצילה רק בעת שעוסקים בה אך בעת שאין עוסקים בה היא כן מגינה אך אינה מצילה, הרי שסגולתה של תורה שהיא גם מגינה וגם מצילה בכל עת, אפילו כאשר אין עוסקים בה. רבא תלמידו ביקר זאת, והכריע כי אין כוחה של מצווה אלא רק להגנה וכלל לא להצלה. תורה לעומת זאת מגינה בכל עת, גם כשאין עוסקים בה, אך בעת שעוסקים בה היא גם מצילה. ומה בין הגנה ובין הצלה? רש"י הבחין בין המישור הגשמי למישור הרוחני: הגנה – מייסורים ומפורענות; הצלה – מיצר הרע "שלא יכשילנו לחטא".
מעתה נמצאת אומר כי ככל שהדבר נוגע לתורה, ולהגנה, הן רב יוסף והן רבא מסכימים שכוחה וסגולתה של תורה להגן מן הפורענות ומהייסורים הן בעת שעוסקים בה והן גם בעת שלא עוסקים בה. שעה שכך הדבר, האם אין צדק בדברי הטוענים שלומדי תורה מובטחים מפורענות ומייסורים?

הנהגה ליחידים
בסד מילים קצוב זה לא ניתן למצות את הסוגיה בכללה, אך לנוכח אמירות שונות שנשמעות בחודשים האחרונים ואשר עושות תורה פלסתר, פטור בלא כלום אי אפשר והכרחי להעמיד דברים על דיוקם, ולו גם בתמצית.
ראשית, על אתר הבהיר מהרש"א שהגנתה של תורה אינה אלא ביחס לפורענויות וייסורים "ולא ממיתה". מהרש"א מוכיח זאת מכך שדואג ואחיתופל, שהיו תלמידי חכמים מופלגים ובוודאי עסקו בתורה, ובכל זאת נקטפו בדמי ימיהם. על כורחך, אותה הגנה אינה מתייחסת למיתה, וכבר מכך נשמטת הקרקע מתחת הטענה שלומדי תורה חסינים ממיתה.
בנוסף לכך, מהסוגיה בכתובות (עז, ב) עולה ברורות שהגנת תורה זו אינה חלה אלא רק על לומדי תורה מהמדרגה העליונה ביותר, אלה שלומדים תורה "לשם שמיים לגמרי" בקדושה ובטהרה, אלה שאמונתם חזקה ושהם בעלי זכויות גדולות. דבר זה למדנו מהתייחסותם של פרשנים למסופר שם אודות רבי יהושע בן לוי שבמהלך עיסוקו בתורה היה "מתחבר" עם חולים קשים ומידבקים, אחר שטען כי התורה בוודאי מגינה. יש לשים לב שהגמרא (שם) מתארת את הנהגתו כעומדת בניגוד להנהגת עמיתיו - רבי יוחנן, רבי זירא, רבי אלעזר, רב אמי ורב אסי - שהרחיקו עצמם מאוד מכל קירבה לאותם חולים מידבקים.
נניח לעובדה שהנהגת רבי יהושע בן לוי היא החריגה בעוד שהנהגת רוב החכמים הפוכה. נניח גם לעובדה שהנהגת רוב החכמים מלמדת שהם לא סברו כמותו שתורה מגינה במצב כזה, וננסה לעמוד על גישת רבי יהושע בן לוי. ראשית, נכון לדייק שם כי אומנם לפרשנות הריטב"א רבי יהושע בן לוי סבר שהתורה תגן עליו גם בשעה שאינו עוסק בה, אך לעומת זאת ברש"י מפורש שגם רבי יהושע בן לוי לא נהג כך אלא רק בשעה שעסק בתורה. לענייננו אפוא, אין להביא ראיה מרבי יהושע בן לוי אלא למי שעוסק בתורה, אך אין להסתמך על סגולה זו שעה שלא עוסקים בתורה.
שנית, מקבץ לא קטן של פרשנים הדגיש שאין ללמוד מרבי יהושע בן לוי למי שאינו במדרגתו. כך בעל ההפלאה (שם) שרק "רבי יהושע בן לוי בגודל האמונה החזקה שלו בתורה שלא עלה בליבו הפחד ביניהם לכך זכה להתהפך המוות לחיים"; כך בשו"ת בית דוד (לייטער) סימן כב: "שאני רבי יהושע בן לוי דנפיש זכותיה טובא (פירוש: שונה הוא רבי יהושע בן לוי שזכויותיו מרובות מאוד)"; כך רש"ז אוירבך (הליכות שלמה - תפילה, עמ' צז): "היינו דווקא רבי יהושע בן לוי שידע בעצמו שתורתו לשם שמיים לגמרי, אבל לדידן שאין הכוונה טהורה לגמרי אין לסמוך על כך להלכה"; וכך גם הרי"ש אלישיב (בהערותיו לאותה סוגיה): "מבואר הכא דלרבי יהושע בן לוי דעסק בתורה לשמה ובקדושה וטהרה לא הווה סכנה כלל... מה שאין כן אחד שלא כל כך זהיר בזה, ודאי לכלל סכנה נכנס". לא בכדי נמסר כי כאשר נשאל הרב אלישיב במלחמת המפרץ אם "מי שעומד בתפילת שמונה עשרה, או באמצע לימוד תורה דרבים, האם עליו להפסיק בזמן שיש אזעקה ולרוץ למקלט וכדומה, השיב הרב כי הלה "חייב (!) להפסיק, דהווי פיקוח נפש", ולא ייאמר שמאחר שמדובר בתלמוד תורה (דרבים!) הרי ש"תורה מגנא ומצלא".
ובכן, מי הוא זה ואיזה הוא שיכול היום לטעון שהוא במדרגת רבי יהושע בן לוי? ואף אם יטען שישנו פלוני שכזה, האם יש מקום לומר שזו הנהגה לרבים, לכלל לומדי תורה? ברי שליבון סוגיה זו מראה בעליל ש"תורה מגנא" אינה אלא אמירה ערכית, וככזו יישומה אינו נכון אלא ליחידי סגולה נדירים ביותר, ובוודאי לא לכלל. כל שמכריז ברבים "תורה מגנא" ופוטר את קהל שומעיו התורני מהיזהרות מהדבקה, לא זו בלבד שנוהג בניגוד לרוב האמוראים, אלא שאפילו את הנהגת רבי יהושע בן לוי אינו מיישם.

קל וחומר מאילנות
בהקשר זה צוין לא פעם המעשה ברבי עקיבא ופפוס בן יהודה: "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך', כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה" (ברכות סא, ב). וכי אין ראיה ניצחת מרבי עקיבא שיש למסור את הנפש על קיומה של תורה?
חוששני שהטוען כך לא ראה את דבריו הבהירים של מהרש"א (חידושי אגדות) על אתר, שהדגיש כי "בעובדא דרבי עקיבא דמסר נפשו על ביטול תורה - היינו בשעת השמד, כדאמרינן התם, דבשעת השמד אפילו על מצווה קלה ייהרג ואל יעבור". וכי מישהו גזר היום על איסור לימוד תורה? וכי אנחנו נמצאים חלילה בשעת שמד? כאשר ניתן ללמוד תורה ביחיד ובחברותא, בשמיעת שיעורים ב"זום" ובהקלטות, במראה עין ובמשמע אוזן, באוויר הפתוח ובקפסולות, הלזה ייקרא "שעת שמד"? מה אפוא הקשר בין מעשה רבי עקיבא לנידון דנן? האומנם כה זול דמם של ישראל?
ועוד סוגיה (שבת לב, א), ובה נחתום. רבי ינאי הנחה ש"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו". אמירה זו לא נשארה ערטילאית, אלא יושמה על ידי רבי זירא, שביום שהייתה מנשבת רוח דרומית חזקה נמנע מלהסתובב בין הדקלים "שלא יפיל הרוח דקל עליו". וכי מישהו מפקפק בעוצמת לימוד התורה של רבי זירא – וכי לא נכון לומר עליו "תורה מגנא ומצלא"? אלא שרבי זירא ידע היטב שלמימרה זו אין דבר וחצי דבר עם היתר הסתכנות ועם שאיפה לנס.
אמת, אין לכחד שהפרשנויות שהוצגו לעיל אינן מוסכמות על הכול, ויש שהילכו בנתיבים אחרים שקצר המצע מלדון בהם, ועם זאת ברי שזו גישת רוב רובם של הפרשנים ושל הפוסקים. לכן, גם על לומדי תורה מופלגים חובה להימנע מהליכה בין אילנות בשעת רוח סערה; גם לומדי תורה גדולים מאוד צריכים להימנע משהייה בקרב בעלי מחלות מדבקות; וכן, גם לומדי תורה חייבים להקפיד על מצוות התורה, שנפסקה הלכה למעשה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
***
הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מחלקת המחקר ב"מרכז תורה ומדינה" שבניצן, הספר 'מכת מדינה - הלכות מדינה במשבר מגפת הקורונה' בעריכתו רואה אור בימים אלה



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il