בפרשת אחרי מות מופיעה מצוות ההגרלה על שני השעירים ביום הכפורים. השעיר שעלה עליו הגורל לה' מוקרב בבית המקדש, ואילו השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל משולח למדבר. בהסבר מצווה זו כתב ר' יצחק עראמה בספר עקידת יצחק (ויקרא שער סג) שבאמצעות מצווה זו האנשים הצדיקים מלמדים זכות על האנשים החוטאים. הן האנשים הצדיקים והן האנשים החוטאים עמדו בפני נסיונות שונים של ייצרם, הצדיקים עמדו בניסיונות האלו ואילו החוטאים לא עמדו בם. בהצלחות של הצדיקים יש מעין קטרוג על כשלונות הרשעים בתביעה מדוע לא הצליחו גם הרשעים לעמוד בניסיון כמו הצדיקים. השעיר המשתלח שעלה בגורל מכפר על החטאים החמורים, משום שהוא מרמז שיש דברים שתלויים בגורל, ויש אנשים שעלה בגורלם שנבראו עם תאוות חזקות יותר מאשר לאנשים אחרים, ולכן הם לא הצליחו לעמוד בפיתויים של התאוות השונות. וכלשון ספר העקידה: "יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו".
רעיון זה של לימוד זכות מופיע גם בדברי ר' צדוק כהן מלובלין, ושם הוא מופיע בתור לימוד זכות שהאדם מלמד על עצמו (צדקת הצדיק, מ): "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך, ... ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה שביום הכפורים שזה סוד השעיר לעזאזל...".
בימינו אין לנו שעיר המשתלח לכפר בו על עוונות ישראל, אך את העקרונות שלמדים אנו מדברי ספר עקידת יצחק וספר צדקת הצדיק יכולים וצריכים אנו לקיים גם בימינו. הן במערכת היחסים הציבורית הן במערכת היחסים הזוגית והן ביחס של האדם לעצמו. וכאשר אנו מתבוננים על עברם של אנשים אחרים או על עברנו שלנו, ואנו מוצאים פגמים, צריכים אנו ללמד זכות עליהם ועלינו שכך היה רצון ה', ומכאן ואילך צריכים אנו להשתפר ולקיים את רצון ה'.