בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התבוננות כללית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

רוח סערה או בנחת רוח

מי הם תלמידי אליהו הנביא בדורנו? מה יסוד המחלוקת בין הרב קוק לעדה החרדית? סקירה על תפיסות, שורשי הנשמות ועל אמון.

undefined

הרב יהודה מלמד

אייר תשס"ו
9 דק' קריאה
עבודתו של אליהו
בתקופת בית ראשון אנו פוגשים שלוש קבוצות בעם: עובדי השם, עובדי העגלים ועובדי הבעל. עובדי השם הם אותם שקיימו כל התורה בשלמות, כפי שהורו להם הכוהנים והנביאים. הם הלכו בדרכי הנביאים כפי כוחם והתרחקו מעבודה זרה ומהדומה לה. לא רק מעבודה זרה גמורה נמנעו, אלא אפילו עגלים לא עבדו, והכשרים שבהם גם בבמות לא זבחו ולא הקריבו כי אם להשם לבדו במקדשו.
עובדי העגל הם אותם שנמשכו אחר ירבעם בן נבט, אשר חטא והחטיא את ישראל, ועבדו את העגלים אשר עשה בבית-אל ובדן. אך אלה עדיין ראו את עצמם כבעלי זהות יהודית ישראלית. הרי העגלים היו המצאה ישראלית ולא ייבוא מבחוץ, וכשהוקמו העגלים אמרו עליהם: הנה אלהיך ישראל. ניתן לומר שהעגל היה יותר הגשמה מאשר עבודה זרה גמורה. גם החג שעשו להם בחודש חשוון היה חיקוי לחג הסוכות. אפשר לדמיין אותם כאנשים שישבו כל שנה בליל הסדר וסיפרו ביציאת מצרים, אולי אפילו הקריבו לעגל קורבן דומה לקורבן פסח, וייתכן שגם צמו ביום הכיפורים. מן הסתם החזיקו בעוד מנהגים יהודיים, כלומר ההיסטוריה שלהם ישראלית היתה, וכך גם התרבות. ההליכה שלהם אחרי העגלים – שהוקמו מסיבות פוליטיות, כדי שלא יחזרו העם לירושלים ולמלכות דוד – לא היתה אלא משיקולי נוחות. הם לא כפרו בכל, הם לא ראו עצמם גויים, אבל היה נוח להם לסגוד למשהו מוחשי, משהו שמן הסתם דורש מהם פחות.
עובדי הבעל הם אנשים שלמעשה הלכו אחרי תרבות נוכרייה. הבעל היה עבודה זרה של עם אחר. המלך אחאב, שהביא את עבודת הבעלים לישראל, היה נשוי לגויה והלך אחר עצתה. עבודת הבעלים מבטאת למעשה הפניית עורף לתרבות היהודית הישראלית והליכה אחר תרבות זרה. בעוד עובדי העגל יכולים לשמור על זהות יהודית, גם אם חיוורת, במשך דורות, הרי שעובדי הבעל עלולים להגיע בזמן קצר להתבוללות גמורה.
אליהו הנביא נלחם מלחמת חורמה בעבודת הבעלים. הוא קרא לעם שלא לפסוח על שני הסעיפים ולהחליט מי א-לוהיהם, והרג את נביאי הבעל בחרב. תלמידו אלישע הקים את יהוא, שעשה למעשה מהפיכה, הרג את המלך והשמיד את כהני הבעל. הנביא מספר שבזמן מלכותו חזרו העם לזבוח לעגלים 1 . נראה שאין כאן רצון לומר שעבודתו של אליהו נכשלה. גם אם העם לא הגיע אל השלמות, מכל מקום הוא נטש את מגמת ההתבוללות והבגידה ביהדות, וחזר אל אותה חולשה של העגלים. המעבר הזה חשוב מאוד, על-פי מה שאמרנו לעיל יש כאן ממש הצלה של העם מכיליון.

שלוש המגמות בימינו
בימינו אפשר למצוא בעם שלוש מגמות אלו. יש מגמה של עבודת השם, מגמה שמוביליה קוראים לקיים כל התורה כולה ולנהל את החיים לפיה. יש מגמה שדומה לעבודת העגלים, כלומר אנשים שאין להם כוח לכל המחויבות הזו, הם רוצים ליהנות מכל מה שמציעה התרבות המערבית, אך עדיין רואים את עצמם כיהודים ואוחזים ברמה כזו או אחרת של מנהגים יהודיים. ויש מגמה שדומה לעבודת הבעל, כלומר תפישה שרואה באירופה חזות הכול ומעוניינת לקיים כאן עוד סוג של מדינה אירופית.
ההבדל בין המגמה השנייה לשלישית מתבטא בכמה עניינים: התפישה השנייה תרגיש רתיעה טבעית מנישואי תערובת, גם אם לא תמיד תמצא הסבר רעיוני לרתיעתה זו. התפישה השלישית לא תרגיש אותה רתיעה, ואם היא ישנה, תראה בה סוג של גזענות.
התפישה השנייה תקיים בחיבה חלק ממנהגי ישראל ויהיה לה חשוב להעביר אותם לדור הבא, ואילו התפישה השלישית לא תראה בהם שום ערך, ולבד מכוח האינרציה לא ישתמרו אצלה.
לתפישה השנייה יהיה יחס בסיסי חיובי לעובדי השם ולתלמידי חכמים, וגם אם יהיו מחלוקות הן יהיו מקומיות ולא עקרוניות. ההשקפה השלישית תהיה במצב קבוע של מלחמה נגד עובדי השם, ממש כפי שאיזבל הצידונית רדפה את נביאי השם.
וכאן אני מבקש להבהיר. לא לחינם, כשתרגמתי הדברים לימינו, דיברתי על מגמות ותפישות ולא על קבוצות, כיוון שמדובר על חלוקה תיאורטית טיפולוגית. אבל למעשה כמעט כל יהודי שנמצא כאן, יש בו מקום של חום יהודי ושייכות עמוקה לעם ישראל, שתתבטא בכל מיני מצבים, ובוודאי לרובא דרובא יש אותן המידות שציינו בהן חז"ל את ישראל "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים". ומצד שני אין אחד שאין לו התמודדות עם ההשפעה המערבית (המערביות בעצמה אינה רע גמור כפי שהיתה עבודת הבעל, ויש בה כמה מידות טובות, "מוסר הנביאים" שנתפרסם בעמים) וכל יהודי עומד במאבק עד כמה לשמור על הייחודיות שלנו ועד כמה להיות אזרחי העולם.
אם כן, בדורנו, שהוא "דור מופלא דור שכולו תימהון כולו זכאי וגם כולו חייב" 2 , יש עירוב גדול של הדברים, פחות נפגשים עם טוב מוחלט ועם רע מוחלט, ויותר נפגשים בעירוב של טוב ורע. יש מי שיראה בזה סכנה גדולה מאוד ויש מי שיראה בזה פוטנציאל גדול מאוד.
ואעפ"כ תיארנו את שלוש המגמות כדי לחדד הדברים, כי ראוי שכל אחד יבדוק בנפשו מתי מובילה אותו ההנהגה הראשונה, שאפשר לקרוא לה יצר הטוב, מתי מובילה אותו ההנהגה השנייה, שלה אפשר לקרוא האנושיות שלו (ובלשון הספרים "קליפת נוגה"), ומתי מובילה אותו המגמה השלישית, שלה אפשר לקרוא יצר הרע.
כאשר מובילה אותו ההנהגה הראשונה הוא ישמח בחלקו, וכאשר מובילה אותו ההנהגה השנייה יראה בה חולשה שדרושה תיקון, אך התיקון יכול לבוא בנחת ומתוך ידיעה שבשר-ודם אנחנו ואל ייפול ליבנו שיש בנו חולשות כאלה ולכך נוצרנו שלא נתייאש מלתקנן. אך כאשר ימצא את עצמו נמשך אל ההנהגה השלישית, עליו לקפוץ כנחוש נחש ולדחות מעליו בכל תוקף את הנטייה הזו. ימאס ברע ויבחר בטוב.

יסוד יהודי או התבוללות
גם בחיי האומה אנו צריכים להיות בתשומת לב מיוחדת איזו הנהגה יש לנו. כלומר מהי הרוח העיקרית המובילה את ההנהגה הלאומית – הראשונה, השנייה או חלילה השלישית.
כשזוכים ישראל ומובילה אותם הנהגה של יראי השם, ישמח כל לב. מצב כזה נקרא בפי חכמים "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום", עם כל הטוב שמתלווה אליו.
פחות מכך זהו כשמנהיגים את העם אנשי חול שיש בליבם כבוד אל הקודש, אבל פעמים רבות יגבר עליהם יצרם ויעשו שלא כתורה, אך בעצמם יודעים הם שאין זו שאיפתם העמוקה, אלא מחמת אינטרסים שונים ומשונים הגיעו לחולשה ברוח ישראל. מצב כזה ייקרא בפי חכמים "בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום" 3 . ואעפ"כ אין זה זמן רע לגמרי, כי יש בדור תלמידי חכמים, והעם וראשיו מכבדים ומתכבדים בם. גדולי ישראל בדור כזה ילמדו עליו זכות ויתפללו שיתוקנו כל חסרונותיו, כי לכל העם בשגגה. וכמו בעבודה האישית, ייעשה התיקון בנחת וביישוב הדעת, כדרכו של הלל הזקן ובית מדרשו.
אך יש זמנים קשים שמשתררת על ישראל הנהגה רעה, שמנסה להטות אותו לגמרי מהמסילה והיא ממש מתייצבת כאויבת הקודש ונושאיו, ובזמנים כאלו יוצאים צדיקי הדור במלחמת חורמה כנגד אותה הנהגה, ומנסים בכל כוחם להעבירה מהעולם כמו שעשה אליהו הנביא.
ההבחנה בין שתי המדרגות מבארת את הסתירה בין דמותו של אליהו כקנאי גמור לברית השם, לבין דמותו כמי שמשיב לב אבות על בנים וכמי שיושב וכותב זכויותיהם של ישראל. דווקא בגלל האמון הגדול שהיה לאליהו בעם, הוא לא ראה בממלכת ישראל לדורותיה מציאות שהיא כולה רע, אלא ראה בה יהדות חלשה שצריכה חיזוק, ודווקא בגלל זה נלחם כל כך בחריפות באחאב, כיוון שראה בו מי שמסית ישראל מהוויה יהודית לכיוון הוויה לא יהודית. ייתכן שבעיני חכמים אחרים בדור ההוא לא היה הבדל בין יהוא שהכרית הבעל לבין אחאב, אך בעיני אליהו היה גם היה.
נראה שהמחלוקת היסודית ביחס לדור בין הרב הראיה זצ"ל לבין הרבה תלמידי חכמים אחרים היתה בשאלה האם לשייך את ההנהגה הנוכחית לסוג השני או לסוג השלישי. ואע"פ שהיו גם שורשים למחלוקת הזו בהסתכלות הפנימית, בהתבוננות אל שורש נשמותיהם של בני הדור, מכל מקום הרי על-פי נסתר בלבד לא מנהיגים את עולם המעשה. הרב זצ"ל חשב שגם במבט הפשוט יש כאן מנהיגים שאומנם הם חוטאים, אך יש להם תחושת שייכות עמוקה לעם ישראל והם עמלים הרבה להרים את קרנו. באופן בסיסי יש להם כבוד למסורת ולתורה, אלא שיש להם קושי לקיים עימה מפגש מלא, מסיבות שונות ומשונות שאותן ביאר באריכות.
ואילו חכמי ישראל אחרים, כמו האדמו"ר מסטמאר או מנהיגי העדה החרדית, ראו בהנהגה הנוכחית של התנועה הציונית המשך ישיר של עובדי הבעל, גם אם בלבוש אחר. הם סברו שכוונתם העמוקה של המנהיגים, גם אם לשון תנ"ך בפיהם, להטות את ישראל לגמרי מדרך הישר, ולעקור לגמרי רוח ישראל. ממילא לשיטתם יש צורך במלחמת חורמה בהנהגה זו, וגם אם מלחמה ממשית לא שייכת עכשיו וגם אינה מועילה, מכל מקום יש לפרוש פרישה גמורה מהנהגה זו, ולא לשתף אתה פעולה אפילו בעניינים טובים או נייטרליים.
דווקא משום שהרב סבר שהדור בכללו יש בו יסוד טוב, לכן נמצא אצלו ביטויים מאוד חריפים כששמע קולות צורמים שדחפו לכיוון של שכחה גמורה של העבר או של דחיפה להתבוללות גמורה 4 . לעומת זאת בעיני החרדים, לא היתה נפקא מינה בין קולות אלו לכל הקולות החילוניים, כולם היו אצלם מחוץ לתחום באותה מידה.
בדור שלנו – כשרוח הציונות הולכת ומסתלקת לה, חיבת ארץ-ישראל כארצו של עם ישראל כבר אינה תופסת מקום בחוגים רחבים וגם המרכיב המרכזי של הזהות היהודית, לאחר ההתרחקות מקיום רוב המצוות, הלך לו – בדור הזה עולה השאלה, והיא נוקבת ויורדת עד התהום, האם משתלטת על ההנהגה חלילה הרוח השלישית. האם יש כאן גישה שאין לה שום עניין לשמר את הייחודיות של עם ישראל, לבד מכוח האינרציה.
את נביאי הבעל נדמה לנו שאנו כבר שומעים, הלא המה כל אותם מעצבי דעת הקהל שמחזיקים בידם חלק ניכר משופרות התקשורת, אך האם חלילה השתלטה רוח זו גם על ההנהגה עצמה? האם הממלכה עצמה נטמאה? 5
לבתי מדרש אחרים השאלה הזו לא מציקה, הם מזמן ראו בכל ההנהגה הזו משהו ששייך לתחום הטומאה, ואין בו שום עניין חיובי במובן היהודי, לבד מהיותו מכשיר שאפשר להיעזר בו כדי לקיים את התורה. ההנהגה אינה עולה בעיניהם על ממלכות הגויים והיא אף גרועה מהם, שהרי עליהם לא מוטל קיומו הרוחני של עם ישראל ועליה כן.
אבל לנו, תלמידי הרב, תלמידי אליהו, השאלה הזו מנקרת וכואבת.

שלוש הגישות ביחס לארץ
ואבאר דברי יותר. מזמן חשבתי שאפשר לחלק את הגישות השונות ביחס לארץ-ישראל לשלוש גישות: גישה אחת סוברת שאין לוותר על שום חלק מארץ-ישראל, לבד ממצבים של אונס גמור, כפי שהיה במלחמת השחרור; גישה שנייה סוברת שאומנם ארץ-ישראל שלנו וכל הטענה של זכות היסטורית היא נכונה, אך אפשר לוותר כדי להשיג שלום; גישה שלישית סוברת שאין תוקף ממשי לטענת הזכות שלנו על ארץ-ישראל, ומה שיש לנו זכות בחלקה זהו כורח קיומי כי אין לנו מקום אחר, וגם זה מתוקף הסכמה של הקהילה הבין-לאומית ביחס לאותם גבולות, אבל מעבר לזה אין לנו שום זכות והרי אנו ככובשים זרים וצריכים אנו לוותר גם ללא תמורה.
נקל להבין שלוש תפישות אלו כאשר הן מקבילות לאותן שלוש גישות שציינו לאורך המאמר.
נודה על האמת, הגישה שאין מקום לוויתורים לא היתה מעולם בשלטון, אבל יהיה נכון לומר שבמשך רוב השנים שלטה הגישה האמצעית, כלומר הרי זו ארצנו היקרה, אך אם ייווצר מצב של שלום נהיה מוכנים לוותר. ומכיוון שהצד השני לא היה מוכן לשלום – לפחות כשמדובר על תושבי יש"ע הערבים-הפלסטינים – החזיקו רוב ממשלות ישראל מאז ששת הימים באזורי יש"ע ואף יישבו אותם. נמצא שלמעשה, הלכה כאן הגישה האמצעית יד ביד עם אנשי האמונה.
הממשלה האחרונה וזו שעתידה לקום שינו גישה זו, והחליטו שצריך לסגת גם ללא שלום וללא תמורה כלשהי, ובכך הם אימצו למעשה את הגישה השלישית.
אומנם הם טוענים שזה כדי לשמר רוב יהודי וכן שהם עושים את זה בכאב, אבל מבין השורות עולה החשש שיש כאן משהו יותר עמוק. יש כאן הפנמה גמורה של טענות העמים עלינו שאין זו ארצנו ושאנו כאן כובשים זרים, וממילא נשמע שאין אנו יורשים של בני ישראל המוזכרים בתנ"ך וכו', עם כל המשמעות החמורה של מחשבות אלו.
ואם מוצדקים חששותינו, הרי שאנו צריכים להרים תמרור "עצור" למול שלטון כזה וצריכים להתרחק משיתוף פעולה אתו אפילו בדברים טובים, פרט לשיקולי תועלת וכיו"ב.
אומנם אין כאן הכרעה גמורה, ואנו מודים שדרושה כאן רוח הקודש של חכמי הדור כדי להכריע, אבל אין זו רוח הקודש של השגת שורשי הנשמות, אלא הערכה יסודית ועמוקה מהי הרוח המובילה כאן, האם יהודית גם עם בעלת חולשה גדולה, או שמא יש כאן חלילה אובדן הרוח היהודית.
הנפקא מינה היא גדולה: עצמונה או עמונה 6 , בנחת רוח ובהסברה או מלחמת תרבות של ממש עד כדי מרי אזרחי ואי ציות כדגל ולא רק כניקיון כפיים אישי.

מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך
לנו נראה שהדבר הוא שקול ותלוי הוא מאוד במעשיהם העתידיים, שהרי אין אנו עוסקים בנסתרות אלא בנגלות.
בזאת ייבחנו המנהיגים המדיניים, אם יפתיעו וידחו נסיגות נוספות, עד לבואו של שלום אמת, הרי ודאי חזרו להיות כהנהגה האמצעית.
גם אם לא, עדיין ייבחנו בכמה עניינים.
א. היחס לירושלים – האם ישמרו על שלמותה גם במחיר של החזקת מספר מסוים של אזרחים זרים בתוכה ובזאת יבטאו שאינה סתם עוד שטח (אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני = יהדותי).
ב. היחס לעיר האבות חברון, כפי שביטא אותו רבות אריק שרון שבשמו הם דוגלים ("היכן יש עם שיש לו מצבה בת שלושת אלפים שנה שמעידה על שורשיו הראשונים". שכחת חברון = ניתוק מהשורש).
ג. הרצון לשמר כמה שיותר יישובים, ובעיקר סיפוחם אל שטח מדינת ישראל מתוך הערכה להתיישבות בכלל ולהתיישבות הציונית-דתית בפרט כחלק משלשלת ההתיישבות.
ד. היחס לבקעת הירדן – בבקעה אין ערבים רבים והיחס אליה יכול ללמד האם יש כאן סוג של אונס שגרם לנסיגה, ובאזור שאין האונס הזה ישמחו להחזיק, או שיש כאן חלילה כניעה תרבותית מוסרית לכל הטענות שאנו גזלנים וכו'.
ה. היחס ליהדות בכל גבולות מדינת ישראל – מי שטוען שהוא נאלץ לסגת כדי לשמר רוב יהודי, צריך להוכיח שחשוב לו לשמר את הזהות היהודית של אותו רוב, וכן שחשוב לו לחזק את המשפחה היהודית כדי שיגדל אותו רוב.

אני יודע שהדתיים של קדימה טוענים שאפשר להשיג את כל הדברים האלה, ואדרבא בכל ממשלה אחרת המצב היה יכול להיות עוד יותר גרוע. ואני אומר להם שהם הגיעו לעת כזאת למלכות, והזמן יוכיח האם הם יהיו נותני ההכשר לעבודת הבעל של דורנו, או שייזכרו כמי שאפשרו הסכמה לאומית רחבה, שנתנה ביטוי משמעותי, גם אם חלקי, לגישה יהודית, ונתנה מקום לכוחות השונים בתוך העם ובכך מנעו קרע נורא הגובל במלחמת אחים.
הם נמצאים ממש בין פתחו של גן-עדן לפתחו של גיהנום.
ואף אנחנו, גם אם נשאף לשלמות הגמורה, נדע להעריך את ההבדל בין גישה יהודית, גם עם חסרה, לבין מגמה ריקה מיהדות, כדרכו של אליהו.


----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים: 9974425 02,
kumiori@gmail.com


^ 1 מלכים ב' ט' כח- לא
^ 2 תחילת מאמר הדור של הראיה זצ"ל
^ 3 עמוד: 2
בבא בתרא צ"ט עמ' א'
^ 4 כמו דבריו ביחס לדבריו של בן יהודה "כולנו פנינו עורף לעבר שלנו"- אגרות ראיה א' י"ח וכן דבריו ביחס לש"י הורביץ שהטיל ספק בעתידו של עם ישראל-אגרות ראיה ב' אגרת תמ"ה
^ 5 כאן יש להבהיר א. שמא ההנהגה עצמה נטמאה אך לא העם, שהוא יש בו כל הטוב שדברנו לעיל ועוד יש עליו לימוד זכות שמנהיגיו מטים אותו לרע; ב. גם אם נכריע שרוח רעה מובילה את ההנהגה אין זה מצב סופי ואםשר לשנותו וכמו שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן.
^ 6 נאמר לי משני עדים מגידי אמת עדיני נפש שהיו בעמונה, שהם נסחפו לזרוק אבנים רק לאחר שראו את האלימות הקשה של המשטרה. אם כן באומרנו עמונה כוונתנו לכוונה הראשונה של המפגינים שבאו לשם, כלומר להיאבק מאבק נחוש בידיים בדומה לשא-נור ולכפר-דרום.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il