בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת במדבר תשפ"א

איך לשאת את שם ה' בעולם

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד' סיון תשפ"א
10 דק' קריאה 36 דק' צפיה
התנאים לקבלת התורה
נאמר בפרשת יתרו:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט, א–ב).
'ביום הזה באו מדבר סיני'. מדוע ההדגשה 'ביום הזה'? אומר רש"י: המילים 'ביום הזה', הכוונה לעכשיו. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אנו צריכים להרגיש כאילו התורה עכשיו ניתנה, כאילו אנחנו תמיד נמצאים במעמד הר סיני.
על המילים 'ויסעו מרפידים' - אומר אור החיים, ממקום שרפו ידיהם מן התורה. בני ישראל עזבו את הרפיון הזה. כדי לקבל תורה צריך להיות מלאי כוחות ולמסור את הנפש על התורה. "אדם כי ימות באוהל" - אין אדם קונה את התורה אלא אם כן הוא ממית עצמו באוהלה של תורה (ברכות סג:). התורה היא כל כך עליונה, נישאה וקדושה שצריך להתבטל אליה לגמרי, ולקנות אותה בהרבה עוצמות ובזריזות, בהיפך מעצלות. זהו הדבר הבסיסי.

מידת הענווה – התבטלות לגדולה האלוקית
'ויבואו מדבר סיני' - אי אפשר לקנות את התורה בלי ענווה. כדי לקנות את התורה, אדם צריך להיות בטל ולהקשיב לתורה, לא להכתיב לתורה מה הוא מבין, איך הוא מבין את התוספות, אלא מה התוספות אומר לנו. בשביל זה צריכה להיות ענווה גדולה.
מידת הענווה היא שורש המידות כולן. חז"ל אומרים לנו, שאברהם אבינו היה עניו, אמר: "אנוכי עפר ואפר". משה רבינו היה עניו, אמר: "ונחנו מה". דוד המלך היה עניו ואמר: "ואנוכי תולעת ולא איש". אלו שלושת הדמויות היותר מרכזיות בהיסטוריה של עם ישראל. האבא של האומה – אברהם אבינו, הרב של האומה - משה רבינו, והמלך של האומה - דוד המלך. הם היו ענקים והיו ענווים. האם הם לא ידעו את ערכם, אברהם אבינו לא ידע את גודל האישיות שלו? הרי אברהם פרץ דרך חדשה, הולך נגד הזרם, כל העולם מצד אחד והוא מהעבר השני. הוא שקול כנגד כל העולם והוא לא יודע את המעלה הגדולה שלו? משה רבינו, מתווך בינינו ובין הקב"ה, על ידו נמסרת תורה לישראל, והוא לא יודע את המעלה שלו? למה הוא אומר שהוא פחות מכולם, הוי שפל רוח בפני כל האדם, הוא באמת הרגיש שכולם יותר חכמים ממנו? וכן במשך הדורות הוי עניו כהלל נשיא ישראל, היודע את כל התורה כולה, על רבי יהודה הנשיא אומרים חז"ל (סנהדרין לו. וגיטין נט.) שממשה רבנו ועד רבי לא הייתה תורה וגדולה במקום אחד. בכל הדורות היו עוד גדולים מאד, שהייתה אצלם תורה וגדולה במקום אחד, ועדיין לא היה אף אחד בדור כמותם. וחז"ל גם אומרים שמשמת רבי בטלה ענווה. האם הם לא העריכו את המעלות שלהם?
אלא שעניו - זה בעצם האדם המאמין הגדול, שרואה את הגדולה האלוקית, וכשעומד לפני ריבונו של עולם, ואפילו שהוא נחשב גדול בעולם, הוא יודע שהוא כלום שבכלום כלפי הגדולה האלוקית. הזכרנו פעם שהיה צדיק שבכל יום כשאמר 'מודה אני', היה נעצר לפני שאמר 'לפניך'. שאלו אותו תלמידים למה אתה מתעכב. אמר להם: כשאני עומד לפני הקב"ה ואני אומר 'מודה אני', אני חושב מי אני, בריה אחת ממיליארדי בריות, איך אני מעיז לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר איתו. אבל הקב"ה ברא אותי ונתן לי את הכוח ואת התפקיד לפנות אליו, ומכוחו אני מדבר. לאחר שאני מסדר את החשבון הזה, אני יכול להמשיך.
כשהעניו פונה אל ריבונו של עולם כל הזמן גדולתו של הקב"ה לנגד עיניו. עם כל הגדלות שלו שהוא לא מתעלם ממנה, שהוא חי אותה, יודע שהיא כאין כלפי הגדולה האלוקית. זהו העניו, המאמין הגדול שמסתכל תמיד על הגדולה האלוקית. ההיפך מזה הוא מי שמסתכל למטה, במקום להסתכל למעלה, וחושב יש אנשים שאני שווה יותר מהם. אבל מה הנפקא מינה בין האדם לאחרים שהם פחות ממנו והוא קצת יותר לעומת הגדולה האלוקית?! ביחס לריבונו של עולם זה לא משמעותי.
וכן התפיסה שאני חלק מכל הבריאה. הגדולה האלוקית בלתי גבולית, אבל גם העולם גדול, הרבה בריות יש בו. אפילו אדם יהיה הכי חשוב בדורו, יש המון דורות ובכל דור יש את הכי חשוב שלו, ואתה עוד אחד. גם אם הוא אלוף בצה"ל, יש היום כבר מאות אנשים שהיו אלופים. אם האדם מסתכל רק על עצמו אז הוא מרגיש חשיבות, אם מסתכל על כל האנשים שסביבו, רואה שהוא חלק מהכלל כולו, ויותר מזה, אם אדם מסתכל בצורה אחדותית אז באמת מידתו מידת הענווה.
"ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד. כדי לזכות בתורה עם ישראל צריך להיות מאוחד, כאיש אחד בלב אחד.

עם ישראל נושא שם ה' בעולם
נתבונן כאן בהבדל שבין ההסתכלות שלנו על פי מו"ר הרב זצ"ל לבין הסתכלות אחרת. אני רוצה לעשות את ההבחנה כדי שנבין יותר את המיוחדות ואת השלמות של ההסתכלות שזכינו להיות מודרכים בה.
עם ישראל הוא עם הסגולה. מה המהות של הסגולה המיוחדת של עם ישראל - זו סגולה אלוקית. המהות של הסגולה הזאת היא שעם ישראל דבק בריבונו של עולם. יש לו טבע של דבקות בהקב"ה. אנשים שטוענים שלא רואים את זה, מסתכלים בצורה פרטית, לא בצורה כללית. עם ישראל זה עם ישראל לדורותיו, מאברהם אבינו דרך כל הדורות ועד הדור הזה ועד בכלל. עם ישראל זה עם התורה, העם שנושא את שם ה' בעולם! דור ועוד דור ועוד דור, תמיד עם ישראל נושא את שם ה' בעולם. אבל בכל דור שאתה מסתכל באופן פרטני, לא כולם נושאים את שם ה' בעולם, בהסתכלות פרטנית, אתה לא רואה תמיד את הדבקות הזאת. אבל מכל השבעים אומות, עם ישראל הוא עם ה', עם התורה, העם שנושא את שם ה' בעולם. כל אחד ששייך לעם ישראל, שייך לאותה הנשיאה של שם ה' בעולם, כי עם ישראל כולל את כל הפרטים של כל הדורות כולם, וכל אחד ששייך לעם ישראל, שייך לדרך המייחדת אותו מכל העמים.
אנחנו אומרים: 'אתה בחרתנו מכל העמים', 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. יש שבעים אומות וה' בחר בנו כעם מכל העמים. זו בחירה מוחלטת. בהסתכלות כללית, אנחנו רואים את הסגולה המיוחדת. גם בעמים אחרים אנשים מוכשרים במדע ובתחומים אחרים, גם בעמים אחרים יש אנשים שמקבלים פרסים. המייחד את עם ישראל מכל העמים, הוא היותו עם ה' הנושא את שם ה' האחד בעולם. רק עם ישראל נושא את התפיסה האחדותית העליונה של שם ה' האמיתי, 'ה' אלקיכם אמת'. כל אחד מישראל שנושא את שם ה' הוא חלק מהכלל כולו. גם אלה שלא נושאים במפורש את שם ה', כיוון שהם יהודים והעם היהודי הוא נושא את שם ה', אז גם הם חלק מאלה שנושאים את שם ה' בעולם. כל הפרטים הם גם חלק מכלל.
אנחנו צריכים להיות כלל, לחיות חיי אומה. לאומה יש ארץ, שלטון ומלכות, ומופיעה את השם כאומה. בשביל זה צריך שתהיה מדינה עצמאית שלא תלויה במדינות אחרות. שכל חיי הכלכלה, החקלאות, המדע והרפואה יופיעו כחיים שלמים, וביחד יופיע עם ישראל שנושא את שם ה' בעולם. כדי לשאת את שם ה' בעולם, הארץ צריכה להיות מתאימה לעם ישראל, זו ארץ ישראל שהיא ארץ ה'. כשעם ישראל מופיע בשלמותו בכל ארץ ישראל, בכל תורתו, הוא מופיע בצורה היותר עליונה ומושלמת וממלא את מגמתו בצורה היותר עליונה. בעז"ה אנחנו הולכים ומתקדמים אל גאולתנו השלמה, שבה אנחנו נישא את שם ה' בצורה הכי גדולה, ועל ידי כך שם ה' יתפשט לכל העולם כולו.

הצלחת עם ישראל – קידוש ה'
כל מה שקורה לעם ישראל הנושא את שם ה' בעולם, קשור בשם שמים. כשעם ישראל מצליח, בכלכלה, במדע, בניצחונותיו על אויביו, זה קידוש ה'. כי עם ישראל מופיע את שם ה'. ואם לא כל עם ישראל באותה תקופה נושאים את שם ה' במפורש, והממשלה היא לא ממשלה שרובה או בעיקרה נושאת את שם ה' בעולם, זה לא משנה, כי עם ישראל זה עם ה', ומה שקורה לעם ישראל זה קשור בשם שמיים. לכן הקב"ה עוזר לאחאב שהוא מלך רשע ועובד עבודה זרה, ושולח את הנביא לומר לו שהוא ינצח את ארם. והרי אחאב עובד עבודה זרה, אבל אם אחאב ינצח, יֵּדְעוּ שיש ה' בעולם, כי עם ישראל הוא עם ה', וריבונו של עולם השרה את שכינתו על עם ישראל, ועם ישראל הוא נושא את שם ה' בעולם. אם יש לו יצר הרע לעבוד עבודה זרה זה לא מבטל את המציאות הזאת שעם ישראל הוא עם ה'.
לכן תקומת מדינת ישראל היא קידוש ה' גדול בעולם. גם מלחמת ששת הימים היא קידוש ה' עצום ונורא. "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו". אמנם רובם של מי שעמדו בראש המדינה לא היו שומרי תורה ומצוות, אבל עם ישראל זה עם ה', וכשעם ישראל מצליח זה קידוש ה', וחלילה, כשעם ישראל גולה זה חילול ה'. חילול ה' הוא לא שעוברים עבירות בחוץ לארץ, אלא שהגויים אומרים שהקב"ה כאילו לא יכול להגן ולשמור על עמו, והגויים מנצחים אותו. כשעם ישראל משתחרר מהגויים וחוזר לארץ ישראל, זה קידוש ה'.

ערך עם ישראל ככלל ולא כאוסף פרטים
לעומת זה, ההשקפה החרדית היא שאם אדם דתי שומר תורה ומצוות מצליח הוא מקדש שם שמים, זה נחשב קידוש ה'. ומי שלא שומר תורה ומצוות ולא נושא שם שמיים במפורש הוא לא יכול לקדש שם שמיים. אם בראש מדינת ישראל שהיא מדינת העם היהודי, עומדים אנשים שלא קוראים במפורש בשם ה', לא יכול להיות שיהיה קידוש ה' כשמדינת ישראל מצליחה, כי הם לא נושאים שם שמיים בפיהם. זו הסתכלות על התפקיד של כל אחד כאילו הוא פרטי, יחיד, וההצטרפות להיות עם, זה בשביל שיהיה לנו יותר קל לעבוד את ה'. המושג של ציבור זה מושג של הצטרפות של יחידים ולא כל מה שקורה לכל אחד שייך לכלל כולו.
בהסתכלות שלנו, ההסתכלות המאחדת הרואה את עם ישראל כעם ה', גם הצלחות של חלק אלו הצלחות של עם ישראל, וחטאים של חלק מהעם הם חטאים של כלל עם ישראל, ומצוות של חלק הן מצוות של כלל ישראל כי אנחנו עם אחד, אנחנו ערבים זה לזה, אנחנו מציאות אחת. כל מה שקורה לאחד האיברים זה קשור לכל הגוף, ולא כל איבר ואיבר עומד בפני עצמו. יש גוף שלם של אומה וכל מה שכל אחד עושה, שייך לכלל כולו. אם חלילה וחס אנשים לא שומרים תורה ומצוות, במעשים שלהם הם מחללים שם שמיים, זה עם ישראל, לא רק הם. ואם חלק עוסקים בתורה ומצוות ובכך מקדשים שם שמיים, זה עם ישראל שמקדשים שם שמיים, לא רק הם. אין הסתכלות יחידית. יש כלל ישראל, כלל האיברים, וכולם מציאות אחת, ומה שקורה לכל אחד ואחד שייך לכולם. זאת ההסתכלות האחדותית שאנחנו למדנו בבית המדרש של הרב.
יש הרבה הוכחות לכך שעם ישראל הוא עם אחד. אני רוצה כרגע להגדיר את הדברים בלי להוכיח אותם, לעומת ההסתכלות האחרת שהיא הסתכלות פרטית, שכל אחד ואחד בריה בפני עצמה. היחד הוא אוסף של פרטים, לא מציאות אחת מאוחדת אורגנית. בהסתכלות שלנו כמו הגוף שהוא לא חיבור מכני של חלקים אלא מציאות אחת של חיים - כך עם ישראל.

בכל יהודי יש את המהות של עם ישראל
אם לדוגמה יתפסו יהודי שלא שומר תורה ומצוות ויהרגו אותו בגלל שהוא יהודי, זה קידוש ה'! למרות שאומר שהוא אתאיסט, למרות שלא מאמין בתורה ובמצוות, עדיין הוא יהודי, והורגים אותו בגלל שהוא יהודי, תופסים אותו ופוגעים בו כי הוא יהודי, הוא מייצג דרך, הוא נושא שם שמים, והם מתנגדים לדרך הזאת של היהודים.
הצוררים, יימח שמם וזכרם, רצו להרוג את כל היהודים בין אם הם שומרי תורה ומצוות, בין אם הם מתבוללים, ובין אם הם כאלה שהתנצרו. הם יהודים, יש להם את הייחוד שלהם, והם מתנגדים לייחודיות הזאת ולא משנה איך נגדיר אותה. זאת הסגולה שכל אחד ששייך לעם היהודי, בעצם היותו יהודי, הוא אומר שיש דרך מיוחדת שהעם היהודי הולך בה, היינו דרך ה', ומה שהוא עושה בפועל לו קשור במהות הזאת. אין יהודים פרטיים זה כלל אחד.

התפיסה האחדותית הכוללת
התפיסה הזו היא בעצם יסוד האמונה – 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. אין מישהו אחר שנושא את שם ה' בעולם, רק אנחנו. אם אנחנו מפורדים אז יש הרבה שמות ה' חלילה, כל אחד נושא את שם ה' בפירוד, וזה בעיה של מינות, זה איום ונורא. פירוד בעם ישראל זו מינות, ועל כך אמרו לנו חז"ל: 'האומר יברכוך טובים' וכד'. עם ישראל חייב להיות אחד, כך הוא נושא את שם ה' האחד, ואם הוא לא מאוחד חלילה וחס, יש בחינה כזאת, של פירוד בהופעת שם ה'.
אני מחדד את הדברים הללו, כי אין דבר כזה פירוד לגמרי בעם ישראל. גם הכי רחוקים הם עם ישראל, ואם מתנהגים בצורה של פירוד יש בחינה כזו של פירוד בהופעת שם ה'. שם ה' מופיע באופנים שונים, ואם יש כאילו שם ה' של זה, ושם ה' של אחר - זו פגיעה בעצם השורש. התפיסה האחדותית הזאת, אומרת לנו שלא רק עם ישראל הוא אחד, אלא כל הבריאה כולה היא אחת. ריבונו של עולם ברא את הבריאה כולה אחת. הקודש והחול זה דבר אחד, הגוף והנשמה זה דבר אחד. הרב מרבה לדבר ב'ישראל ותחייתו', שאנחנו יודעים שהכול הוא אחד כי ריבונו של עולם הוא אחד והכול ממנו, וממילא הכל שייך לאחדות האלוקית. אין מלחמה בין הקודש והחול, אם יש מלחמה זו מחלה. אין מלחמה בין הנשמה והגוף מפני שהם שני חלקים שתלויים אחד בשני. אי אפשר שיהיה חלק אחד בלי החלק השני. הנשמה חייבת את הגוף והגוף חייב את הנשמה. הקודש חייב את החול. התורה חייבת את הקמח - בלי קמח אין תורה, ובלי תורה כמובן אין קמח. התפיסה המאוחדת והמגמה השלמה האמיתית היא לראות את כל המציאות כמציאות אחת שהקודש והחול מאוחדים. יש פער גדול בין הקודש והחול מרחק שיותר גדול משמיים וארץ, אבל זה לא פירוד, זו הדרגה, המבדיל בין קודש לחול. ההבדל שבין קודש לחול יותר גדול מההבדל שבין האור לחושך, אבל זה שני צדדים של דבר אחד. כמובן שהקודש צריך למלא את החול והחול משרת את הקודש. הגוף משרת את הנשמה שמתפשטת ומופיעה בגוף. זו המציאות השלמה. האומה כאומה שלמה מופיעה את שם ה' בעולם, יש בה כל הצדדים הרוחניים והגשמיים כאחד, וכל מה שקורה לאומה השלמה הזאת, קשור בשם שמיים. כל אחד ואחד הוא חלק מכל האומה כולה ולכן זה לא רק שהוא עשה, אלא האומה עשתה על ידו. זו ההסתכלות של הרב.
לכן אנחנו רואים את מדינת ישראל כמדינה שנושאת את שם ה' בעולם. זו מדינה של העם היהודי, והעם היהודי נושא את שם ה' בעולם. היא מתנהגת יפה - מקדשת שם שמיים, מתנהגת חלילה פחות - פחות קידוש שם שמיים, מצליחה - יש קידוש ה' ,ההיפך - ההיפך. היחסים שלנו בין אנשי התורה לבין אנשי העבודה, ולאנשי הצבא הם יחסים הדדיים כחלקים של גוף שלם. אלה עוסקים במלאכה ואלה עוסקים בביטחון, אלה עוסקים ברפואה ואלה בחקלאות ומיניה ומיניה אנחנו מופיעים כאומה שלמה, כמו שאמרו חכמים: אני מלאכתי בעיר ואתה מלאכתך בשדה אבל שנינו זקוקים זה לזה. לא שמה שאנחנו עושים חשוב וצריך לעשות, ומה שהם עושים זה שטויות, צריכים לזלזל בזה או להתנתק מזה, אלא אנחנו כבני תורה צריכים את החלקים האחרים של הקיום, אחרת התורה לא יכולה להופיע.
זו הסתכלות אחדותית לעומת ההסתכלות המפרידה, שבמהות שלה זו בעיה של קלקול באמונה. אפשר להגיד שההסתכלות הזו של מרן הרב זו ההסתכלות של הציונות הדתית. בגלל זה היא משפיעה על מדינת ישראל השפעה עצומה. ויש לנו אנשים עם השקפת העולם שלנו, השקפתו של תורת הרב, של הציונות הדתית, שנמצאים בכל מקום, בכל המוקדים, בכל מקום השפעה. זו תמצית האומה, זו הדרך השלמה, הדרך הגדולה.

כניסה לחג השבועות מתוך ערך הכלל והאחדות
עם האמונה הזאת אנחנו ניגשים לקראת חג השבועות, כעם, כאיש אחד בלב אחד, לקבל את התורה. אנחנו יודעים שבכל החלקים של העם יש גם צדדים טובים שכל אחד מתרכז במה ששלו, וזה שהוא מתרכז בתחום שלו, גורם שעושה זאת הכי טוב. אנחנו מאחדים את כל הפירודים האלה, בהסתכלות אחת מאחדת. גם להשקפה של הציבור החרדי ששקוע בעולמה של תורה ובדיוקים במצוות, יש תפקיד מאוד חשוב כחלק מהכלל. ההסתכלות השלמה הזו עושה את הגודל של הופעת שם ה' בעולם. אנחנו יודעים גם ללמד זכות על הפירוד, אף על פי שאמרנו שהפירוד הוא דבר מאוד חמור, אבל יש בזה גם צדדים טובים במובן מסוים. כל אחד חושב שהוא עושה את הכי טוב וחושב שרק בצורה הזאת אפשר לעשות טוב ובכך הוא מוסיף עוד דגשים נוספים, וכך מופיעה התורה בשלמות. השלמות של התורה היא שאף על פי שכל אחד ידגיש את דרכו, ידע שהוא חלק מהכלל. אתה בדרכך והאחר בדרכו, ומיניה ומינה יתקלס עילאיה.
חז"ל אומרים לנו, שאברהם אבינו איחה את העולם. עשה את העולם מאוחד. הוא חיבר את העולם כמי שמאחה את הקרע. זה התפקיד שלנו להמשיך את דרכו של אברהם אבינו. להגיד שכולם מאוחדים זה איחוי, כך עשה אברהם אבינו. לא היה באפשרותו ללכת בפועל ולאחד את כל העולם כולו, אבל הוא הסתכל בהסתכלות כזאת, שכל העולם הוא אחד ושיש ריבונו של עולם אחד, ובהסתכלות כזאת הוא איחה את העולם. שנזכה בע"ה כאיש אחד בלב אחד להתחדש לקראת מתן התורה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il