ההליכה במדבר ארבעים שנה נראית במבט ראשון כדבר מיותר, שהרי התורה אומרת "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". אלא שבאמת "הסיבוכים" שהופיעו אצל עם ישראל במדבר לא היו לחינם. הרב צבי יהודה אומר אף יותר מכך (מתוך התורה הגואלת, במדבר): ההליכה במדבר הייתה הכרחית. ומדוע? נראה שחלק מהסיבה לכך היא המצווה המיוחדת שזכינו לקיימה מפסח עד ימים אלה, ספירת העומר. בטז’ ניסן מקריבים קרבן ממאכל בהמה, ובשבועות מתעלים לשני הלחם, מאכל אדם. בפסח הופענו כעם "הנה עם יצא ממצרים". אך עדיין לא קיבלנו את התורה שעל ידה אנחנו יכולים לממש את הסגולה, את העוצמה שיש בתוכנו. כשקיבלנו את התורה הופענו בשלימות, אמנם רק בארץ ישראל תופיע נשמתנו בשלמות, אך התורה היא ההופעה הראשונית של הסגולה של ישראל.

בהליכה במדבר היו נסיונות, היו גם נפילות, חטא המרגלים, חטא מרים, חטא בנות מואב. הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות ד, ד). אך עם זאת, שם ה’ מתגלה עלינו בכל המצבים, ונצח ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה. דווקא מתוך הקושי והאתגרים, הרוחניים והגשמיים, מבינים את שהשראת השכינה שיש בנו היא נצחית, שברית כרת ה’ עימנו בחורב, וברית זה נצח. ההליכה במדבר לימדה אותנו שאף כשיש קשיים, ברית ה’ לא תסור לעולם. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה", מלשון ואביו "שמר את דבר", המתין וציפה. ובעז"ה נצפה ונתפלל לגאולה שלמה ברחמים גדולים.