בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק שני

הרחבת מצוות האמונה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תמוז תשפ"א
21 דק' קריאה
אמונה או ידיעה
רבותינו הראשונים דנו בשאלה היסודית מהי מצוות האמונה, והאם שייך לצוות עליה. אם אדם לא מאמין – אין מי שיצווה אותו, ואם הוא מאמין – מה יש לצוות עליו להאמין.
מרן הרב בעולת ראיה מסביר, שעצם האמונה במציאות ה' יתברך היא שורש לכל המצות ולמעלה מהם. מצות האמונה היא להאמין שה' הוא שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה, וכן להאמין בכל עיקרי האמונה, להרחיב את הַכָּרַת ה', להרחיב את האמונה, להעמיק את ההתבוננות שה' מנהיג את כל העולם כולו, ברא את הכל ומנהל את הכל, וכך להמשיך להרחיב את התבוננות עוד ועוד. המושגים שלנו מצומצמים מכדי להבין שיש עוד המון כוכבים מעבר לכוכבים שאנו רואים ומכירים. אנו בכלל לא יודעים עד היכן מתפשט הגודל של הבריאה, ובוודאי שאיננו יכולים להשיג את גודלו של הבורא והנהגתו.
צריך להעמיק בהכרה שהקב"ה מקיף את כל הבריאה, רואה את כל מאורעותיו של האדם בכל רגע ורגע, ומנהיג את כל המציאות ואת ישראל עמו. ככל שהאדם לומד יותר את המציאות, האמונה שלו מתרחבת ומתפשטת.

הרחבת האמונה אצל האדם בשלושה תחומים
כאמור, הנשמה עליונה יותר מהרגש והשכל, אך ברור שככל שאדם יגדיל את כוחות הרגש והשכל שלו, כך גם הנשמה תוכל להתגלות בצורה יותר רחבה. אפשר לגלות ולהרחיב את האמונה באמצעות שלשה תחומים:
התחום הראשון הוא התבוננות בטבע – אדם יוצא אל הטבע ומתפעל מהטבע ומפלאיו, ורואה דרכו את ריבונו של עולם יוצר כל. אדם בעל רגש פתוח מרגיש התרוממות, נפתח להכרה בגדולת הבורא ומתמלא תחושת הודיה לה'. הטבע מרחיב את האמונה. אסטרונאוטים שנמצאים בחלל מסתכלים מלמעלה על העולם, ורואים שהעולם הוא מציאות אחת, וכל הפרטים הם חלק מתוכנית אחת. כשם שיש לאדם מטרה שאליה הוא שואף, מטרה שהיא חיצונית לו וגבוהה ממנו, כך לעולם כולו יש מטרה שהיא מחוצה לו וגבוהה ממנו. הכלל כולו שואף למשהו שלמעלה ממנו, העולם כולו שואף אל ה'. העולם כולו אחד, ויש לו מטרה כוללת אחת – האמונה בריבונו של עולם.
התחום השני הוא לימוד התורה, שעל ידי לימודה נפגשים עם גדולתו של ה' נותן התורה, וכל שלומדים יותר מבינים יותר כמה היא אמיתית, נכונה ונפלאה.
האופן השלישי הוא מצב פנימי של אמונה מתוך האדם עצמו, מתוך תוכו יש התפרצות של אמונה. כך היה לאברהם אבינו, שאמרו עליו חכמים (בראשית רבה ויגש, צה, ג) ששתי כליותיו נעשו לו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. הכליות שפעו תורה מתוך נשמתו, הוא קיים את כל התורה מתוך הפנימיות שלו.
האמונה צריכה להתגלות בשלושת התחומים הללו.

עול מלכות שמים קודם לעול מצוות
ישנן מדרגות רבות באמונה, אך יש להן סדר. בשלב ראשון יש להכיר את מציאות ה'. וכך אומר הזוהר (רעיא מהימנא, שמות כה, א) על הפסוק "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז), שהמצווה לדעת היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה. יסוד האמונה הוא לדעת "כי אני ה'", להתחבר אל הקב"ה, ומתוך כך יכולות לבוא אחר כך כל ההופעות האלוהיות.
נבאר יותר. ישנה ידיעה כללית על מציאות ה' והשגחתו, ידיעה שריבונו של עולם ברא את העולם וכל הכוחות ממנו, כל העולם הוא שלו ויש לעולם מגמה. אך מה עניינו של העולם, מה פרטיהם של הדברים – זו ידיעה שבאה אחר כך. קודם צריך להגיע אל עצם ההכרה, קבלת עול מלכות שמים. אחר כך ומתוך כך תבוא קבלת עול מצוות. רק כשישראל נמצאים בסוף ארבעים שנה לקראת הכניסה לארץ, נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). אחרי ארבעים שנה שעם ישראל לומד תורה כמו אברכים בכולל שמקבלים את פרנסתם מה', הוא מגיע למצב שהוא מכיר את ה' גם על דרך הפרט. הוא מכיר את הרצון האלוהי המופיע בכל תרי"ג המצוות, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.
כך גם האדם הפרטי. בתחילה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בצורה כללית, ולאחר מכן בצורה פרטית על כל איבר ואיבר. הוא עובר מאיבר לאיבר ומקבל עליו עול מלכות שמים: שהמחשבות יחשבו רק על דברי תורה, על אמונה ועל דברים טובים, שהעיניים יסתכלו תמיד רק על דברים טובים ויפעלו רק דברים טובים, שהאוזניים יהיו מכוונות להקשיב לדברי תורה ולא לדברים בטלים, שהאף יריח רק דברים ראויים, שהפה יהיה טהור וידבר רק דברי תורה ודברים חיוביים ושיאכל בצורה הראויה, וכך גם בשאר האיברים. כך הוא מקבל על עצמו את העול של כל המצוות. זו קבלת עול מלכות שמים בדרך פרט, קבלה שמתפרטת ומתרחבת לכל איבר ולכל מצווה.

לחיות את מציאות ה'
עניין המצוות הוא להביא את האדם למדרגה גבוהה יותר של אמונה. המגמה של יציאת מצרים היא ידיעת ה' כפי שאומר הכתוב: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ו, ז). ידיעה זו היא מדרגה מיוחדת.
יש צורות שונות של ידיעה: הכרה, הבנה וידיעה. כפי שראינו, הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב: "לידע שיש שם מצוי ראשון". ואילו בספר המצוות כותב: "אשר צוונו להאמין האלוהות".
נוסיף ביאור בהבדל בין "להאמין" ו"לידע". להאמין זה בהכרה: הקב"ה ברא את העולם, הקב"ה מנהיג את כל הבריות, הקב"ה בחר בעם ישראל, וכך יש להאמין בכל שלושה עשר העיקרים. לידע זה לחיות את האמונה, במודעות קבועה ובתחושה חיה. המילה ידיעה היא מילה שמכילה את שני המושגים הללו יחד. בתורה נאמר "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א), שפירושו התחבר. ו"ידע" פירושו גם הכיר. אם ישאלו את האדם: האם ביררת לך את האמונה? יענה: ביררתי ואני מאמין ובטוח במציאות ה'. אך ידיעה היא לחיות במודעות הזו, להרגיש את מציאות ה', "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח).
זאת אומרת שמצוות ידיעת ה' מכילה בקרבה את שני העניינים – להכיר שיש ה' בעולם, וגם להרגיש במשך כל הזמן את הידיעה של מציאות ה', ההשגחה האלוהית והמציאות האלוהית הממלאת את כל העולם כולו, ומתוך כך כמובן גם לחיות על פי זה.
המשמעות של לחיות חיי אמונה היא שבכל מה שהאדם רואה, הוא רואה את הופעת ה'. הדומם, הצומח, החי, האדם – הכל הוא הופעה של ריבונו של עולם. בכל תנועה ובכל מהלך בחיים והופעה ציבורית, בכולם ריבונו של עולם מופיע. כשחיים כך, ממילא עושים את כל המעשים אחרת. הכל נובע מתוך התבוננות זו.
לכן ה' הורה למשה רבנו לספר לעם ישראל את הידיעה הזו – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", כי אחרי ידיעה זו הם יראו את כל הניסים בצורה אחרת, בצורה בהירה. כל הניסים הם "שיעורים כלליים" שה' נתן לעולם ולישראל על מציאותו, להודיע את כוחו וגבורתו הבלתי מוגבלים, שהוא שולט על הכול.

אמונה בביאת המשיח
אנו נדרשים לחיות את עיקרי האמונה, שיהיו קבועים בתודעתנו. אחד מעיקרי האמונה שקבע הרמב"ם הוא: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא".
הציפייה לביאת המשיח אין פירושה לעמוד בחוסר מעש ולחכות שהמשיח יבוא ויפתור לנו את כל הבעיות. אלא משמעות "אחכה לו בכל יום שיבוא" – להיות מוכנים לבואו, כמו שאומר הפסוק "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח). לעמוד נקיים מעוונות ומלאים במצוות, ולהיות מוכנים נפשית להופעת הגואל. כי בבואו אור חדש על ציון יופיע. צריך להרחיב את כוחות הנפש והגוף, להיפתח לקבלת שפע גדול, להכין כלים גדולים לקבלת האור.
יסוד אמונה זה, לחכות לגואל בכל יום שיבוא, איננו קל. הוא דורש מאתנו לעמוד במתח רוחני עליון, בציפייה דרוכה ומוכנות נפשית להתרחשויות גדולות בכל יום. כעין מצבו של בכיר הנמצא סמוך ליום הבחירות, שנמצא במתח עצום – האם ייבחר ויעלה מעלה מעלה, או שלא ייבחר ויאבד את כל אשר השקיע. במתח כזה אי אפשר להימצא זמן רב. ואילו כאן בציפייה למשיח אנו נדרשים לשמור על מוכנות גבוהה וציפייה מתמדת לבוא הגאולה, שתשנה את כל חיינו מן הקצה אל הקצה. אם אנו נדרשים לכך, כנראה שריבונו של עולם נתן לנו כוחות נפש גדולים להתמודד עם דרישה שכזו.
מצד אחד עלינו להיות מוכנים להופעת הגאולה, שיכולה להיות בפתע פתאום, כמו שאומר הפסוק "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, א). כך גם הייתה גאולת מצרים וכך גם היה נס פורים. אולם מצד שני צריכים גם להיות מוכנים לאפשרות שהגאולה ח"ו תתעכב, ולהתכונן לכך שהעיכוב לא יביא לייאוש ולמשבר; להכיר שהכל אפשרי וכל מה שעושה ריבונו של עולם הכל לטובה, וגם אם נצטרך להמתין עוד זמן בלתי ידוע – הכל לטובה.
נמצא כי הציפייה לישועה דורשת מאיתנו לפתח כוחות נפש גדולים, ודוחפת אותנו להתקדמות מתמדת מיום ליום. ומי שמצפה לישועה ופועל שתבוא בהשתתפותו בבניין הארץ ובחיזוק הרוח של העם בקירוב רחוקים – עבודת ה' שלו מתגדלת ומתעלה למדרגות עליונות. אשריו ואשרי חלקו.

מטרתם של הניסים
אחת הסוגיות המשמעותיות שנוגעות ליחס נכון אל ריבונו של עולם ואל מצוות האמונה היא סוגיית הנס והטבע. כפי שהגדרנו, מצוות האמונה היא לחיות את הקשר עם ריבונו של עולם, ומתוך הבנה זו יש להתבונן בניסים.
אפשר להסתכל על הניסים כהוכחות לאמונה. אדם רואה נס ואומר: איך יכול להיות שכל המים נהפכו לדם, הרי סדר הטבע אינו כך? רק מי שברא את המים יכול לעשות זאת. זו הוכחה שיש משהו מעל העולם הזה. וכך ביחס לכל הניסים שאינם לפי הסדר הטבעי, ואינם יכולים להתקיים בלא שמי ששולט על כל המציאות יעשה אותם. כך עשר המכות הן עשר ראיות, ואחר כך קריעת ים סוף, ואחר כך מתן תורה והמן, ועוד ראיות שה' ברא את העולם.
אך אפשר להסתכל על הנס בצורה עמוקה יותר. ראיית הנס אינה רק גורמת לאדם להסיק מסקנה נוספת של אמונה, אלא הנס עצמו הוא גילוי האמונה; בנס עצמו הוא נפגש עם ריבונו של עולם, רואה את ריבונו של עולם פועל בעולמו. מבט זה, כאשר הוא בריא, משנה את כל התבוננות האדם על דרך הטבע. האדם מבין שכל מה שהוא רואה זו הנהגה אלוהית. "וִידַעְתֶּם" – אדם צריך לחיות את ה', ה' שנמצא כאן ונותן לו את הכוחות ואת החיים. כל מה שהוא רואה לפניו זה ריבונו של עולם, אין מקרים בעולם. התבוננות זו עושה את האדם מאושר. יש מנהיג טוב לעולם, "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). זה מרומם את האדם לחיות חיים רוחניים ועמוקים, חיים שלמים.

בדורות אחרונים התגלות ה' היא בטבע
אנחנו הולכים ומתקדמים מדור לדור, וברוך ה' היום אנחנו כבר קרובים מאוד, צועדים כבר בדרך של עקבתא דמשיחא, דור שמשיח בא בו. מהלך זה יכול להיות מהיר ויכול להיות איטי – אבל על כל פנים אנחנו כבר ממש קרובים, הנה אנחנו כבר חוזרים לארץ ישראל. זו הופעה אלוהית מיוחדת, הופעה בתוך הטבע.
יש משל לזה: ילד קטן שלא יודע ללכת. תחילה אביו מוליך אותו, אחר כך הילד הולך בתמיכת אביו, בהמשך הילד לומד לעשות צעד או שנים לבדו, ואז אביו מתרחק ממנו ואומר לו: בוא אלי, ותופס אותו. אחרי כן, כשהילד יודע לעשות ארבעה צעדים, האב מתרחק, וכשהילד מגיע הוא מתרחק יותר. אחר כך האב מתחבא בחדר השני וקורא לו משם. הוא נסתר מהילד וקורא לו. ככל שהילד מתפתח האב צריך פחות להיות נוכח מולו כי הוא יכול להתקשר עם האבא בדרכים נוספות, כגון דרך הטלפון. הכול תלוי בהתפתחות (עיין עין איה ברכות פרק א' פסקה קמג).
עם ישראל מתפתח יותר ויותר ולכן הקב"ה יכול להסתתר, ויש מזה גילוי ולימוד על מצב של התפתחות רוחנית. עם ישראל כבר יכול להכיר את ריבונו של עולם גם כשהוא לא ממש לידו – זה התפקיד של הדורות האחרונים. הקב"ה מסתתר מפני שלמדנו כבר הרבה שיעורים, התקדמנו ואנחנו יודעים ללכת לבד, ללכת הרבה ואפילו לרוץ – ועבודת ה' מתפתחת באופן עוד יותר עמוק ועוד יותר עליון.
זה עניינם של הדורות האחרונים, להגיע לעבודת ה' מתוך הבריאות הפנימית, הטבעית והאמונית שנמצאת בתוך תוכו של האדם.
זה לא צריך לבוא מבחוץ אלא מלפני ולפנים, וככל שאנחנו מפנימים את השיעורים האלה כך אנחנו מתקרבים לשעה הגדולה בה תהיה ההופעה הכפולה של הנס והטבע יחד. הנס לא יבוא מפני שצריך אותו; האמונה חזקה גם בלעדיו. אלא שעניינה של שלמות ההופעה האלוהית, שהיא לא חייבת להופיע דווקא דרך הטבע. המציאות תתקדם כל כך עד שהנס והטבע יהפכו להיות דבר אחד. הטבע נהפך לנס והנס הוא טבעי. כך אומר הרב באורות (ישראל ותחייתו, ט). זה מה שיהיה, מכל הצדדים תבוא הגאולה. עני ורוכב על חמור וגם רוכב על ענני שמיא, מכל הצדדים. זו ההופעה השלמה שתהיה בעתיד.
זה התפקיד שלנו היום, בתקופה הזאת – להעמיק את האמונה, להרחיב אותה. אנחנו לא יודעים מתי תבוא הגאולה וצריך להיות מוכנים לה תמיד, שלא נופתע אם היא תבוא מהר. אל תגיד: אילו ידעתי שהגאולה תבוא כל כך מהר הייתי מתכונן. הנה יש הזמנה ואזהרה – אל תופתע, יכול להיות. גם יכול להיות שהיא תתעכב קצת, אבל זאת לא סיבה שלא להיות מוכן. "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אדם צריך לעשות את כל ההכנות, לא בעצבנות שתגרום אח"כ לאכזבה אם יהיה עיכוב, אלא להיות מוכן לשתי האפשרויות, גם לאפשרות שהגאולה תבוא מהר וגם לאפשרות שמרוב גדולתה היא מתעכבת עוד קצת. אם יש עיכובים, הם כדי שהגאולה תופיע ביתר גודל ויתר שלמות. לא בכדי בכל שנה אנחנו חוזרים על הפרשיות של יציאת מצרים – זאת תזכורת, אחרית כראשית. זה מחייב אותנו ממש להוציא את כל הכוחות שלנו מן הכוח אל הפועל.

בראשית ושמות – הופעת ה' בטבע ומעל הטבע
ניתן להתבונן בספר בראשית ובספר שמות וללמוד דרכים שונות של חיי אמונה. ספר בראשית נקרא ספר הישר – האבות נקראים ישרים (ראה עבודה זרה כה, א). עניינו של ספר בראשית הוא להכיר את ריבונו של עולם כבורא העולם, לראותו במציאות ובטבע כמו שהאבות הכירו אותו, חיו חיים אמוניים טבעיים וראו שכל מה שקורה במציאות – ריבונו של עולם עושה. בספר בראשית אנו פוגשים את בורא העולם בתוך המציאות. הדורות הראשונים רואים שהבורא יוצר את העולם ומנהיג אותו. אברהם אבינו התבונן וחשב "מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), והבין שריבונו של עולם ברא את הכול. הקב"ה לא התגלה בצורה גלויה באותות ומופתים, אלא בתוך המציאות. די לחכימא ברמיזא – זו מדרגת האבות. האבות התחברו לקב"ה באופן טבעי, וקיימו את כל המצוות בלי שהיו מצווים. הקשר שלהם לריבונו של עולם היה קשר סגולתי עצמי. הם חיו חיי אמונה באופן טבעי. אפילו אליעזר עבד אברהם חי חיי אמונה, הוא מבקש ובקשתו מיד מתקיימת, ובזה הוא רואה שהקב"ה מוביל אותו. ואם כך עבדי אבות, על אחת כמה וכמה האבות עצמם.
חז"ל אומרים לנו שהסיפורים של עבדי אבות גדולים יותר מתורתן של בנים (בראשית רבה ס, ח). התורה חוזרת על הסיפור של אליעזר עבד אברהם פעמיים באריכות גדולה, ואילו הלכות גדולות רק רמוזות. מפני שכאן יש חיים אמוניים וטבעיים, רואים את הנהגתו של ריבונו של עולם בחיים הטבעיים, מדברים איתו ומקבלים ממנו. מפגש ישיר, אמונה עמוקה, תמימה ובריאה.
סיום ספר בראשית הוא סיום של תקופה. יעקב אבינו אמר: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). לפני סיום תקופה יש מקום להגיד מה שיהיה באחרית הימים.
אחר כך המשפחה גדלה והופכת לאומה, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, א). עניינו של ספר שמות הוא הופעה אלוהית על־טבעית. ריבונו של עולם מתגלה כבורא, כשולט על הטבע, על ידי הניסים והנפלאות האותות והמופתים.
לגבי האבות נאמר "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). ביציאת מצרים ה' מתגלה בשמו המפורש, כביכול בהופעה גלויה, בקריעת ים סוף, ושיא ההופעה במתן תורה. הקב"ה מופיע בקולו ומלמד אותנו תורה ומצוות, ואחר כך משרה שכינתו בתוכנו, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח). הופעת הקב"ה במשכן היא הופעה גלויה, ובסוף הספר (מ, לה) נאמר "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" – רואים את כבוד ה'. בכל התהליך, מאז יציאת מצרים כאשר הקב"ה "הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שמות יג, כא), עם ישראל חי חיים על־טבעיים רוחניים. אלו חיי המדבר שהם למעלה מסדר הטבע, ושם הם מקבלים את התורה ונהיים אלוהיים.
בכל שנה אנחנו חוזרים על דברי התורה ומעמיקים עוד העמקה ועוד התבוננות, העמקה של אמונה טבעית, לראות את הנהגתו של ריבונו של עולם בתוך המציאות ולהגיד: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו כה).

עבודת האבות ועבודת הבנים
כאמור, האבות חיו בגילוי של אמונה – הקב"ה מדבר אליהם. הרמב"ם אומר שזמן קבלת הנבואה הוא כהרף עין, פתאום הנביא מקבל מסר אלוהי, והופעה אלוהית עליונה מתגלה עליו. נביא שהתנבא אפילו פעם אחת – כל חייו השתנו. הפגישה עם הגובה העליון האלוהי, עם דבר ה' באיזו מידה שהיא, כל כך עוצמתית וחזקה, עד שהיא עושה את אדם לְאַחֵר לגמרי, כבר מהפעם הראשונה. הגילוי לאבות לא היה חד פעמי. הקב"ה דיבר עם האבות פעמים רבות. האבות חיו חיי אמונה טבעיים, הם חיו כל הזמן את נוכחות המציאות האלוהית, וזה היה טבעי אצלם – יש ריבונו של עולם, כל מה שיש זה שלו, ברור שכל מה שאנחנו מקבלים זה מריבונו של עולם.
חז"ל אמרו לנו שהאבות קיימו את כל התורה כולה (ראה יומא כח, ב). יש לשאול, איך הם יכלו לקיים את כל התורה כולה, הרי התורה עדיין לא ניתנה? התשובה לכך היא שהם קיימו את יסוד התורה כולה. כל התורה כולה היא צינורות על מנת לקשר אותנו אל אור ה'. כל המצוות הן צינורות, ואצל האבות אור ה' האיר כל הזמן. הם היו מלאי אמונה ודבקות בריבונו של עולם, ועשו את רצונו באופן המלא. לכן חכמים אמרו שהאבות נקראו "מרכבה" (בראשית רבה מז, ו). למרכבה אין תפקיד עצמי וכל תפקידה הוא להרכיב את מי שרוכב עליה. האבות כביכול נשאו את אור ה' בעולם. כל מהותם הייתה להיות מוארים באור ה' ולהאיר את האור על פני כל הסביבה. זאת הייתה עבודת האבות.
עבודת הבנים היא אחרת. כבר יש הסתרה ולכן לא חיים במשך כל הזמן את הנוכחות הזאת. צריך לעבוד כדי לחוש את הנוכחות האלוהית. הבנים הם מצווים ועושים, עבודת ה' שלהם לא באה מתוך המשיכה הטבעית לעשות את רצון ה'. אלא מתוך קבלת עול מלכות שמים, מתוך משמעת לרצון ה' יתברך.
המצב הבריא כמובן כולל את שניהם, שכל מה שה' מצוה זה גם מה שהאדם רוצה מעצמו, שהאדם יברר וילבן את אמונתו ועם זאת יחיה את אמונתו באופן טבעי. יש אנשים שמטבעם נולדו מאמינים. אשרי מי שיש לו אופי כזה. אבל אופי כזה יכול להיות שטחי ורדוד. אחרי שלומדים ומתבוננים, טבעה של האמונה מתפתח, מתגדל ומתעצם. האבות היו עובדי ה' בטבעיות עמוקה, והבנים עובדי ה' על ידי התורה, בהתבוננות ובהעמקה.
מצד אחד שיחתן של עבדי אבות יפה מתורתן של בנים (ראה בראשית רבה ס, ח), אבל מצד שני למצוות של הבנים יש מעלה מיוחדת שאין לסיפורי האבות. גדול המצווה ועושה (ראה קידושין לא, א). הדברים משלימים זה את זה. הרב צבי יהודה היה רגיל לומר שלנו יש זכות אבות ולהם יש זכות אבות. כלומר – לנו יש זכות שהם אבותינו, ולאבות יש זכות שהם אבותינו, שיש להם בנים שלאורך כל הדורות ממשיכים את דרך ה'. יש כאן הדדיות. אנחנו צריכים לעבוד, כלומר ללמוד ולהזדהות, כדי שנוכל להמשיך מהאבות את הדרך הגדולה והמיוחדת שלהם, לחזור לטבעיות הפנימית של דבקות בריבונו של עולם.

עבודת ה' בכל מצב – מדרגת האמונה של יוסף
אנו לומדים מיוסף עד היכן ניתן להגיע במדרגת האמונה. יוסף היה מאמין גדול, בכל מה שקרה לו הוא אמר "גם זו לטובה". בכל המצבים שחווה הייתה לו אמונה עצומה. אדם אחר יכול היה בקלות להתייאש – האחים רצו להרוג אותו, אחר כך מכרו אותו לעבד עולם והוא הגיע להיות עבד אצל פוטיפר. הוא היה יכול להיות מאוד מתוסכל, ובתחושת בדידות עמוקה. אין לו משפחה ואיש אינו מתעניין בו. אין לו אפשרות לפתח חיים עצמאים ולעשות את מה שהוא רוצה. הוא חייב לעשות את רצון אדונו, כביכול אין לו אישיות משלו. במצב כזה אדם עלול להתייאש לחלוטין, אך יוסף מאמין שהקב"ה הוא שהעמיד אותו במצב זה; אם הקב"ה רוצה שאני אהיה עבד אז אני אהיה עבד טוב, אשתדל בכל מצב להיות כמה שיותר טוב.
יוסף עובד ברצינות עד שנהיה המנהל של הבית, סומכים עליו. אחר כך קורה לו אסון נורא, הוא רוצה להימנע מעבירה, מסתכן, וכתוצאה מכך נזרק לבית האסורים. שם הפך להיות אסיר עולם. הגיע למקום הגרוע ביותר בעולם הזה. למה זה קורה לו? כי הוא עשה את רצון ה'! קשה מאוד לקבל זאת. האם על כך שעמד בניסיון מגיע לו עונש?! מה קורה פה?
אבל יוסף מאמין. הוא מאמין שה' עושה הכל לטובה; כנראה אם עמדתי בניסיון אחד, ה' מעמיד אותי בניסיון קשה יותר. יכול להיות שהוא לא ייצא מבית האסורים לעולם, אבל גם בבית הסוהר הוא מתנהג בצורה הטובה ביותר. הוא לא מיואש, הוא שמח בחלקו שבבית הסוהר. יכול להיות יותר גרוע. נותנים לו קצת לאכול והוא שמח, היו יכולים לתת לו פחות מזה. קר לו ונותנים לו בגדים והוא שמח, הוא היה יכול להיות בלי בגדים בכלל. יוסף עובר את הניסיון הזה, ואז פרעה חלם חלום, יוסף פתר אותו וכך הגיע לתפקיד שהיה מיועד לו.
לפעמים אנשים חושבים: אם הייתי במקום ההוא – יכולתי לעשות דברים טובים וגדולים, אם היה לי תפקיד מסוים – הייתי יכול להוציא את הכוחות שלי מן הכוח אל הפועל, עכשיו אין לי לא מקום ולא תפקיד ואני לא יכול להתבטא. אלא שכל אחד במקומו וברמתו צריך למלא את התפקיד הרוחני והמעשי שלו בצורה הטובה ביותר. אחר כך, בעזרת ה', הוא יעלה למקום גבוה יותר. למעלה רושמים את קורות חייו ומשם מנהלים וקובעים מי יעלה למדרגה הבאה. הכול רשום.
לפעמים גם כשהאדם ממצה את מצבו בצורה הטובה ביותר, מעמידים אותו בניסיון יותר קשה ולא מקדמים אותו לתפקיד יותר חשוב. יתכן שהניסיון יהיה בכך שיורידו אותו, אבל למעשה גם בירידתו הוא זכה לתפקיד גבוה יותר, כי הוא נפגש עם אתגר קשה יותר, עם ניסיון גדול יותר. הקב"ה מנסה אותו אם יוכל להמשיך לצמוח מתוך האתגר, האם יוכל לשמוח בחלקו גם בתנאים קשים. יכולים להיות תנאים קשים בגשמיות ויכולים להיות תנאים קשים ברוחניות, כמו קושי ללמוד ולעבוד את ה'. אדם נמצא בבית סוהר רוחני, מקום שאסירי המלך אסורים שם – כל אלה שלא מצליחים לעבוד את המלך כראוי נמצאים שם. גם שם צריך להשתדל להיות כמה שיותר טוב, גם במצב הנמוך הזה צריך לעבוד את ה'. בתוך המצבים הללו האדם נבחן. יכול להיות שאחרי המבחן הזה יהיה מבחן יותר קשה, אבל זה סימן שהצליח במבחן הראשון ולכן מעמידים אותו במבחן נוסף יותר קשה. אחר כך יכולים להיות מבחנים נוספים – והכול לטובה.

על ידי הניסיונות מתקדמים במדרגות האמונה
כך יש להתבונן גם על דור המדבר. לא נכון לחשוב שבני דור המדבר נפלו ונפלו. הם התקדמו כל הזמן בהכרת ה', באמונה בה', והתקדמות זו באה דרך ניסים וניסיונות. עניינה של קריעת ים סוף – אמונה חדשה בגדולה הבלתי מוגבלת של ריבונו של עולם, ובשליטתו המוחלטת על עולמו. נס גדול שבעקבותיו "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). וכך גם ענינה של מלחמת עמלק – ניסיון נוסף. עמלק מתקיפים את ישראל ללא סיבה, ישראל לא כבשו ארץ או לקחו ממון של אחרים, ועמלק באים לתקוף אותם ולמנוע מהם ללכת בדרך ה'. בני ישראל לא רגילים למלחמה, והקב"ה מלמד אותם שהוא זה שעושה את המלחמות. ידיו של משה מושטות כלפי מעלה ומתפללות ואז ישראל נלחמים ומנצחים. אלו שיעורים שישראל לומדים כהכנות למתן תורה.
בכל התקופה של יציאת מצרים היה צורך בגילויים מפורשים בגלל המצב הנמוך של ישראל. אט אט עם ישראל מתקדם ומתפתח, עולה במעלות הקודש והקב"ה מנסה אותו בניסיונות נוספים. בדור שלנו, יחד עם החזרה לארץ ישראל וקבלת כוחות קדושה מיוחדים, מגיעים גם ניסיונות ומבחנים. החופש מתרחב כדי להוציא מתוכנו כוחות אמוניים פנימיים. לדור שלנו ניתנו כוחות של דבקות ואמונה, כוחות שלא היו בעבר, כוחות של עבודת ה' שמגיעים מהרצון הפנימי שלנו. לכן לדור שלנו יש ניסיונות ומבחנים שלא היו לדורות הקודמים. אנחנו הולכים ומנצחים, וכמו בדור ההוא – הניצחונות עוברים דרך התמודדויות. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). מגיעים להצלחות דרך הכישלונות. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג, א). המהלך שאנחנו הולכים בו הוא מסלול שמקדם אותנו כל הזמן. למרות הניסיונות והכישלונות שבדרך – אנחנו מתקדמים.
הכרת ה' בראיה ובשמיעה
כל דבר שקורה לעם ישראל עניינו להעמיק ולהגדיל את האמונה. כך ניתן להתבונן במכות מצרים. אפשר להכיר את ה' מתוך ראייה ואפשר להכיר את ה' מתוך שמיעה. שתי המכות הראשונות הן שיעורי אמונה בשני החושים הללו, מכה ראשונה היא מכת הדם בחוש הראיה, "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז, יז). והשנייה היא הצפרדע בחוש השמיעה – קולות הצפרדעים שלא פסקו, "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹוהֵינוּ" (שם ח, ו). ההבדל בין ראיה ושמיעה הוא הבדל בין מידת האהבה ומידת היראה. מידת האהבה היא מידה חיובית, אקטיבית. רואים את ריבונו של עולם, מכירים את הגדולה האלוהית ושהקב"ה שולט בעולמו ומשנה את המציאות, ומתוך כך רוצים מאוד בקרבתו. שמיעה לעומת זאת היא פסיבית. בראייה צריך לפתוח את העין ולכוון את המבט, ואילו האוזן היא פסיבית, שומעת בלא שום תנועה והתכוונות. יש בשמיעה בחינה של קבלה, של יראה. הקישור עם ריבונו של עולם יכול להיות בדרך של ראיית הגדולה האלוהית והידבקות בו, והכרת הגדולה האלוהית ומורא גדול ממנו.
הרמב"ם בפרק שני מהלכות יסודי התורה (הלכה ב), מסביר שהאופן של אהבת ה' ויראתו היא שבתחילה אדם מתבונן בגדולה האלוהית ומאוד נמשך אליה, אחר כך הוא רואה את הגודל הזה עד שהוא נרתע וחושב: איך אוכל להתקרב אל הגודל הזה!? זה לא שייך בכלל, זו חוצפה והעזה!. הרי אדם אינו יכול להתקרב לדבר שבלתי אפשרי להתקרב אליו. האדם נמצא במתח שבין היראה ובין האהבה, בין שני כוחות שמושכים אותו קדימה ואחורה, רצוא ושוב. שתי המידות האלה הן שני השיעורים הכלליים הראשונים שלומדים מעשר המכות שהקב"ה הביא על מצרים כדי להראות לנו את הופעתו הגדולה בעולם.
המהר"ל (גבורות ה' פרק נז) מסביר בדרך אחרת. המכות ניתנו לפי סדר מסוים, שלוש המכות הראשונות – דם צפרדע וכינים, הן בקרקע ומראות את שליטת ה' בקרקע. שלוש המכות הבאות – ערוב דבר ושחין, הן מכות בבעלי החיים, בתוך המציאות של החלל, בין הקרקע ובין השמים. שלוש המכות האחרונות שייכות לשמים: ברד שיורד מלמעלה, ארבה שעף על פני השמים, וגם חושך שחשכו המאורות. יש כאן סדר אלוהי של הדרכה מסודרת, וזה מה שרמזו בהגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים – דצ"ך עד"ש באח"ב", הסימנים האלה הם קבוצות שבכל אחת יש הדרכה אלוהית מיוחדת. המהר"ל מסביר את הסדר הזה כדי שנתבונן איך ההופעה האלוהית מתגלה בכל המציאות כולה.
הקב"ה מדבר מכל המציאות
בספר "אור המאיר" (יתרו ד"ה ועתה נבוא) מבאר את הפסוק: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד). לכל דבר בעולם יש מטרה אחת – לגלות את שמו של הקב"ה בעולם. בתוך מטרה זו, התפקיד של גלות מצרים הוא לעורר לשוב אל ה', וכפי שאמרו חכמים על פרעה, שהוא הקריב את ישראל לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה). על ידי הצרות ישראל מתעוררים לצעוק אל ה' ומתקרבים בכך אל ה'. וכך פירוש הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", על ידי הצרות התעוררתם לעבודת ה'. מצב זה לא שלם, עבודת ה' צריכה לבוא מתוך רצון פנימי, ולא מתוך דחיפה חיצונית וצרות שמכריחות את האדם לעבוד את ה' בלא שיש לו ברירה אחרת. "ואשא אתכם על כנפי נשרים", על ידי הצרות התקדמתם והתרוממתם. ובהמשך "ואביא אתכם אלי", אתם תגיעו למצב שתחפשו אותי בעצמכם בלי צורך בדחיפה מבחוץ.
הדרכה זו ניתן ללמוד מהפסוק: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'" (ישעיהו מ, ג). מכל דיבור ודיבור שאדם מדבר או שומע הוא צריך לפנות דרך לה', להתבונן מה ריבונו של עולם מדבר אליו, למה הוא קורא לו. כל מה שיש בעולם זה בעצם דיבור של ה'. כי כל פעולה, תנועה ומציאות – הכול מריבונו של עולם. בלי ריבונו של עולם שום דבר לא קיים. אם אדם שמע דיבור של חול – שיחפש בתוכו מה ה' מדבר אליו. ריבונו של עולם מדבר מכל המציאות.
חז"ל אומרים את הדבר הזה גם על מתן תורה. כשישראל שמעו את קול ה' הם לא ידעו מאיפה הקול בא, הם חשבו שהוא בא מהמזרח ורצו למזרח, חשבו שהוא בא מהמערב ורצו למערב, אולי מצפון ורצו לצפון, וכך לדרום, הסתכלו למעלה והסתכלו למטה, ולא יכלו לזהות מהיכן הקול נשמע. המדרש אומר לנו שדבר ה' נשמע מכל המציאות כולה – מכל הצדדים ולא מצד מסוים. מלמעלה ומלמטה, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום; ריבונו של עולם מדבר מכל המציאות כולה. הקב"ה בכל מקום. על האדם להיות ניצב תמיד נוכח ההופעה האלוהית, כביכול. זה מה שכתוב בפסוק: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות יט, ה), כל מה שתשמעו זה את קולי. כל מה שאדם שומע זה קול ה' שמדבר אליו, ועליו לחשוב מה הוא יכול ללמוד מזה לעבודת ה' ולהכרת ה'.

גילוי הופעת ה' על ידי המלאכות
ראינו אם כן, שיש לראות את גילוי הכוח האלוהי שבבריאה בכל הפרטים. נתבונן ביחס אל המלאכה. בפרשת ויקהל נאמר (שמות לה, א-ב):
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.
מהמילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" חז"ל לומדים (שבת ע, א) שיש ל"ט מלאכות אסורות בשבת: "אלה" בגימטריה שלושים ושש, "דברים" – עוד שניים ו"הדברים" מוסיף עוד אחד – סך הכול שלושים ותשע מלאכות שאסור לעשות בשבת. המלאכות הללו הן "הדברים" שהצטווינו לעשות ששה ימים, וביום השביעי לחדול מהן. עוד אמרו חכמים (שבת מט, ב) שגדרי המלאכות בשבת נלמדים ממלאכת המשכן. כלומר, בניית המשכן נעשתה על ידי ל"ט מלאכות, ורק הן נחשבות כמלאכות חשובות שאסורות בשבת. הווא אומר, המקור של כל המלאכות בעולם הוא מלאכת המשכן.
יש כאן רעיון עמוק ששמעתי ממו"ר הרב צבי יהודה וברצוני להרחיבו מעט. במשנה במסכת אבות (ו, יא) נאמר: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו", ובכלל זה גם את המלאכות השונות. הקב"ה נתן חכמה בלב כל איש לעשות מלאכה, שהיא בעצם חכמה אלוהית, וממילא, כל מלאכה ועבודה ויצירה היא עוד התגלות של הופעה אלוהית. שיא ההופעה של הקב"ה בעולמו היא בבית המקדש, ושיא הקדושה בקודש הקודשים. המשמעות היא שלכל מלאכה יש מקור ושורש עליון.
חז"ל אומרים שכמו ששבת ניתנה בברית כך גם המלאכה ניתנה בברית (אבות דרבי נתן יא). הקב"ה כרת ברית עם עולמו ונתן לנו את הרשות ואת הזכות לעשות מלאכה ולפתח את העולם בששה ימים, והיום השביעי שייך לה'. לא נאסרנו מלעשות מלאכה בשבת, אלא קיבלנו רשות לעשות מלאכה בששת ימי המעשה. כך גם בנוגע לשנת השמיטה, קיבלנו רשות וזכות לעבוד שש שנים אך לא בשנה השביעית. צריך רשות כדי להשתמש בעולם.

שמירת שבת ביטוי לאמונה
שבת נזכרה לפני חטא העגל, והתורה חזרה אחר כך עוד פעם על מצוות שמירת השבת, כדי לומר לנו שכל מי ששומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כדורו של אנוש – מוחלים לו. "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיהו נו, ב) – "אל תקרי מחללו אלא מחול לו" (שבת קיח, א). יש לתמוה, אדם עובד עבודה זרה וכאילו עובר על כל תרי"ג מצוות, ובזה שהוא שומר שבת מוחלים לו? מדוע? מפני שמי ששומר שבת, מכיר ומאמין בזה שהקב"ה ברא את העולם. אומנם יש לו יצר של עבודה זרה, אבל זה דבר פרטי לעומת האמונה בבורא עולם, ולכן אף על פי שהוא עובד עבודה זרה מוחלים לו. לכן התורה מזכירה שוב את שמירת השבת אחרי פרשת העגל, ללמדנו ששמירת שבת היא התיקון.

הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל
התיקון השלם של האמונה נמשל בדברי הנביאים לקשר בין איש לאשה, קשר של אירוסין ושל נישואין. כך מתנבא הנביא הושע על העתיד לבוא: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא-כב).
את הפסוקים הללו מסביר המהר"ל (נצח ישראל, פרק מז): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – האירוסין לעתיד לבוא לא יהיו אירוסין שאחריהם תבוא הפסקה, אלא אירוסין נצחיים. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" – מידות אלו מבטאות את כל הצדדים של המידות. נמצא שהקשר עם הקב"ה יהיה מכל הצדדים. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה" – זו איכות הקשר, שכן אמונה היא הדבקות. נמצא שהקשר יהיה שלם מכל הבחינות – מבחינת הזמן, הכמות והאיכות. "וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" – ידיעה היא החיבור המלא, כמו שלמדנו מהפסוק "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א). לעתיד לבוא עם ישראל יהיה קשור בקב"ה, וגם הקב"ה יהיה קשור בעם ישראל בקשר תמידי, מכל הצדדים ובכל עומק האמונה. זה צד האירוסין של הקשר בין הקב"ה לישראל.

התחזקות באמונה על ידי הברכות
אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו ברכות (ראה כוזרי ג, יא). בבוקר אנחנו קמים ומברכים "פוקח עיוורים". זה לא מובן מאליו שאנחנו רואים, ולכן אנו שמחים על כך. "מלביש ערומים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים", "רוקע הארץ על המים". אולי הסיבה שהקב"ה קבע צורך לישון היא כדי שהאדם יראה שיכול להיות מצב שהוא לא ערני, וממילא ידע לשמוח ולהודות על הערנות.
לפני שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את הברכות, אנשים חיו חיי אמונה. הם לא היו צריכים לברך על כל דבר כי זה היה פשוט להם. הם חיו בידיעה תמידית שריבונו של עולם נמצא ומחייה את הכל. העיניים שרואות, האוזניים ששומעות – הכל מתפקד רק בזכות ריבונו של עולם שכל הזמן מחייה אותנו. הדורות הידרדרו והתחושות פחתו, העוצמה האמונית פחתה והיטשטשה, ולכן היה צורך לחזק אותה על ידי הברכות; לברך ולזכור שריבונו של עולם נותן לנו את הכוחות והם לא באים מעצמם.

אמונה מתוך זכירת יציאת מצרים
צריך לזכור את יציאת מצרים כל יום. האדם צריך לחוות את העובדה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים – בכל אחד ואחד מאתנו. הקב"ה לא בחר באלה שיצאו ממצרים ואנחנו רק יורשים, אלא הוא בחר בכל אחד ואחד מישראל בכל הדורות, ואת כולנו הוא הוציא ממצרים. הוא בחר בנו, בחר בי, בחר בך ובחר בכל אחד ואחד בכל דור ודור. עלינו לחיות את האמונה, את המציאות הזאת. "אָנֹכִי ה' אֱלֹוהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), זה יסוד כל התורה כולה. כך צריך לחיות כל השנה כולה.
אנו מצווים: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג). מצוות זכירת יציאת מצרים לא כתובה בתורה בלשון של ציווי כמו שנכתב בשבת: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), אלא במקום "זכור" את יציאת מצרים נאמר "למען תזכור". אומנם כתוב במקום אחר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שם יג, ג), אבל שם מדובר על חובת זכירה בתאריך שבו יצאנו ולא על הזכירה בכל יום ויום. אנחנו יודעים שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים כל השנה, כל יום ויום, מהפסוק בספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה'" (דברים טז, א), ואחר כך נאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". המצווה היא לשמור את חג הפסח ולעשות אותו כל כך עוצמתי עד שכל השנה נזכור אותו. באו חכמים ותקנו את הדרך שבה נזכור את יציאת מצרים בכל יום, על ידי אמירת פרשת ציצית וברכת "גאל ישראל" שבהם מוזכרת יציאת מצרים.
בכל הפעולות שהאדם פוגש במשך היום יש להתבונן, להעמיק את החיים, לחיות חיי אמונה, חיי קודש, להכיר במציאות שהשכינה שורה עלינו ולהרגיש את השראתה. השכינה נמצאת בכל מקום – צריך רק לראות אותה, לראות שריבונו של עולם מלווה אותנו, ממלא אותנו ומקיף אותנו בכל המעשים שאנחנו עושים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il