לימוד אמונה מתוך התבוננות בבריאה
שתי דרכים ישנן בלימוד וקניין האמונה: האחת היא דרך החקירה השכלית, והשנייה דרך המפגש עם חיי עם ישראל.
דרך אחת היא הכרת ה' מתוך הבריאה. העולם וכל פלאיו מוכיחים שיש בורא לעולם. תחילת דרכו של אברהם אבינו הייתה בדרך זו, כפי שחכמים מספרים לנו: בן שלוש הכיר אברהם את בוראו (נדרים לב, א). הוא שאל את עצמו: מי ברא את העולם? תחילה סבר: אולי השמש היא הבורא, כאשר הגיע הלילה והשמש שקעה הבין שלא היא וסבר: אולי הירח, עד שבא לידי מסקנה שיש בורא שהוא זה שברא גם את השמש וגם את הירח, ובעצם את כל הבריאה כולה.
בדרך זו של ביסוס האמונה בהוכחות הגיוניות מהבריאה אל הבורא, הולך ספר "חובת הלבבות" (שער היחוד). הייתכן שיפול דיו על דף ובמקרה יתפזר בצורה שתתחלק לאותיות ולמילים ולמשפטים ולמאמר שלם? אפשרות כזו לא תתכן! אם אנו רואים דף בו כתוב מאמר, אנו יודעים שמישהו כתב אותו במכוון והוא לא נכתב במקרה על ידי דיו שנפל עליו. כמו כן, כאשר אנו רואים שולחן – אין להניח שבמקרה נפלו כמה עצים ונדבקו זה לזה ונוצר השולחן, אלא ברור ומוכח שיש אדם שעשה אותו. יותר מכך, לפי טיבו של השולחן גם אפשר לעמוד על מקצועיותו של הנגר.
אם־כן, הדברים קל וחומר: אם דברים פשוטים אינם נוצרים מעצמם, במקרה ללא כוונה, על אחת כמה וכמה שלא יתכן שהעולם כולו, המלא חכמת יצירה, נוצר במקרה ללא כוונה. העולם בעצם מציאותו מעיד שיש בורא שברא אותו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, ב). יתר על כן, מכיוון שהעולם הוא יצירה נפלאה מאין כמוה, הוא מעיד שהיוצר אותו הוא אכן חכם מאין כמוהו.
אומנם, הוכחות מהעולם על הבורא הן הוכחות של הסתברות, ואע"פ שזו הסתברות גבוהה ביותר וההיגיון מחייב לסמוך על הסתברות כזו, הכרת הבורא מתוך הבריאה בלבד איננה הכרה מושלמת.
חכמים אמרו שהקב"ה ברא את העולם הזה באות אחת בלבד, באות ה"א, ולמדו זאת מהפסוק: "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד) – באות יו"ד ברא את העולם הבא ובאות ה"א את העולם הזה (מנחות כט, ב). כוונת חז"ל לבטא באיזו קלות כביכול ברא ה' את העולם, בשתי אותיות את שני העולמות. במאמץ מינימלי ואפילו בפחות מזה – במינימום שבמינימום של הביטוי. אות יו"ד היא הזעירה והמינימלית שבאותיות, ובה ברא ה' את העולם הבא. אות ה"א היא האות הקלה ביותר לביטוי מכל האותיות כולן, כמעט בלתי נשמעת, ובה ברא את העולם הזה. ללמדנו שהבריאה הגדולה והנפלאה שאנו כל כך מתרשמים ממנה – לגבי הקב"ה, ביחס ליכולת האלוהית, היא דבר קטן מאד. למרות שהבריאה מרשימה מאד ומעידה על גדולת הבורא, והאדם יכול להתפעל ממנה מאוד ולשאת את עיניו למרום ולומר בהתפעלות "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), בכל זאת הכרת ה' על בסיס זה בלבד היא הכרה מוגבלת. שכן, הגדולה האלוהית אינה יכולה להימדד רק על פי אותו החלק של הבריאה שאדם מסוגל להכיר. יש הכרת ה' גדולה מזה.

אמונה של טביעות עין
שמעתי ממורנו ורבינו הרב צבי יהודה כי בהקדמה שהקדים הרב זצ"ל לשיעורים שנתן בספר הכוזרי הוא השתמש בהלכה מהלכות השבת אבידה כדוגמה. קיימות שתי דרכים להחזיר אבידה: אפשר להחזיר אבידה בסימנים, ואפשר להחזיר אבידה בטביעות עין (בבא מציעא כג, ב; שולחן ערוך חושן משפט רסב, כא). מהו ההבדל בין סימנים לטביעות עין? סימן, היינו, מן הפרט אל הכלל. אם ישנו נקב בדף בצד אות פלונית – זה סימן מובהק, כיוון שלא מצוי שיש נקב בעמוד פלוני בצד אות פלונית, ורק הבעלים יודע על הפרט הזה. אומנם בשאר הספר אין סימן, אבל מפרט זה ניתן ללמוד על הכלל, על הספר כולו. מאידך, טביעות עין אינה סימן אלא הכרה כללית, כגון שיאמר המאבד: אני מכיר את הספר, אבל אין לי בו סימן. כמו כן לעניין עדות, אם יבוא עד ויעיד שפלוני היכה את פלוני, אין הוא צריך להביא סימן לכך שהפלוני שלפנינו הוא אותו פלוני שהוא מעיד עליו, אלא הכרת כללות המציאות היא הדבר החזק ביותר. לגבי סימנים ישנה מחלוקת, האם סימנים דאורייתא או דרבנן (בבא מציעא כז, א), אבל טביעות עין זה דבר מוחלט.
כך גם בענייננו, מסביר הרב, יש אפשרות להוכיח את האמונה על ידי לימוד מן הפרט אל הכלל, דהיינו מן העולם אל ריבונו של עולם – כיוון שיש עולם כל כך מופלא, בריות מופלאות שלא יתכן שנבראו מעצמם, מוכרח להיות בורא גדול. זוהי הוכחה מן הפרט אל הכלל, העולם הזה הוא אחד מעולמות רבים, ומפרט אחד אתה מוכיח על הקדוש ברוך הוא, שהוא אלוהי כל העולמות, אלוהי הכל. ההוכחות השכליות הן הוכחות שבאות מתוך המציאות שאנחנו מכירים שהיא מציאות מוגבלת, חלקית, אפסית ביחס לבריאה כולה, ואפסית ביחס לגדולתו הבלתי גבולית של ריבונו של עולם.
דרך ההוכחה השכלית היא סימן מובהק, שמצד אחד אי אפשר לוותר עליו, אבל מצד שני אי אפשר להסתפק בו, כיון שיש מדרגה גדולה יותר שבה רואים את הקב"ה מתגלה במציאות.
מדרגה זו היא הבחינה של טביעות עין. האדם מתעלה לבהירות רוחנית כזאת, שהוא רואה את כל המציאות במבט מאוחד, ואת ריבונו של עולם המתגלה בעולם על ידי פעולותיו. זהו גודל של הסתכלות, לראות את הדברים משורשם. זוהי הדרך השנייה לאמונה, דרכו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי – אמונה על פי רְאִיָּה.

המעבר מפילוסופיה לאמונה
אדם שמעסיקות אותו שאלות על דבר מהות העולם והאדם, מנסה תחילה למצוא בעצמו מענה לשאלותיו, ואם אינו מוצא מענה בעצמו, הוא פונה אל מומחים. על פניו, המומחים בעניין זה הם הפילוסופים, אך למעשה, הפילוסופיה אינה מסוגלת להשיב על שאלות מהותיות אלו. אומנם, כיוון שהפילוסופיה יודעת שאלוהים נעלה מכל גבול, היא יודעת לשלול את הדתות האליליות. סילוק ההגשמה מהאמונה היא מעלתו של השכל האנושי, אך ההיגיון האנושי מוגבל בכך שאינו יכול להשיג בשכלו שיש קשר בין אלוהים – העליון, הבלתי גבולי – ובין העולם המוגבל. לשכל האנושי נראה שכל דבר שקשור אל מציאות העולם הגבולית הוא מוגבל. השכל אינו מבין כיצד אפשר שהאלוהים יצווה את הבריות? כיצד ניתן לייחס לקב"ה רצון? אם תאמר שהקב"ה רוצה שהאדם ישמור מצוותיו, נמצא שכביכול הוא חסר משהו וצריך שרצונו יתמלא. והרי הקב"ה שלם בתכלית השלמות ולא חסר לו דבר, ואיך יתכן לייחס לו רצון?
מחמת חסרון השגה זו, של הקשר בין אלוהים לעולם, בין הבורא לבריות, האמונה צריכה להתבסס על יסוד אחר, גבוה יותר.

ביסוס האמונה על תולדות עם ישראל
היסוד האחר הוא התבססות על דבר שורשי יותר – התגלות הקב"ה בעולם. דברים אלו כתובים בקצרה בספר "הכוזרי" (מאמר א, יא):
אנחנו מאמינים באלוהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.
לכאורה, הדברים שנאמרו כתשובה לשאלת מלך כוזר, על מה מבוססת אמונת ישראל – אינם מובנים, שכן הם מבססים את האמונה על מאורעות לאומיים יהודיים מקומיים. לכאורה היה צריך לבסס את האמונה על מבט רחב יותר, על אלוהים בורא עולם, בורא שמים וארץ, אלוהים שזן ומפרנס לכל.
אומנם, לא לחינם בחר רבי יהודה הלוי בתיאור זה כביסוס האמונה. הצורך בביסוס דת על האמונה בבריאת העולם וקיומו נכון ביחס לדת המיוסדת על ההיגיון, על השכל האנושי. אך כאמור, ההיגיון האנושי אינו יכול להיות בסיס איתן ומספק. הראיה לכך היא שאצל הפילוסופים מאז ומעולם לא הייתה הסכמה על דעה אחת בדבר שאלות המהות. סימן הוא שאי אפשר לסמוך על ההיגיון האנושי באופן אבסולוטי. דת כזו היא דת שאינה בטוחה.
אמונה חייבת להיות שלמה, מוחלטת ובטוחה. היא אינה יכולה להתבסס על השערות שכליות בלבד שאינן מוחלטות. בשל כך, רבי יהודה הלוי אינו מבסס את האמונה של עם ישראל על השערות שכליות, על הוכחות מהעולם על הבורא.
האמונה שלנו מבוססת על רְאִיָּה, לא על השערה אלא על מציאות. אנחנו מכירים את הבורא מתוך פגישה ישירה אתו – הוא התגלה לאבותינו ביציאת מצרים ובמתן תורה. ראינו את הופעתו.
יש אומרים: אילו ראינו בעינינו היום נסים כמו שהיו ביציאת מצרים היינו מאמינים, אילו ראינו שהים כולו נהפך לדם כמו שהיאור נהפך לדם על פי דבר משה במצוות ה', אילו ראינו את הצפרדעים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות, לא היה אדם שלא מאמין בה' עושה הנסים והנפלאות.
המחשבה שעומדת ביסוד טענות מעין אלו היא שאנו לא רואים ניסים. את הסיפורים על יציאת מצרים ועל כל הנסים שהיו שם שמענו מאבותינו, ואבותינו מאבותיהם במסורת ארוכה, אך מנין לנו שהיא נכונה? יש הרבה אגדות־עם ישנות שאינן נכונות. מנין לנו הביטחון שהמסורת הזו שנמסרה מדור לדור, ובמשך כל כך הרבה דורות, היא מוסמכת? מנין לנו שהיא נאמנת ולא פרי דמיון?

המסורת דרך חכמי ישראל
התשובה לכך מצויה בהיכרות עם חכמי ישראל. מי שמכיר את חכמי ישראל מקרוב, יודע שעל מסורת של אנשים כאלה אפשר לסמוך ללא כל ספק. מי שמכיר את ממשיכי המסורת, את תלמידי החכמים היכרות קרובה, לא דרך התקשורת או משמועות, אלא מכיר את חכמי ישראל עצמם – את מידותיהם, את דייקנותם במסורת התורה, את מידת האמת שלהם – יודע עד כמה הם נזהרים שלא להוסיף ולא לגרוע במסורת התורה, אלא משתדלים לומר את אשר שמעו בלשון רבותיהם כדי לדייק. את הזהירות מלשנות, לתקן או להוסיף, אפשר לראות בספרות התלמודית המודפסת. בצד העמוד ישנן הערות לתיקוני טעויות, לעיתים כאלה שנראות לכאורה כשגיאות דפוס ברורות, ובכל זאת אין משנים ומתקנים את הלשון בגוף הדברים, אלא מעירים בצד העמוד. לא סומכים על סברא, לא משנים. דבר זה מראה את הזהירות המרובה בשמירת הנוסחאות הישנות.
מי שמכיר את גדולי ישראל, נושאי התורה, אין לו כל ספק שעל נושאי מסורת כאלה אפשר לסמוך. לא מדובר במסורת שעוברת בידי יחידים, יחיד מסר ליחיד וכך עברו הדברים, אלא מדובר ברבבות רבבות בכל דור שמוסרים איש מפי איש את המסורת החיה. מסורת התורה נמסרת בכתב דרך תורה שבכתב, ונמסרת בעל פה מרב לתלמיד, מאב לבנו. כאשר הדברים נמסרים בעל פה הם שומרים על חיותם, רוח התורה נשמרת. "חיי עולם נטע בתוכנו" – זו תורה שבעל פה (טור אורח חיים סימן קלט). אין כאן אותיות יבשות בלבד אלא תורת־חיים, חיי תורה שעוברים מדור לדור על ידי עם שלם גדול וחכם.
את עוצמת המסורת אפשר לראות כאשר משווים את המסורות של העדות השונות, ורואים את הדמיון והיסוד המשותף הקיים בין כל העדות בישראל. אף על פי שהקהילות היו מרוחקות ומנותקות זו מזו כמו לדוגמה התימנים והאשכנזים, בכל זאת כל היסודות הם אותם יסודות. מכאן ברור שהמסורת היא עדות נאמנה לכל המאורעות שאירעו את אבותינו, והרי היא לנו כמראה העין, כאילו אנחנו ראינו בעינינו את יציאת מצרים וכל הנסים, את מתן תורה וכל שאר המסופר בתורה. זהו הבסיס עליו מבסס ספר הכוזרי את אמונת ישראל.

המחלוקת כחיזוק האמונה במסורת
אך בכל זאת יש צורך להוסיף הסבר, שהרי אי אפשר להתעלם מכך שיש הרבה מחלוקות בין החכמים – זה אוסר וזה מתיר, זה מכשיר וזה פוסל. לפעמים, החכמים אפילו נחלקים בדעת אותו הרב – זה אומר שהרב התיר ואחר אומר שהרב אסר. אפשר לומר שכמעט אין נושא בתורה שבו לא נחלקו חכמים. המחלוקות הרבות בהלכה, השיטות השונות כל כך זו מזו בתוך היהדות, מצביעות לכאורה על הרבה שיבושים וטעויות. האם אלה אינן מערערות את הביטחון במסורת?
תשובת הדבר היא, אדרבה, המחלוקות הרבות שבין החכמים מחזקות את האמון והביטחון באמיתות המסורת. המציאות שכל חכם עומד על דעתו ולא מבטל אותה מראה על הנחישות של חכמינו לעמוד על האמת. התורה עודדה את הדבר באומרה: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז), וכך דרשו חז"ל (סנהדרין ו, ב):
רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש.
המחלוקות המרובות מראות את העמידה של החכמים על האמת ומחזקות דווקא את האמון בדבריהם. המחלוקות הן בפרטים, לא בכללים. היסודות מוסכמים. לדוגמא, במצוות קריאת שמע נחלקו חכמים מתי זמן תחילת קריאת שמע של ערבית ומתי סוף זמנה, וכן נחלקו כמה פרשיות צריך לקרוא ועד היכן יש לכוון, אבל כולם יוצאים מנקודת מוצא בסיסית – יש מצוות קריאת שמע! אין מחלוקת שיש מצוות קריאת שמע. המחלוקות הן בפרטי המצווה.
כל המחלוקות בתורה הן מתוך בסיס רחב המוסכם על כל החכמים; הכל מסכימים בשורשים הכלליים, הכל מסכימים לתורה שבכתב ועליה אין מחלוקת. אין הבדלי נוסחאות בתורה הנמסרת לנו מדור לדור. כולם מקבלים את המסורת של תורה שבעל־פה. כל הדיונים הם בחלקי הדברים, בפרטים, בגבולות של כל הלכה, לא בעצם חיובה.
ריבוי הדעות והשיטות ועמידתן העיקשת של כל אחת מהן להמשיך בדרכה, הנאמנות של כל עדה וכל קהילה למורשתה, לא מחלישים את האמון במסורת אלא מחזקים את האמון במשותף, בעיקר, בכללים אשר עליהם מסכימות כל השיטות וכל העדות. מכיוון שהיסודות משותפים לכולם, אפשר לומר על כל השיטות: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג, ב), ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאה" (סוטה מ, א) – מכולם ביחד עולה קילוסו של הקב"ה. וכבר אמרו חכמים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות ה, יז).

נס קיומו של עם ישראל
בנוסף להעברת המסורת דרך התורה וחכמיה, ניתן לראות בחיי עם ישראל פלא אלוהי. כשאנשים שואלים על מה אנו מבססים את ביטחוננו באמונתנו, האם רק על ניסי יציאת מצרים, על המופתים שהיו על הים, על מתן תורה שהיה בדרך נס, על המן שהיה במדבר ארבעים שנה? אלו מאורעות בני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה שוודאי אמת הם, אך לא עליהם בלבד. סיפור קיומו של עם ישראל בכל הדורות הוא גילוי מציאות ה'.
עצם קיומו של עם ישראל בכל הדורות הוא בגדר תופעה על־טבעית. זהו נס. עם ישראל בין העמים הוא ככבשה בין שבעים זאבים, הרי אין לכבשה שום סיכוי לשרוד! ובכל זאת עם ישראל ניצל ומתקיים. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" (הגדה של פסח). עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים ובכל זאת הוא לא נטמע ביניהם, הוא לא נכחד. מגרשים אותו מארץ לארץ והוא איננו מוצא מנוח לכף רגלו, כופים עליו להמיר את דתו והוא איננו נכנע, "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח" (ישעיהו נד, יז), כי הלב היהודי חזק כצור וגם אם נתכסה הניצוץ היהודי הכמוס בלב – הוא לא כבה.
בודד כנגד כל העמים נאבק עם ישראל, ובכל דור ודור בצורה אחרת של מאבק. פעם מחבקים אותנו ורוצים לבטל את אמונתנו ופעם רוצים לכלות אותנו, ועם ישראל ממשיך ומתקיים בכל מצב. אומה שעמדה בפני קשיים רוחניים וגשמיים כה רבים, אנטישמיות נוראה ופיזור, ולא רק ששרדה אלא מתוך הקשיים התעצמה בכוחותיה באופן פנימי, וגילתה הופעות רוחניות גדולות ומיוחדות יותר מכל עם ולשון – אור התורה שבעל פה, שהולכת ומתרחבת ומתפתחת – אין לזה אח ורע בהיסטוריה.
עם ישראל שורד את כל המאבקים, וזהו עצם הניצחון. "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהילים כ, ט). וודאי שזו מציאות של הופעה אלוהית.

הניצוץ היהודי שקיים תמיד
גם אלה שהתרחקו או אפילו המירו את דתם, כביכול, הניצוץ היהודי בוער בתוכם פנימה. כאותו יהודי שהתנצר בצעירותו מסיבות כלכליות, ובמשך השנים הפך לאישיות מרכזית בעיר קוז'ניץ בקרב האוכלוסייה הנוצרית עד שנבחר שם לראש העיר, ומהיהודים התרחק כמו מאש. כאשר פלשו הנאצים לקוז'ניץ הם תפסו אותו והעמידו אותו בניסיון האם הוא התנצר באמת. הם הדליקו מדורה, לקחו ספר תורה ואמרו לו: אם תזרוק את ספר התורה לאש ותשרוף אותו – תינצל. השיב להם המומר: לא אעשה זאת, לא אשרוף את ספר התורה אפילו אם תהרגו אותי. אני יהודי. הנאצים היכו אותו כדי שישליך את ספר התורה לאש והוא בשלו. כך הוא נהרג על קידוש ה'.
על אנשים אלו דרשו חכמים את הפסוק: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז), "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז, א). גם בתוך תוכם של הבוגדים קיימת הנקודה היהודית, כמו שמספר המדרש על יוסף משיתא שהיה בזמן חורבן הבית. יוסף היה עבריין שהיה משתף פעולה עם האויב. כאשר כבשו האויבים את הר הבית, הם חששו להיכנס לבית המקדש ואמרו: ייכנס אחד היהודים תחילה. אמרו ליוסף: היכנס אתה ומה שתוציא משם יהיה שלך. יוסף נכנס והוציא את מנורת הזהב. אמרו לו: דבר יקר כזה לא יכול להיות שלך, היכנס פעם שנייה ומה שתוציא עכשיו יהיה שלך. ואז לפתע התעורר בו הזיק היהודי הפנימי והוא לא רצה להיכנס יותר. הבטיחו לו סכום גדול של כסף והוא לא רצה להיכנס. אמר: "לא די שהכעסתי לאלוהי פעם אחת, לא אכעיסנו פעם שניה" (ע"פ בראשית רבה סה, כב). התחילו לחתוך את גופו במסור והוא היה מצווח ואומר: "אוי ווי, אוי ווי, שהכעסתי לבוראי".
הניצוץ היהודי בוער גם בליבם של הבוגדים, כביכול, והנקודה היהודית הזאת חזקה מכל ועומדת מול כל הרוחות שבעולם. הלב היהודי המאמין עמד בכל הצרות, הביזיונות, ההשפלות, האינקוויזיציות, הפוגרומים, עלילות הדם, השואה – ולא נכנע. תמיד האמין שתבוא עת גאולה, והאמונה הזאת נתנה לו את הכוח להמשיך ולהתקיים. ובימינו הגיעה השעה אשר כה יחל לה והוא החל להתעורר לשוב לארצו, לבנות ולהיבנות בה.

תקומת מדינת ישראל כקידוש ה'
כאשר קמה מדינת ישראל, לרבים היו ספקות אם המדינה תוכל להחזיק מעמד נגד כל האויבים אשר קמו עליה להילחם בה. כיצד נעמוד מעטים, חלשים, שרידי השואה, כנגד רבים המצוידים בנשק רב? מדינת ישראל הקטנה הייתה ככבשה בין זאבי טרף. ומאז ועד היום המדינה עומדת במלחמה על קיומה, מול אויבים המנסים להשמידה וגם מול ידידים כביכול, אשר עינם צרה בתקומת המדינה ובתקומת עם ישראל, והמדינה לא רק מחזיקה מעמד אלא מתקדמת, מתחזקת, מתעצמת בקצב לא רגיל, מעבר לכל היגיון כלכלי, ביטחוני ומדיני. היא מתחזקת בניגוד לכל התחזיות אשר חזו לה לאורך כל השנים. מתקיים בה "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). מי עיוור ולא יראה כי יד ה' עשתה כל זאת!?
אכן, עצם תקומתה והמשך קיומה של מדינת ישראל היא קידוש ה', ובנוסף לכך, ההוכחה הגדולה ביותר לאמיתות תורת ישראל ונצח ישראל.
בימי גלותנו ושפלותנו הצביעו עלינו הנוצרים והמוסלמים ואמרו כי עם ישראל סיים את תפקידו. הנוצרים אמרו שהם הממשיכים האמיתיים של עם ישראל, ואילו עם ישראל עצמו נידון לעונש, לשפלות ולצרות, מפני שהוא הרג את אלוהיהם. הוא יסבול לעולם, ולעולם לא תהיה לו עוד תקומה. גם המוסלמים טענו שהנביא שלהם הוא הנביא האחרון והוא מתווה את הדרך הממשיכה את תורת ישראל, ואילו עם ישראל סיים את תפקידו בעולם. והנה, עם ישראל חוזר לארץ ישראל, מקים מדינה ומתעורר לחיים בניגוד לאמונתם! הם טענו שלעם ישראל אין תקומה, והנה, "עם ישראל חי". אי אפשר לרשת את החי. תקומת עם ישראל מנוגדת לתפיסת הנצרות והאסלאם, ולפיכך הם מנסים לעצור את התהליך. זהו שורש הסכסוך בין ישראל לערבים ובין ישראל לעולם הנוצרי.
הווא אומר: בעצם הקמת מדינת ישראל מתקדש שם שמים. היא מדינת העם היהודי, והוא הנושא את דגל שם ה' בעולם – גם על ידי אנשים, מעטים או רבים, שאצלם הנקודה היהודית מכוסה. וגם אם יש יהודים רבים שכביכול מתכחשים לתורה ולאמונה, בעיני העמים האחרים עם ישראל הוא עם התורה, עם ישראל הוא עם ה'. הגויים מסתכלים על הנקודה היהודית הפנימית, הם סבורים שכל יהודי רוצה בבניין בית המקדש, וגם אם הוא מצהיר שאינו רוצה, אין להאמין לו, כי במוקדם או במאוחר תתעורר בו הנקודה היהודית והוא יחזור לאמונתו. זה הטבע הפנימי השורשי של היהודי שאינו משתנה. כך חושבים הגויים והם צודקים.

סיבות לעיכוב בהופעת האמונה
מצב בו אדם אינו מאמין הוא כמו ערפל המסתיר את המציאות הקיימת, את השייכות של האדם לבורא.
האמונה היא הקשר של האדם עם הקב"ה. הנשמה שייכת לריבונו של עולם, והיא רואה אותו כביכול. אם האדם לא מאמין, זה מעיד על מחיצה שמפריעה לנשמה להתגלות ולהראות שהאדם שייך לריבונו של עולם. לפעמים המחיצה עבה ולפעמים דקה. היא יכולה להיווצר בשל סיבות שונות – חינוך לא נכון, מידות מקולקלות, או חוסר לימוד אמונה וממילא טעויות בהבנת האמונה.
המשמעות של חינוך לא נכון היא שאדם גדל בבית בו כל החינוך היה ללא אמונה כלל, או לחילופין, אף אם רצה להאמין, הפריעו לו בדרכו. בדרך כלל ילד מאמין באופן טבעי, ואם לא יפריעו לו הוא אף ימשיך ויגדל להיות אדם מאמין גם בבגרותו. ברוסיה הקומוניסטית חינכו במשך חמישים שנה לכפירה, אבל בפועל הם לא הצליחו כיוון שלנוער יש נטייה לאמונה.
באופן טבעי האדם חש קשר למקורו. כעין כוח המשיכה, בו כל פרט קטן נמשך אל הגדול ממנו, כך הנשמה נמשכת אל מקורה, אל הקב"ה. לכל אדם מישראל יש נשמה שקשורה ודבוקה בקב"ה, וחינוך לא נכון בעצם גורם לבלבול אצל הילד ומפריע לאמונה הטבעית.
בנוסף לבעיית החינוך המוטעה, יש יצר באדם שנלחם באמונה כמו שנלחם בכל תחום אחר שבקדושה, וכל הימשכות אחרי דבר שלילי מרחיקה מהאמונה. הזוהר בנוגע לפסח שני (במדבר קנב, ב) אומר שיש אדם שנטמא בטומאת הגוף ויש שנטמא בטומאת הנפש, טומאה רוחנית. האדם מבולבל כי נכנסו בו דעות מוטעות, מוחו נטמא, ובשל טומאה נפשית זו האדם אינו ראוי להקריב קרבן פסח, כיוון שקרבן פסח הוא חלק מיציאת מצרים ומבטא את שורש הייחוד ושורש האמונה. מי שהולך אחר יצרו הרע ותאוותיו, נטמא בנפשו והתרחק, ולכן לא יכול לייחד את הקב"ה באופן אמיתי.
הסיבה השלישית היא שיבושי הדעת באמונה. מי שמבין את מושגי האלוהות בצורה משובשת, גורם לעצמו בפועל להתרחק מהאמונה. יש אדם שמסתכל על ריבונו של עולם כשולט, כתובע, כדורש, כמחפש את האדם אם דקדק במצווה או לא כדי להענישו. יש הרואים את ה' כבעל אמביציה אישית לשעבד את כל הנבראים, ומגמת בריאתם היא בשביל כבודו או שלטונו וכיוצא בזה, והנבראים הם מסכנים שנאלצים לעשות את רצון בוראם ללא כל ברירה אחרת. זוהי תפיסה נמוכה של יראה תתאה, תפיסה משובשת שאינה נכונה. זו היא תפיסה קטנה, קטנות מוחין, תפיסה שקשה לחיות איתה.

שיבושים באמונה ותיקונם
שיבושים באמונה יכולים להיות דקים ולעיתים קשים להבחנה. חז"ל אומרים לנו (תענית כו, א) שחמישה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, ואחד מהם הוא שנשתברו הלוחות בגלל חטא העגל. מסביר ה"משך חכמה" (שמות לב, יט) שמשה רבנו שבר את הלוחות כי הוא ראה שישראל עדיין לא הגיעו למדרגה של אמונה טהורה בריבונו של עולם, והם זקוקים למשהו מגושם כדי להיות מחוברים דרכו אל ריבונו של עולם. משה רבנו חשב שגם אם ישרוף את העגל, ישראל יאמינו בלוחות ויחשבו שבלוחות יש כוח רוחני ואלוהי שאם מתקשרים איתו באות כל הישועות, השפע והברכה. לכן, משה שבר את הלוחות כדי להודיע שאפילו בלוחות הברית שכתובות באצבע אלוהים אין להאמין, אלא רק בריבונו של עולם. צריך לזכור לפנות אל ריבונו של עולם שהוא מעל הכול ולא לשום אמצעי, אפילו אמצעי שהתקדש, כי עדיין הוא רק אמצעי. משה שבר את הלוחות כדי ללמד את ישראל להאמין באמונה שלמה וטהורה בריבונו של עולם בלבד, וכאשר יראו דבר קדוש הם יזכרו שהקדושה היא השפע האלוהי הנמצא בו, ואילו הדבר עצמו הוא רק כלי, אמצעי.
בזמן שבית המקדש היה בקדושתו השלמה, הכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים. ואם הוא לא היה ראוי לעשות את העבודה, אם לא היה במדרגה הנכונה, נשמתו הייתה מסתלקת ממנו והיה צריך לגרור אותו בשלשלאות החוצה. אולם כאשר קדושת בית המקדש נסתלקה – טיטוס נכנס עם זונה לבית קדשי הקדשים ולא קרה לו דבר! (גיטין נו, ב). איך יכול להיות שלא קרה לו כלום? הרי הוא היה במקום של שיא הקדושה, מקום השראת השכינה, איך זה שלא ארע לו דבר?! התשובה היא – השכינה הסתלקה משם. המקדש היה קדוש בגלל השכינה ששרתה בו ולא מפני שהמקום קדוש מצד עצמו. צריך לזכור את העניין הזה, לדעת להאמין בריבונו של עולם ולא להיאחז בשום אמצעים, אפילו אמצעים קדושים; לדעת לטהר את המחשבות ולהישאר בקדושה העליונה.
טבעם של בני אדם הוא שמתרגלים לעבוד את ה' דרך אמצעים, ואז שוכחים את המטרה ומתחברים אל האמצעי. הרמב"ם אומר שזה שורש כל העבודה הזרה (הל' עבודה זרה א). הוא כותב שהעבודה הזרה התחילה מכך שבני אדם עשו פסלים וצורות כדי לעבוד את ה' דרכם, ובמשך הזמן שכחו שהפסלים נועדו לעבוד את ה' והתחילו לעבוד לפסלים עצמם; שכחו את המטרה ואחזו באמצעי. מזה צריך זהירות גדולה, כי אכן כל הורדה והגשמה של האמונה היא בחינה של עבודה זרה.
הווא אומר, ישנם מחסומים שונים המונעים מהאדם לדבוק באמונה, מרחיקים אותו מהקב"ה. אך לאחר שמחסומים אלו מסתלקים, האמונה הפנימית מתפרצת, ואין מי שיעצור בעדה.

סתירות בין מדע ותורה
עניין נוסף הגורם לעיתים לעיכוב בהופעת האמונה הוא נושא הסתירות, כביכול, שבין המדע לתורה. נקדים ונאמר שיש לדעת שגילויים מדעיים אינם מחלישים את האמונה אלא דווקא מגדילים אותה. יותר ויותר מתגלה גודל היצירה האלוהית, ומתגדלת ההכרה של "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים קד, כד) ו"מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (שם צב, ו), "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). האמונה נעשית טהורה יותר, מופשטת יותר מכל דמיון מגשים, אצל כל שכבות הציבור.
כדוגמה לשאלות בתחום זה נביא שאלה מפורסמת בנוגע לגיל העולם. ידוע לכל בר־בי־רב שכל כוונת התורה בסיפור הבריאה היא להודיע שהעולם כולו נברא על ידי הקב"ה בתכנית אלוהית עמוקה. אין כוונת התורה לעסוק בביאור סדר הבריאה מבחינה מחקרית, מדעית, טבעית או היסטורית. התורה מלמדת לדעת את ה' בורא עולם ואת מצוותיו, והיא צמצמה את דבריה לכלל העיקרי שהקב"ה במאמרו ברא את העולם, מבלי להיכנס לביאור מפורט כיצד נעשה הדבר, בכמה דרכים ובאילו אמצעים ואיך השתלשלו הדברים ברבבות רבבות של מדרגות ושלבים.
אם־כן, אין סתירה בין מסורת התורה שעוסקת במישור אחד ובין המדע שעוסק במישור אחר. באדם הראשון המוכר לנו התחדשה הבריאה והתחיל סדר עולמי חדש, הופעה אלוהית של בריאה, השגחה והכוונה של העולם, כאמור בתורה.
אומנם, למרות האמור, לא מן הנמנע שהשקפת המדע תשתנה ומחקרים חדשים יגלו שאכן גם מבחינה מדעית הייתה התחדשות של הבריאה בזמן המתואר בתורה. זה לא יהיה המקרה הראשון שהמדע יאשר את הנמצא בתורה, אחר שסבר שהממצאים שלו מכחישים את התורה. הנה, על פי מחקרים ארכיאולוגיים חדשים, מתברר שההנחות המדעיות הקודמות היו מוטעות, והחדשות דווקא מאשרות את האמור בתורה.

היחס הנכון לשאלות באמונה
ראינו שישנן סיבות שונות שמעוררות שאלות באמונה, וצריך לברר: מהו היחס הראוי לשאלות מעין אלו?
נקודת המוצא היא שאין ניגוד בין השכל לבין התורה. יותר מכך, אין בירורים שכליים ושאלות כמו שיש בעולמה של תורה. דרכה של תורה היא שלא מקבלים בפשטות את הדברים אלא שואלים: פשיטא, מאי קא משמע לן, מנלן. כל לימוד התורה בנוי על כך שאיננו מקבלים שום דבר כהנחה סופית. כל לומד יודע שאי אפשר לומר דברים סתם כך. צריך לשאול, לברר ולהבין.
מצד שני, יש לנו אמונה ברורה, עליונה, אלוהית, כל כך בטוחה עד שממילא אין מקום לשאלות על יסודות האמונה. אומנם, מי שצריך ושואל, מקבל תשובות, כמובן. בסוף תהליך הבירור מגיעים לגובה כזה של הסתכלות שהשאלות בשורשי האמונה מסתלקות, אך בהופעות שלה, כל דבר נדרש ונחקר.
אומנם יישארו דברים שאיננו מבינים, אך כיוון שברוב המצוות יש טעמים, הגיון ועומק שאפשר להשיג, אנו מסיקים שגם במצוות שעדיין איננו מבינים את משמעותן, יש עומק שעוד לא הגענו אליו. כפי שההולך לרופא אינו מבקש להבין מיד את כל תהליך רפואתו, מה מכילה כל תרופה וכיצד היא פועלת; הוא סומך על כך שהדברים הללו מבוררים, למרות שבינתיים הוא איננו יודע אותם, ורק בעתיד אולי יבין אותם. כך בתורה, יש דברים מסוימים שעדיין איננו יודעים את טעמיהם.
במאמר "הפחד" שבספר "עקבי הצאן", עוסק הרב בעניין זה. הרב מסביר שם שאין צורך לפחד מעניינים רוחניים, לפחד לחשוב מחשבות, שמא יטעה. מעין זה קורה לאדם בלימוד – כאשר הוא מפחד לומר סברה שמא היא מוטעית, הוא מפסיד גם הרבה סברות טובות. הדבר יכול לקרות בלימודי הגמרא וההלכה, ויכול לקרות גם בענייני אמונה. אדם אינו מעז להרחיב את המחשבות, להעמיק ולשאול שאלות, פן לא ימצא תשובות ויתבלבל. לא טוב להיות פחדן. על מנת לחיות במתח רוחני פנימי חיובי, נחוצה בריאות; להאמין שאם אדם אומר דבר לא מדויק, אחר כך הדבר יתברר לו.
כשהביטחון בה' גדול, האדם איננו מפחד משאלות. אדרבה, הוא רוצה להיפגש אחתן כדי להרחיב את הבנתו.
אם אדם לא שואל שאלות, האם השאלות אינן קיימות עוד?! פעמים שדווקא מן השאלות אפשר להתחזק באמונה. אם אדם מעז לשאול ואחר כך מסיק שהוא לא מבין, כי "גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ט), זה עצמו מחזק את אמונתו. לעיתים אדם נפגש עם מציאויות שונות של הנהגה אלוהית שאינה מובנת לו, כמו "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אך דווקא אז ניתנת לו הזדמנות להתגדל באמונתו. כך היא עמדתו של המאמין הגדול שאומר: עכשיו ניתנה לי ההזדמנות להאמין בריבונו של עולם בלי להבין. עד כה לא יכולתי לעבוד את ה' באהבה ללא תנאים, שכן עד עתה הוא העניק לי טובות רבות. אולם, אם הכביד את ידו, ובכל זאת אני אוהב אותו, זאת אהבה שאינה תלויה בדבר.
כאן מתגלה העוצמה של האמונה. אמונה גדולה אינה מפחדת מאתגרים וניסיונות, אדרבה, הם מעצימים את האמונה. כמו שאומר הרמח"ל, שאנשי החיל הגיבורים מחכים לניסיונות קשים, כדי להראות את גבורתם. כאשר יש מלחמה, כל היחידות המובחרות מרוצות, כיוון שהן שמחות לממש את יכולותיהן, למרות הקושי והסיכון. מי שמאמין, ניתנת לו הזדמנות להראות את דבקותו בריבונו של עולם, עד מסירות נפש. יש מסירות נפש פיזית, ויש מסירות רוחנית, דבקות בריבונו של עולם למרות הקושיות.
אם אדם אינו מפחד מקושיות, הוא נפגש איתן, את חלקן הוא פותר, ואז הוא מתרחב. לעומתו, אדם שמפחד אינו מרחיב את ההתבוננות שלו. כל ההתפתחות הרוחנית והמדעית בעולם באה משאלות – כאשר ישנה מחלה, נוצר קושי, ומחפשים פתרונות. אם יש שאלה בגמרא ואנו מתרצים אותה – הבנו את הסוגיה הרבה יותר טוב. כל התמודדות מביאה להרחבת חיים.