נערך ע"י הרב יואב שטרנברג

פסק הדין אותו אנו מביאים השבוע, עוסק בנושא של חיוב הוצאות משפט. נושא זה כבר להתייחסות רחבה במסגרת 'משפטי שאול' בעבר, וכעת אנו מביאים דוגמא לפסק דין של מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל בעניין.

המקרה: הבעל הגיש בבית הדין תביעה לשלום בית נגד אשתו, לאחר שזו עזבה בטענה שהוא התנהג באלימות כלפיה, וכן אין לו כח גברא. האישה נאלצה להוציא הוצאות כדי להשיב על טענותיו. כעת תובעת האישה מהבעל את הוצאות המשפט.
התביעה: האישה טוענת שתביעת הבעל לשלום בית היתה טרדנית ולא נעשתה בתום לב. על כן, על בית הדין לחייבו בהוצאותיה. סימוכין לכך היא מביאה מהעובדה שהוא פנה לשדכנית במקביל לתביעתו לשלום בית.

הלכה פסוקה (259)

הרה"ג דוב ליאור

add_alert

15 - חיובי שמירה של גוי

16 - הוצאות משפט

17 - הסכמה לדון על פי חוקי המדינה

טען עוד

תשובת הנתבע: הבעל טוען שתביעתו היתה כנה. בתחילה הכחיש הבעל את עובדת הפנייה לשדכנית. לאחר שהוכח הדבר, הוא טען להגנתו, שהפנייה אליה נעשתה שמונה חדשים לאחר שאשתו עזבה את הבית ולכן רצה למצוא אשה חדשה.

פסק הדין : על הבעל לשלם לאשתו את כל הוצאות המשפט.
הנימוקים: בשו"ע, (חו"מ סימן יד סעיף ה) פסק הרמ"א: "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו - צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".
מבואר בדבריו,שכאשר גרם התובע הוצאות לנתבע על ידי כך שגרם לו ללכת למקום מסוים – הוא חייב לפצות אותו מדינא דגרמי.
הישועות ישראל (סימן יד ס"ק יד) לומד מדין זה של הרמ"א, שגם במקרה בו התובע הגיש תביעת סרק ובכך גרם לנתבע להוציא הוצאות עבור הגנתו – הוא חייב לשלם לו אותם מדינא דגרמי: "…במקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו, שנתברר שלא היה חייב לו - בזה וודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי ע"י כפייה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי אבד מעותיו של זה ע"י גרמתו, ודמי ממש ל"לך ואני אבוא אחריך".
כלומר, נקודת המוצא שבמצב רגיל אין הצד המפסיד חייב בהוצאותיו של הצד המנצח, תקפה רק אשר התביעה נעשתה בתום לב. אמנם, כאשר התביעה נעשתה שלא בתום לב – התובע נחשב לגורם היזק לחבירו וחייב לשלם לו את הוצאותיו. הרב ישראלי פסק למעשה בפשטות כדעת הישועות ישראל שאין לחלק בין "לך ואני אבוא אחריך" לתובע שבא במרמה.