מעשה באדמו"ר אחד, בעל רוח הקודש, שבחג הסוכות, כשנהגו ישראל קדושים להזמין את שבעת האושפיזין הקדושים, היה זוכה לראות בעיניו את שבעת הרועים מגיעים לסוכתו. ביום הראשון זכה והגיע אליו אברהם אבינו, וכן הלאה בכל יום ויום.
מנהגו היה להזמין את האושפיזין לפי הסדר הנפוץ יותר – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. סדר זה רומז למידות הקבלה, ולמרות שמבחינה היסטורית קדם יוסף למשה ואהרון, בכל זאת מאחרים את יוסף הרומז למידת 'יסוד' אחרי משה ואהרון.
פעם אחת פגש אותו אדמו"ר אנשים אחרים, שמנהגם היה להזמין את יוסף לפני משה ואהרון. (יש מנהג להזמין – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד). אמר להם אותו אדמו"ר – יש לי הוכחה שהסדר שלי הוא הנכון, שהרי ביום הרביעי הזמנתי את משה רבינו והוא בא לסוכתי, ולשיטתכם היה אמור לבוא יוסף הצדיק.
על סיפור זה השיב אבי מורי – אין זו הוכחה, אם הוא היה מזמין ביום הרביעי את יוסף הצדיק, באמת יוסף היה מגיע. כל אחד זוכה להתגלות לפי עניינו ודרך ההסתכלות המתאימה לו.
יש כאן נקודה חשובה בעבודת ה', שמתרצת קושיא בתחילת פרשתינו ובמקומות נוספים. הפרשה פותחת את פרשיית נדרים במילים - "וידבר משה אל ראשי המטות... זה הדבר אשר ציווה ה'. איש כי ידור נדר...".
על פתיחה ייחודית זו, שבה חסר הביטוי הרגיל, "וידבר ה' אל משה לאמר", מקשה הרשב"ם: "היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר... והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?".
עונה על כך הרשב"ם, שדברי משה נובעים מתוך דברי ה' בפרשיה הקודמת, שעסקה בקרבנות הציבור בחגים, וציינה שקרבנות אלו הם לבד מהקרבנות שידרו האנשים באופן פרטי ויביאו בעצמם למקדש, "לבד מנדריכם ונדבותיכם". נמצא שה' ציווה על הנדרים, ומתוך ציווי ה', העביר משה את הדברים לעם.
אולם גם אחרי תירוצו של הרשב"ם, דומה שהדברים צריכים ביאור, שהרי פרשיית החגים נחתמת בפסוק המציין שמשה כבר העביר את צו ה' לבני ישראל, "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה'...". והדגישו חז"ל (עיין רש"י שם) שפסוק זה בא להפסיק בין שני הפרשיות, וללמד שדבר ה' על החגים נמסר לבני ישראל, ובפרשת נדרים התחיל דיבור חדש של משה רבינו.
נמצא שהתורה בכוונה נותנת את התחושה, שפרשת נדרים מתחילה כדיבור של משה, ונשאלת השאלה - מדוע ולמה?
ונראה, שההסבר נעוץ בנקודה בה פתחנו. כל מהותה של פרשת נדרים ללמדנו שדיבורו של אדם כה חשוב, עד שכשהוא נודר או נשבע בשם ה', דבריו הופכים למצווה של ה'. האדם יוצר לעצמו, כביכול, מצווה נוספת, שהוא מחוייב לקיימה כמצוות ה'. נמצא שדיבורו של האדם, המחובר לדבר ה', הופך להיות דבר ה'.
לפיכך, הפרשה פותחת בדברי משה, ללא שהיא מציינת קודם שה' ציווה את משה, וכך נוצרת התחושה שהציווי מגיע מפי משה, אך הוא מחייב כמצוות התורה מפי ה'. דבר האדם הופך להיות דבר ה'. וזה בדיוק העניין של פרשיית נדרים.
כמובן, באמת משה לא ציווה מפי עצמו, וכל הציווי הגיע כדברי הרשב"ם מפי ה', אך התורה כותבת בצורה כזו, כדי ללמדנו את היסוד שדבר האדם ממשיך את דבר ה', והופך לדבר ה'.
וזה הרעיון שבו פתחנו, שה' מתגלה כל פעם לאדם לפי העניין בו הוא שרוי. בפרשיית נדרים, ה' מתגלה וכותב בתורה, כאילו משה אמר את הדברים מעצמו, ללמד שדבר האדם הופך להיות מחייב כדבר ה', כי באמת בעומק הוא ממשיך את דבר ה'.
דוגמא נוספת לרעיון זה מצאנו בפרשה הקודמת. משה פונה לה' בבקשה למנות מנהיג חדש לעם ישראל. משה מכנה את ה' בביטוי ייחודי וחריג – 'אלוקי הרוחות'. רש"י מבאר שהתכונה המרכזית הדרושה למנהיג ישראל היא שידע להלך כנגד רוחו של כל אחד, ואכן ה' בוחר ביהושע שהוא 'איש אשר רוח בו'.
גם מרש"י זה אפשר לדייק את הרעיון שכתבנו. העניין של הרוח הייחודית הוא תכונתו של המנהיג, אך כיוון שכרגע זה הנושא בו עוסקים, ה' נקרא בפי משה בכינוי 'אלוקי הרוחות', המתאים לנושא.
וכך מצאנו ברש"י (שמות כ, ב) שה' "נגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן (במעמד הר סיני) כזקן מלא רחמים". כי ה' מתגלה כל פעם לפי העניין.
למדנו מכאן שדרכים רבות להופעת ה' בעולם, ובכל פעם גילויו לפי העניין, וגם אם לנו בעצמנו יש דרך מסויימת בעבודת ה', אל לנו לבוז לעובדים את ה' בדרכים נוספות, כי להם ה' מתגלה בדרכים אלו, ובלבד שהדברים הם לפי ההלכה ובהדרכת גדולי ישראל, ומכוונים לעבודת ה' באמת!