חסיד אחד עלה מפולין לארץ ישראל, אך לא הצליח להסתגל לתנאי החיים בירושלים, והחליט לחזור לפולין. לפני נסיעתו לפולין, הלך לקבל ברכת פרידה מהצדיק רבי שמחה בונים מוורקא, שדר באותו הזמן בירושלים.
סיפר החסיד לרבי על כוונותיו, ועל הסיבה שבגינה ברצונו לרדת מארצנו הקדושה. נאנח הצדיק מעומק ליבו ואמר לו:
'אני מרחם עליך מאוד. כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שאילו מצאת חן בעיני ירושלים, היתה היא, ירושלים, מוצאת חן בעיניך...'
נכנסו הדברים בלב החסיד, והוא חזר בו מהחלטתו לעזוב את הארץ, ונשאר בירושלים. (סיפורי חסידים, מועדים, מס' 443).
בימים אלה, זוכים רבים מישראל עם קדושים, לטייל ולראות את זיו ארצנו הקדושה. וכאן המקום להתעורר מסיפור זה, שלא ללכת לטייל בחוץ לארץ, שהרי אשרי חלקו של מי שארצנו הקדושה מוצאת חן בעיניו, והוא מוצא חן בעיניה, ומתוך כך הוא נמצא בה תדיר, מטייל בה ומחבב אותה.
אך יש לדעת, שעל ארץ ישראל צריך להסתכל בעיניים רוחניות, המביטות לעומקה וקדושתה, ואז זוכים ורואים את יופייה וטובה. וכך מצאנו בפרשתנו, ששני דברים מבקש משה רבנו – "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". לעבור ולראות. זכות גדולה היא לחיות בארצנו, וזכות נוספת היא לראות את מעלותיה הגדולות. משה זכה לראות – "ויראהו ה' את כל הארץ...", אך לא זכה לעבור. אנו שזוכים לחיות בארץ, תובע הדבר מאיתנו לפקוח את עינינו ולראות את טובה ויופיה.
וכאן, צפה ועולה שאלה גדולה מאד – בוודאי צמאה וגם כלתה נפשו של משה לראות ולהיפגש עם ה' בשלמות, וכבר בעבר ביקש משה מה' – "הראני נא את כבודך", אלא שאז ענה לו ה', שלא יוכל לראות פניו, "כי לא יראני האדם וחי", נמצא שרק לאחר מותו יוכל משה לראות פני ה'. ואם כן - מדוע גם לאחר שנגזר על משה למות, הוא מתחנן ומבקש להישאר בחיים כדי להיכנס לארץ ישראל, וכי לא רצה להידבק באלוקים בשלמות?
התשובה גנוזה בכך, שמשה ממיר ראיה בראיה. את בקשת "הראני נא את כבודך", הוא ממיר בתחינת "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג, כה), כי ראיית פני הארץ היא ראיית פני כבוד ה' בחיים. הכיצד?
הראיה העמוקה ביותר, שיוצרת מפגש עמוק ופנימי בין אנשים, מתרחשת בעת שהאנשים מביטים זה בעיני זה. מחקרים מדברים על כך שראייה זו מעירה באדם כוחות פנימיים ויסודיים ביותר.
הקדוש ברוך הוא מביט כל השנה בעיניו על ארץ ישראל, "ארץ אשר... עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה" (דברים יא, יב). נמצא שבשעה שאדם מישראל רואה בעיניו את הארץ, הרי הוא מביט לאותו מקום שה' מביט בו, וכביכול עיני שניהם מביטות זה בעיני זה, ומתרחשת אותה ראיה ומפגש עמוק ופנימי. וזה עומק נוסף בדברי הנבואה לעתיד לבוא, "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב, ח), כי לעתיד לבוא כשתחזינה ותצפינה עינינו בשוב ה' ציון, הרי נראהו עין בעין.
ואמנם, לא זכה משה להיכנס לארצנו הקדושה, אך בקשתו לראותה ניתנה לו. ביומו האחרון, הצטווה משה בשתי המצוות האחרונות של חייו - "עלה אל הר העברים...וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה, ומות.." (דברים לב, מט-נ). לראות את הארץ ולמות, שתי מצוות שהן אחת, כי מתוך ראיית פני הארץ הקדושה, מת ופרח לו איש האלוקים השמיימה, לראות פני ה', והתקיימה בקשתו הקדומה לראות כבוד ה'.
ויהי רצון, שנזכה תמיד לראות את יופייה וטובה של ארצנו הקדושה, ומתוך כך נזכה שתחזינה עינינו בשוב השכינה לציון ברחמים!