המשנה 1 אומרת: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת".
ומקשה על כך רבנו יונה: "יש לשאול, איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ואם אינו יודע התורה והמצוות וכי יש לו לעשות המעשים האלו?" הרי המעשים נובעים מהחכמה, וכיצד הם יכולים להיות מרובים ממנה? והוא מסביר שהמשנה עוסקת בתשוקה לחכמה. החכמה מתקיימת רק אם יש תשוקה אליה, אך אם אין תשוקה אין היא מתקיימת.
והוא מוסיף ואומר, שכאשר האדם מוכן לקיים את התורה והמצוות, הרי זה כאילו קיימם. אמנם הוא לא למד והוא אינו יודע, אולם עצם הנכונות שלו לקיים את מה שיאמרו לו היא עצמה נחשבת כאילו עשה זאת. הנכונות שלו נחשבת כחכמה.
ובספרו של רבנו יונה "שערי תשובה" 2 הוא מביא לכך שני מקורות. הראשון שבהם הוא מדברי המכילתא הדורשת את הפסוק: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" 3 – "וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחודש. אלא כיון שקיבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד". והשני לקוח מתוך מסכת אבות דרבי נתן האומרת: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר 'נעשה ונשמע'" וכו'. הכלל האומר: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת" אינו אמור רק כשהאדם יודע מה עליו לעשות אלא שעדיין לא הגיע זמן החיוב, כפי שהיה בקרבן הפסח, אלא גם כשהאדם אינו יודע כלל מה עליו לעשות, והוא מצפה לקיום התורה בלא שהוא יודע מה היא, גם אז נאמר ש"כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת".
אולם גם לאחר הסברו זה של רבנו יונה ניתן לשאול: הרי המשנה אינה עוסקת רק באדם שלא למד, אלא גם באדם שלמד את כל התורה כולה. רבנו יונה הסביר כיצד יתכן שמעשיו של האדם יהיו מרובים מחכמתו אם הוא אינו יודע את כל המצוות, אולם כיצד תיתכן מציאות שתהיה בה חכמתו של האדם פחותה ממעשיו, לאחר שהוא כבר יודע את כל המצוות כולן?
אלא מכאן משמע, שהכלל: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו" וכו' אינו אמור רק לגבי המצוות עצמן, אלא הוא קיים לגבי כל פרט ופרט מדקדוקי התורה אשר אין לה סוף, וכל זמן שאין האדם יודע את כל דקדוקי התורה, אך הוא מצפה לדעתם, נאמר עליו: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת".

מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת בבא בתרא",
בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א

©כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר שליט"א

---