כיצד מתפללים?

בשבוע שעבר, פרשת ואתחנן, התחלנו לברר את דברי הסוגיא במסכת ברכות, שם מקשה הגמרא: "כמה ישהה בין תפלה לתפלה? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כדי שתתחונן דעתו עליו; וחד אמר: כדי שתתחולל דעתו עליו. מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו - דכתיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק; ומאן דאמר כדי שתתחולל דעתו עליו - דכתיב וַיְחַל מֹשֶׁה" (דף ל ע"ב).

הגאונים הסבירו את הסוגיא בדרך שונה ממה שמצינו בפירוש רש"י. ואלו דבריהם: "חד דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו פי' שתחונן דעתו עליו כדי שתסור האימה מלבו כי בעת שעובר לפני התיבה מתבהל מפני הצבור וכשמתחיל להתפלל ולכוין לבו להתחנן סרה אותה האימה מלבו דכתיב "ואתחנן ואתנפל". וחד אמר כדי שתחולל דעתו עליו בשיעור שתסור האימה מלבו ויכוין לבו לחלות פני צורו שימחול על מה שפשע ומרד; שזה יותר שיעור מן המתכוין לקבל פרס. כי ענין ואתחנן כגון לקבל פרס הוא שהיה משה רבינו מתחנן אבל ענין ויחל הוא בקשת מחילה וצריך דברי תחינה בבכיה". (תשובות הגאונים - מוסאפיה סימן קיא).
לפי הגאונים אין מדובר כאן בתפילה אחרי תפילה שנאמרות ברציפות אלא בשני סוגים של תפילה. האחת היא בקשה מהקב"ה לפנים משורת הדין (כשיטת רש"י) והתפילה מהסוג השני היא בקשת מחילה על חטא וקלקול. לכן יש הבדל בין הנוסח של תחילת פרשת ואתחנן לבין הנוסח של פרשת כי תשא. בקשת הסליחה והאפשרות של תיקון דורשת תפילה מאומצת יותר. חילוק זה יכול להשפיע על האווירה הנדרשת בבית הכנסת. הכנסת חשבון נפש כהקדמה לתפילה והמסקנה שיש צורך בתיקון, יכולה לשמש מנוף ליתר רצינות בתפילה. תפילה שמשמעותה בקשת "טובה" יכולה להתנהל, אומנם מתוך הכנה רצינית, אבל גם תוך שימוש בשירה ומתוך שמחה.

האם יש גם מקום להקדים שיעור ועיסוק רציני בלימוד כהכנה לתפילה? יתכן וגם לזה יש תשובה בסוגיא שם (ברכות דף ל ע"ב). כמה שורות קודם מופיע: "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי (למרות שהיו בעיר טבריה שלש עשרה בתי כנסת הם התפללו בבית המדרש שלהם)". גדולי התורה של טבריה מלמדים אותנו על הקשר החשוב בין לימוד תורה לבין תפילה. רבי אמי ורבי אסי היו מקפידים להתפלל דווקא במקום בו למדו בקביעות ועסקו בתורה לאורך היום. הנפקא מינא לימינו היא, שגם מי שאיננו עוסק בדברי תורה כל היום, כמו גדולי החכמים רבי אמי ורבי אסי, ראוי שבית תפילתו יהיה גם מקום לימודו. על כתפי הרבנים מוטלת החובה – הזכות, לאפשר לימוד מעמיק לצאן מרעיתם כהקדמה לתפילה. גם זו דרך לקשר בין שתי הדרכים של עבודת השם, לימוד התורה והתפילה, שמן הראוי שיהיו מאוגדים יחד. כך יעלה היהודי מעלה ויזכה לחיבור משמעותי יותר עם אביו שבשמים.

נסיים במאמר חז"ל נוסף העוסק בסוגיא זו של הקדמה לתפילה, בו מצאנו הבדל משמעותי בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי.

במסכת ברכות (שני דפים קדימה) מצינו עוד: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת (לפני התפילה). מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא "אשרי יושבי ביתך". ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (דף לב ע"ב). מקשה הגמרא: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה (שלש תפילות ביום ושעה קודם ושעה אחר כל תפילה), תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית?" ומתרצת: "אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". לעומת זאת בתלמוד הירושלמי התירוץ הוא הרבה יותר משמעותי: "אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנת במלאכתן" (ברכות פ"ה ה"א). אין צורך להכביר במילים כדי להסביר מדוע תירוצו של התלמוד הירושלמי הרבה יותר חזק ומהפכני. מי שינהג רצינות בתפילתו, תורתו לא רק תשתמר אלא תתברך וממילא תתעלה ותתרומם. זה כוחה של תורה ולימודה בארץ ישראל שהתורה לא רק משתמרת אלא גם מתברכת.

דווקא עתה, ערב שנת השמיטה, נקרא לרבבות בית ישראל לקבוע מקום לתורתם ותפילתם ולעסוק גם בלימוד הלכות שנת השבע. תוכנית "מורנו" – הלכות שמיטה, מבית "ארץ חמדה", מוצעת בימים אלה לציבור הרחב, ללימוד מהנה ומעמיק.