בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב ז"ל

קינאה טהורה

undefined

הרב אריאל פרג'ון

סיון תשס"ו
3 דק' קריאה
איש האומר לאשתו, בפני שני עדים, שאינו מרשה לה להיות ביחידות עם אדם פלוני – הרי זה קינוי האמרו בפרשתנו (רמב"ם סוטה א). אשה שעברה על קינוי זה, והתיחדה עם אותו פלוני, כיום, הרי היא נאסרת לבעלה ויוצאת בלא כתובה. בכיוון שמרני זה של איסתניסיות מסוימת בקשר הזוגי, אומרת הגמ' (גיטין צ ע"א): "תניא היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא; ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם, שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה; ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת...במקום שבני אדם רוחצין (רש"י - והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן). זו מצוה מן התורה לגרשה".
לאדם המערבי השקוע בתרבות אדום, נראית שמרנו זו כדבר הבא מתוך תכונות שפלות של קנאה ואנוכיות, "תלך אישתו כחפצה!". אכן גישה זו אדומית היא וכפרש"י במקום: "ופרומה משני צדדיה - אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן".

אמרו חכמים (סוטה ג ע"א ): "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מאי רוח?...רוח טהרה!". מקור הקנאות ליחודה של האשה לבעלה ולאי היות לאחרים חלק בה, ה"ה משורש נכון וטהור.
בתחילת מסכת קידושין, אומרת הגמ' שבלשון התורה נשיאת האישה נקרא "ליקוחין" ואילו בלשון חז"ל נקרא הדבר "קידושין". "ליקוחין" – מלשון קנין; "קידושין" – מלשון מיוחדות, שאסורה על כל שאר הגברים כהקדש. ומה ראו חז"ל לשנות מלשון הכתוב שקראו 'ליקוחין'? התורה פונה לכל יהודי. כל אחד, יכול ונדרש לקיים את כל מה שכתוב בתורה. ע"כ אין התורה מצווה אלא את המינימום המוכרח מכל אדם. כיון שכך הגדירה התורה את הנישואין כגדר קניני, המגדיר את זכות בעליו בזכויות שימושיות ממשיות בלבד. אישה אשר תעבור על איסור תשמיש עם אדם אחר, או שתעבור אפילו על מגע של חיבה - למעשה הפקיעה את תוכן הקידושין, אך בפחות מזה עדיין לא פקעה ההכרה הרשמית בנישואין, ואין היא אסורה על בעלה. לעומת הגדר הבסיסי והמחייב של התורה, הביעו חז"ל את כיון ההתקדמות בנישואין ואת שורשה הגרעיני - היות האשה מיוחדת לבעלה. מיוחדות זו יכולה לבוא לידי ביטוי, לא רק ביחודיות "זכויות השימוש", אלא גם בדברים רוחניים יותר כגון: שיחה, מחשבה או הרגשת קישור פנימי. נמצא שאפשר שאשה תהיה נשואה, מיוחדת, לאדם זה ברובד אחד, ואילו ברובד אחר לא תהיה נשואה לו כלל !

יחודיות זו של הקשר היא היא לב ליבו של הנישואין. הדרישה שלא תהא אשתו פרוצה אינה פגם במידות, אלא אדרבה היזדככות המולידה דרישה פנימית של קשר טהור ואמיתי, ושלילת מצב זנותי של מציאות בה למעשה הנישואין ריקים מתוכנם. וכך פסק בשו"ע (אבה"ע קעח כא): "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא שנאמר: ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה, כד). וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה...".
אמנם ודאי שדבר זה צריך שיהיה בפיקוח ובטוב טעם, היכן לקבוע את הגבולות ומה צריך לבוא מהאדם עצמו ומה יש לעמוד על קיומו (השוה שבת קד ע"ב לגיטין צ ע"א, בענין פפוס בן יהודה). "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט ט).
שבת שלום!

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il