בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

אזכרה לרב קוק זצ"ל בישיבת בית אל

דברים לזכרו של הרב קוק זצ"ל מפי רבני הישיבה: הרב חיים כץ שליט"א. הרב ש. יוסף וייצן שליט"א. הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א.

undefined

רבנים שונים

ג' אלול תשפ"א
6 דק' קריאה 55 דק' צפיה

עיקרון הפירוד המוביל לחיבור עמוק יותר - במשנת מרן הרב זצ"ל


הרב חיים כ"ץ שליט"א – ג' אלול התשפ"א


הסגולה הטבעית של כנסת ישראל – קישורה לאלוקים


הרב, בהקדמה לשבת הארץ, כותב כך:


טֶבַע הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־ישְׂרָאֵל הוּא אֱלֹהִיּוּתָהּ. לֹא בְּחִירָתָהּ גָּרְמָה לָהּ אֶת יִתְרוֹנָהּ הָאֱלהִֹי, לאֹ מִצַּד מַעֲשֶיהָ הַפְּרָטִיִּים, לאֹ בְצִדְקָתָהּ וְיֹשֶר־לְבָבָהּ בָּאָה אֶל מַעֲלָתָהּ: תְּכוּנַת־גִּזְעָהּ, הַגּוּפָנִי וְהָרוּחָנִי, עָשְׂתָה לָהּ אֶת חֵילָהּ וְאֶת עֻזָּהּ בֶּאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא בִּבְחִירָה לָקְחָה אוֹתוֹ וְלֹא תּוּכַל כָּל קַלְקָלָה שֶׁל בְּחִירָה לְאַבְּדוֹ. יֵש לָהּ, אָמְנָם, לְהַבְּחִירָה מָבוֹא גָּדוֹל בְּכָל סְגֻלָּה טִבְעִית, בִּהְיוֹתָהּ טוֹבָה תּוּכַל לְפַנְּקָהּ, לְעַדְּנָהּ, לְהוֹצִיאָהּ לַפֹּעַל בְּאֹפֶן שָׁלֵם וְחָשׁוּב, וְכֵן בִּהְיוֹתָהּ רָעָה וּשְׁפָלָה תּוּכַל לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַמָּאוֹר שֶׁבַּסְגֻלָּה הַטִּבְעִית וְלַעֲכרֹ אֶת זָהֳרוֹ, לְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב לְבַל יָחוּשׁ אֶת הָעשֶֹר הָרוּחָנִי הַצָּפוּן בְּתוֹךְ חַיֵּי־הַנְּשָׁמָה. אֲבָל לאֹ יוּכְלוּ טִמְטוּם־הַלֵּב וְהַחְשָׁכַת הַמָּאוֹר לְהִמָּשֵׁךְ לְעוֹלָם. הַסְּגֻלָּה הַטִּבְעִית בְּטוּחָה הִיא בְּקִיּוּמָהּ וּבְהִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה.


הקדמה לשבת הארץ


הפסוק אומר:


כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו


דברים ד', ז'


כמו שהרב אומר: טבע הנשמה הכללית של כנסת ישראל הוא אלֹקיותה. קישורה לאלוהים. ועם היסוד הזה הרב מסביר את עניינה של השבת מצד אחד, ואת עניינה של השמיטה מצד שני. החיים, חיי החולין, לא יכולים להביא לידי ביטוי את הסגולה המיוחדת שעליה הוא מדבר, שעליה דיברנו - הקישור לאלוקים חיים. היהודי זוכה באמצעות השבת להבהיר, להזהיר את האור המיוחד של הנשמה האלוקית שישנה בו. והרב בהמשך אומר, שמה שעושה השבת ליחיד, עושה השמיטה לאומה בכלל. זה עניינה של השמיטה. סדר החיים הרגיל לא מאפשר, או מעכיר, מטשטש, את הבחינה המיוחדת הזאת של כנסת ישראל. מה שעושה השבת ליחיד, עושה השמיטה לאומה בכלל.


טבע האנושות כולה – צלם אלוקים


אבל האמת היא שהרב, במקומות אחרים, כותב שמצד אחד: טבע הנשמה הישראלית - היותה קשורה לאלוקים. אבל בכמה וכמה מקומות, הרב אומר שזה לא רק עניין של הנשמה הישראלית: האדם, שנברא בצלם אלוקים, מוכרח להיות קשור לריבונו של עולם, ביודעין ובלא יודעין. כך האדם נברא! זו המשמעות של צלם אלוקים שבאדם.


והרב יכול לומר את זה, משום שכדי לומר משפטים כאלה, צריך גודל של הסתכלות. צריך עיניים גדולות, צריך עיניים עמוקות, לזהות תהליכים היסטוריים, לראות איך הדברים באים לידי ביטוי במשך ימי העולם בכלל.


 


 


 


אחד המשפטים שכותב הרב באחד המקומות:


אִי־אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, וְאִי־אֶפְשָׁר לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לְהִפָּרֵד מִצּוּר יִשְׁעָהּ אוֹר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.


אורות ישראל א', י"ג


כך גם מוסברת המשנה:


חביב אדם שנברא בצלם ... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.


אבות ג', י"ד


מדרגת ישראל היא משהו מיוחד, מדרגה מיוחדת, כמו שראינו. אבל חביב אדם שנברא בצלם! כל אדם נברא בצלם! והפירוש הוא: גם אם הצלם הזה לא בא לידי ביטוי, או בא לידי ביטוי בצורה מעוותת, עד כדי כך, שזה בא לידי ביטוי של עבודת אלילים! אבל הכל נובע מהקשר הטבעי שקיים באנושות לריבונו של עולם. החיוּת האנושית, בכלל! היסוד שלה זה צלם אלוהים. העובדה שהאדם נברא בצלם. כמו שאמרנו, זה יכול לבוא בצורה מעוותת, לא בצורה ישרה, בצורה מחשיכה, בצורה שנואה אפילו, אבל זה היסוד.


יש ביטוי, שמוזכר בדברי רבי שלמה אבן גבירול, כתוב שם:


אַתָּה אֱלוֹהַּ וְכָל הַיְּצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ, וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ, בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶיךָ, כִּי כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ.


מתוך הפיוט 'כתר מלכות' לרבי שלמה אבן-גבירול


כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ!! גם מה שנראה כביכול כסותר, אבל היסוד הוא – "כִּי כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ".


הצורך לנתק, כדי להעמיק את החיבור על ידי הבחינה המיוחדת של האדם - הבחירה


פרשת בראשית - מצד אחד היא מתארת, אך מצד שני היא מסתירה – "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר".


אבל, יש בה גם צד של משל. בתוך הפרשה, התורה מספרת, בין השאר:


וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:


בראשית ב', כ"א-כ"ג


והתורה מסיימת: "עַל כֵּן", לאור מה שנאמר קודם:


עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:


שם שם כ"ד


מה המשמעות של הדברים האלה? יש הרי בחז"ל דעה, שסוברת שאדם וחווה נבראו כגוף אחד. והתיאור של התורה, שהתורה מספרת:


וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו


שם שם כ"א


הפירוש הוא, שהיה פה צורך כביכול לנסר, הייתה פה נסירה של גוף מגוף. מה המשמעות של מה שכתוב כאן?


הרב כותב, ושוב, זה בנוי על גודל המבט, על היכולת לראות תהליכים, ולזהות את היסוד של התהליכים בתורה עצמה, בחז"ל: מצד אחד, כמו שאמרנו – בצלם אלוקים עשה את האדם. האדם נברא בקשר טבעי עם ריבונו של עולם. כך נברא האדם! קשור באופן טבעי לריבונו של עולם! וזה יסוד כל החיים של האדם! כמו שאמרנו - בין אם הוא מכיר בכך, ובין אם הוא לא מכיר בכך - זהו יסוד החיים שלו. אבל באה התורה ומגלה, בפרשה הזאת על כל פנים, שיש אמנם מצב של דבקות מוחלטת – גוף מודבק בגוף, שני גופים שהם אחד. אבל יש מצב של רצון שתתגלה הבחינה המיוחדת שישנה בצלם אלוקים שבאדם. הבחינה המיוחדת שבצלם אלוקים של האדם, זה היכולת של האדם לבחור. היכולת של האדם בדעתו! בדעתו שלו, להבין מה הוא צריך. אז מצד אחד, אין לך חיבור יותר טוב מהחיבור שהם מחוברים יחד. אבל באה התורה ומלמדת: הקב"ה לוקח, ומפריד! מנסר! כדי שהבחינה היותר עמוקה תבוא לידי גילוי. יש צורך לנסר בין הדבקים, כדי שהבחירה של האדם באישה תבוא מתוך דעתו! עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ מתוך הבחירה שלו! זה גילוי מיוחד שצריך לבוא לידי ביטוי בהופעת הדעת של האדם. הרי יש מה ששייך לטבע, למציאות, לחוק. כמו שאמרנו: זה סדר החיים הטבעי.


יישום העיקרון הנלמד בפסקה הקודמת, בהסתכלות הנכונה על תהליכי הדורות האחרונים


מכאן בא הרב, ובנה תורה שלמה. תורה שלמה! איך להסתכל על הדורות האחרונים. איך להבין את מה שנעשה כאן, במשברים שעם ישראל עובר, והמציאות כולה עוברת בדורות האחרונים.


עד הדורות האחרונים היה מצב שהאמונה של האדם הייתה פשוטה! אמונה כזאת או אמונה כזאת, קישור כזה לאלוקים או קישור כזה לאלוקים. אבל מכל מקום, היה קישור. אנחנו נפגשים בדורות האחרונים במציאות כזאת שאין קשר! אין קשר! אין אלוהים. וזה בא לידי ביטוי בהופעות שונות! אבל מכל מקום, זה יסוד, והרב הסתכל במבט רחב וגילה לנו איך צריך להסתכל על הדברים[1]: כל מה שהיה קודם, איננו אלא בסיס, יסוד, למה שצריך להתגלות באמת. עד עכשיו האמונה הייתה טבעית, הקישור לאלוקים היה טבעי, חוק, ה' שם חוק בארץ, אבל יש צורך שהאמונה תתגלה בדעת! תתגלה מתוך הכרה של האדם! אז יש מצב שבו אתה כביכול מסלק את האמונה הטבעית! מנסה! הכל צריך לבוא מתוך הבחירה החופשית של האדם, מתוך ההבנה שהאדם מבין. כך צריך להסתכל על המשברים שאנחנו עוברים בדורות האחרונים. זה היסוד שגילה לנו הרב. פקח לנו את העיניים במובן הזה. בשביל זה צריך גודל. גודל של הסתכלות, גודל של תורה, גודל של אמונה, כדי לראות כך את הדברים.


יישום אותו עיקרון בדרך לימוד התורה - חוסר ההבנה מוביל להבנה עמוקה יותר


יש גמרא במסכת שבת, גמרא מפורסמת. הגמרא אומרת בפרק שני:


שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא?


שבת ל'.


שאול שאלו את רבי תנחום דמן נוי: מהו לכבות נר בשבת, מקמי אדם חולה? אז לפני שהוא עונה את התשובה, הוא מקדים הקדמה:


פתח ואמר: אנת שלמה (אתה שלמה, שלמה המלך) אן חכמתך? אן סוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך,


הדברים שאתה כתבת בספר קֹהלת סותרים את דברי דוד אביך בספר תהילים,


אלא שדבריך סותרין זה את זה!


שאלו שאלה, שאלה להלכה! מה הוא פותח ואומר? מה הוא מביא כאן? מה ההקדמה הזאת לתשובה? הרב שם בעין אי"ה מסביר את הדברים. והרב מלמד אותנו יסוד גדול בלימוד! בלימוד שלנו! איך ללמוד! אומר הרב:


הפלגת הערת התמיהה הבאה לפני הִגלוֹת אור החֹכמה בענינים עמוּקים, הוא דבר מועיל מאֹד להיות הרוֹשם שבא מאור החֹכמה מחוּקק אח"כ בנפש בכֹל כֹחו.


עין אי"ה שבת ב', פסקה ל"ד


זאת אומרת: כדי שאתה תבין יותר, לפני כן אתה צריך להיות במצב שאתה לא מבין! אבל לא סתם אתה לא מבין – דברי תורה לא יכולים להיקלט, אלא כשיש מצב שקודם אתה מבין מה קשה! והקושי מפריע לך! הקושי מכאיב לך! אתה לא מבין! רק כשאתה לא מבין - אחר כך תוכל להבין. כמו שהוא אומר: אחר כך יחוקק הדבר בכל כוחו! לימוד תורה צריך להשאיר רושם! לימוד אמיתי, זה לימוד שמסוגל להשאיר רושם! האדם כשהוא קולט תורה, הופך להיות אדם אחר! בכל מדרגה! אז כדי שזה ישאיר רושם, השאלה חייבת להיות תמיהה שאין לה פיתרון!! אין לה פיתרון! אדם צריך להרגיש שהקושיה כואבת! כשהקושיה כואבת, יש להניח שלאחר שתבוא התשובה, היא באמת תרפא את השאלה. היא תחקק, זה ישאר, זה ישאיר את הרושם. זו הדרכה בלימוד.


סיכום העיקרון הנלמד


אבל כמו שאנחנו רואים, זו לא רק הדרכה בלימוד, זו הדרכה בהסתכלות על כל המציאות: חייבת להיות תמיהה! אנחנו חייבים לחיות במצב של משבר! כדי שאחר כך, הרפואה באמת תרפה.






[1] [הערת העורך: להרחבה בעניין, עיין במאמר הדור]



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il