בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ציצית ותפילין

הלכות תפילין

הלכות: מהן תפילין. קדושתן והזהירות בהן. איסור הסחת הדעת. משמעות המצווה וכוונתה. מקום תפילין של יד. יד שמאל. מקום תפילין של ראש. שלא להפסיק בין של יד לשל ראש. ברכת התפילין. שבת ויום טוב. נשים בתפילין. קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם. תפילין של רבנו תם.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול ה'תשס"א
22 דק' קריאה
1 - מהן תפילין
בתפילין ישנן ארבע פרשיות מן התורה, שבכל אחת מהן נזכרה המצווה להניחן על היד ועל הראש. ואלו הן ארבעת הפרשיות: 'קדש' (שמות יג, א-י), 'והיה כי יביאך' (שמות יג, יא-טז), 'שמע' (דברים ו, ד-ט), 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא).

בארבע פרשיות אלו נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשות הראשונות, מבוארת קדושת בכורות ישראל וחג הפסח, המבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה' ממצרים באותות ומופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם כולו שה' משגיח על כל העולם, והכל בידו. ומגמת היציאה להנחילנו את ארץ ישראל בה נזכור את ה' ואת תורתו ונעביר את המסורת לבנינו. בשתי הפרשות האחרונות מבוארת האמונה באחדות ה', והמצווה להתקשר אל ה' באהבה, ללמוד את תורתו וללמדה את הבנים. ועוד מבואר יסוד השכר והעונש, שהקב"ה משגיח על ישראל, ואם נחטא ח"ו - נאבד מעל הארץ הטובה, וכשנהיה צדיקים נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו.

מניחים את הפרשיות בתוך בית קטן מרובע העשוי מעור של בהמה טהורה. והבדל ישנו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שבתפילין של יד כותבים את ארבעת הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך התפילין, ואילו בתפילין של ראש עושים בית שמחולק לארבעה בתים קטנים, וכותבים את הפרשיות על ארבעה קלפים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. והלכה זו נלמדה מן הפסוקים (מנחות לד, ב). ורוב שאר הלכות עשיית התפילין, כגון שיהיו מרובעות, ויעשו צורת 'ש' בתפילין של ראש, ושיתפרום בגידין, ושיעשו להן מעברתא שבה תכנס הרצועה, ושהרצועות יהיו שחורות, והקשר שלהם כעין 'ד', כל אלו מקורן בהלכה שנאמרה למשה מסיני.

2 - קדושתן והזהירות בהן
התפילין הן אות לקשר המיוחד והמקודש שבין ישראל לאביהם שבשמיים. וכיוון שהן קדושות נצטוונו לכותבן לשם קדושת תפילין, לפיכך יאמר הסופר לפני שיתחיל לכותבן: "הנני כותבן לשם קדושת תפילין", ואם לא אמר כן - פסולות (מ"ב לב, צה). ובכל פעם שיבוא לכתוב אחד מן השמות הקדושים שבהן, יאמר: "הנני כותבו לשם קדושת השם" (שו"ע לב, יט). וכן צריך לעבד את הקלף שלהן לשם תפילין (שם ח).

וכיוון שהן קדושות צריך המניחן להזהר מאוד בכבודן, ואסור להתפנות בבית הכסא או אף להפיח בשעה שהן עליו. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין שייכת ללילה כמו ליום, מכל מקום תקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא ירדם בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו (שו"ע או"ח ל, ב). ואפילו אדם ששכח להניח תפילין כל היום, וביטל על ידי כך מצוות עשה, אין לו להניחן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה (באו"ה סו"ס ל, כה"ח ל, יז).
וכן אסור לאכול בהן סעודת קבע שמא ישתכר ויתגנו התפילין שעליו (שם מ, ח).

ומי שהניחם בתוך תרמיל, צריך להזהר שלא לשבת על התרמיל, ורק אם יודע שהן נמצאות בצד אחד של התרמיל יוכל לשבת על צידו השני. 1

3 - איסור הסחת הדעת
בכל משך זמן הנחת התפילין אסור להסיח מהן את הדעת, שכן למדו חכמים (מנחות לו, ב), שאם לגבי הציץ שעל ראש הכהן הגדול, שנזכר בו שם ה' רק פעם אחת, אמרה התורה: "והיה על מצחו תמיד" - שלא יסיח דעתו ממנו; קל וחומר שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, שנזכרו בהן עשרים ואחד פעמים שמות ה'. וכדי שלא יסיח דעתו מהן, אמרו חכמים שחייב למשמש בהן בכל שעה. וימשמש תחילה בשל יד ואח"כ בשל ראש, משום שתפילין של יד סמוכות יותר לידו, ואין מעבירין על המצוות (שו"ע כח, א). אמנם בשעת התפילה והלימוד אינו חייב למשמש בהן, מפני שעל ידי כוונת ליבו בתפילה או בלימוד הוא מכוון ליבו לה' (מ"ב מד, ג, ובאו"ה שם). אלא שגם בעת הלימוד והתפילה טוב למשמש בהן מעת לעת, שמא זזו ממקומן, ועל ידי המישוש ידע להחזירן למקומן.

ונחלקו הפוסקים בשאלה מהו היסח הדעת האסור בתפילין, לדעת רוב הפוסקים (רא"ש רבינו יונה), רק מי שחושב במחשבת עריות או ליצנות שאסורה, או שטרוד כל כך במחשבות גופניות עד שלבבו פונה לגמרי מענייני התורה, הרי הוא מסיח את דעתו מהתפילין, אבל מי שעוסק במלאכתו אינו נחשב כמסיח דעתו, שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק בישובו של עולם, ורק צריך למשמש בהן בכל שעה כדי שיזכור שהן עליו ולא יסיח דעתו לדברים בטלים (עיין שו"ע הרב כח, א).
ויש מחמירים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט).

ואף שלהלכה מוסכם על רוב הפוסקים שרק מחשבת איסור או טירדה מוגזמת בענייני חול אסורים בתפילין, מכל מקום לכתחילה המליצו שלא לעסוק במחשבות חול בעת הנחת התפילין. וזה אחד הטעמים למנהגנו שאיננו מניחים תפילין בכל היום אלא רק בעת התפילה והלימוד שאחריה. 2

4 - משמעות המצווה וכוונתה
התפילין הן אות לישראל. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את העובדה שאנו עבדים המשועבדים לרבונו של עולם, ואנו מצהירים עליה בהנחת התפילין על גופנו, כמו העבדים שהיו נושאים על גופם את סמלו של אדונם. ומנגד הן הכתר המפואר של ישראל, שהן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר לעניינים האלוקיים. התפילין מבטאים את הקשר הזה יותר משאר המצוות, מפני שבתפילין אנו קושרים את דברי התורה המקודשים לגופינו ממש, ובזה אנו נעשים דבוקים לה' ודומים כביכול לקב"ה. הרי שהעבדות לה' היא החירות הגמורה מכבלי העולם הזה, שעל ידה אנו זוכים להתקדש ולהתעטר בכתר מלכותו.

התפילין חושפות את הנשמה שבקרבנו, שבעקבות טרדות העולם הזה האדם עלול לשקוע בכל מיני תאוות ורצונות קטנוניים, ועל ידי קשירת התפילין, שבהן יסודות האמונה והתורה, אנו חוזרים ומתקשרים אל האמונה ורעיונות הנצח שבתורה האלוקית. וזהו שאמרו חכמים: "כל המניח תפילין - מאריך ימים, שנאמר: ה' עליהם יחיו" (מנחות מד, א).
וכיוון ששני כוחות עיקריים ישנם באדם, הרגש והשכל, אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב השייך יותר לרגש, ותפילין של ראש כנגד השכל השייך לראש ולמוח.

למעשה, אף שבכל שאר המצוות אין צורך להרחיב בכוונה בעת קיום המצווה, בעת קיום מצוות התפילין צריך לכוון באופן מפורט יותר, וכפי שנאמר (שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך..." וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח כה, ה) "יכוין בהנחתם שצוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".

ויש נוהגים לומר נוסח "לשם יחוד" לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט כוונות אלו, ויש שמסתפקים בכוונת הלב. ויש מהדרים לקרוא אחר הנחת תפילין פרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך', כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין, ואין צורך לקרוא אז את פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', מפני שממילא יקראום אח"כ.
אמנם בדיעבד, גם אם כיוון בתפילין כבשאר המצוות, שהנני מניח תפילין כדי לקיים את מצוות ה' - יצא (מ"ב כה, טו-טז).

5 - מקום תפילין של יד
מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה פנימה לכיוון הלב. שנאמר "על ידך", מכאן שצריך להניחן על המקום הגבוה שביד, היינו על השריר שבזרוע. ואין לומר שהכוונה להניח על היד לגמרי, כי אז נצטרך להניח את התפילין על הכתף, וזה כבר לא ביד. אלא הכוונה לקושרן במקום המוגבה ביותר מתוך היד, וכשנתבונן ביד ונבדוק מהו המקום הגבוה, נמצא שמקום השריר שבין הכתף למרפק הוא הגבוה שביד, ולמקום זה התכוונה התורה באומרה "על ידך". וצריך להטותם לכיוון הלב, שנאמר (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם", ומכאן למדנו שהתפילין צריכות להיות מוטות לכיוון הלב (מנחות לז, א).

וכמה מן הראשונים (שימושא רבה, הגהות סמ"ק, כלבו), כתבו שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא מעט ממנו הנוטה כלפי מעלה אינו כשר. ולדעתם רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף - כשר לתפילין. וכן פסקו בעל השולחן ערוך (כז, ז), והרמ"א (כז, א). אבל הגר"א סובר שכל מקום השריר כשר לתפילין של יד, שכן רוב הראשונים לא הזכירו שמקום התפילין הוא דווקא על המחצית התחתונה של העצם.

למעשה כתבו הרבה אחרונים שצריך להניחן כדעת השולחן ערוך, וכן נוהגים, ולכן אין לעשות את התפילין גדולות מידי, מפני שאז לא ימצא להם מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם. ומי שהתפילין שלו גדולות עד שאין להם מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם, יניח את התפילין על מקום השריר ואפילו אם יהיה מעל למחצית התחתונה של העצם. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד. 3

כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת התפילין של יד נועדה לרמז לנו שני דברים. האחד שהלב, עם כל העוצמה הרגשית שלו, צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה. והשני, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכח לעשות את כל החיל הזה. ולכן אנו מניחים את התפילין מעל שריר היד וכנגד הלב.

6 - יד שמאל
מניחים את התפילין על יד שמאל, שנאמר (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידכה ", ולמדו חכמים מזה שכתבה התורה 'ידכה ' בתוספת 'ה', שכוונת התורה להורות שצריך להניח את התפילין על היד הכהה שהיא היד החלשה. ועוד למדו ממה שנאמר (דברים ו, ז-ח): "וקשרתם... וכתבתם", שבאותה היד שכותבים בה גם קושרים את התפילין, וכיוון שרגילים לכתוב בימין בה קושרים, וממילא יוצא שמניחים את התפילין על יד שמאל (מנחות לז, א). ואם הניחם על יד ימינו לא יצא ידי חובתו (מ"ב כז, א).

איטר יד, שכותב ועושה את כל מלאכתו ביד שמאל, מצוותו שיניח תפילין ביד ימין, שהיא ידו החלשה. ואין הבדל אם הוא שמאלי מטבעו או שהרגיל עצמו להיות שמאלי, עליו להניח ביד ימין.
ונחלקו הפוסקים בדינו של מי שרגיל לכתוב ביד אחת ואת שאר מלאכתו עושה בידו האחרת, האם הכתיבה העיקר או עשיית רוב המלאכות וחוזקה של היד הם העיקר. בשולחן ערוך (לז, ו) נפסק שהכתיבה היא הקובעת, ולכן יניח תפילין על היד שאינו כותב בה. ויש סוברים שמניחים תפילין על היד החלשה שאין רגילים לעשות בה את עיקר המלאכות (התרומה, הגר"א). ויש אומרים שבכל מצב שבו חלק מן הפעולות נעשות בימין, יניח על שמאל, בין אם הוא כותב בימין בין אם עושה מלאכות אחרות בימין. ולמעשה מן הראוי לשאול בזה שאלת חכם (ב"ח, כה"ח לז, לא). 4

בטעם המצווה להניח את התפילין על היד החלשה, אפשר אולי לבאר, שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות הידיים, ועל כן דווקא עליה נצטוונו להניח את התפילין כדי לקדשה ולקושרה לאמונה ולאהבת ה'.

7 - מקום תפילין של ראש
מקום הנחת תפילין של ראש הוא על המקום ששערות הראש גדלות בו, ועד למקום שמוחו של תינוק רופס (עד סוף המקום הרך בראשו של תינוק). וצריך לכוונה שתהיה באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו"ע כז, ט-י). ואם התפילה של ראש אינה מכוונת בדייקנות מירבית באמצע הראש, אלא זזה מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהיא מונחת כנגד בין העיניים - קיים המצווה. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונה בדיוק, אלא די לכוונה על ידי מישוש היד (ע' בשו"ת דברי חיים ב, ו).

אבל בדבר אחד צריך להזהר מאוד, שלא יהיה אפילו מקצת מן התפילין כנגד המצח, היינו מתחת למקום גדילת שערות הראש. וכל זמן שאפילו קצת מן התפילין מונח כנגד המצח - לא קיים המצווה, ואם ברך עליה ברכתו לבטלה.

גם למי ששערותיו ארוכות ונופלות על המצח, אסור להניח את התפילין על השערות שעל המצח, כי את התפילין צריך להניח רק על מקום גדילתן של השערות. אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחם שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים נעשה מעט קרח, יכול להניחה על המקום שגדלו שערותיו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתם לפי טבעם הראשון.

וכיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו מונח ממש על מקום צמיחת השער, ולכן צריך לבדוק כנגד מה מונחים התפילין, ואם אפילו מקצת מהן, ואפילו רק מקצת מהתיתורא מונח מעבר למקום גדילת השער - אינן במקומן ולא קיים המצווה. 5

8 - המשך
קשירת התפילין של ראש מתבצעת על ידי הידוק הרצועות סביב הראש, וניתן להדקן מפני ששתי הרצועות היוצאות מצידי הבית נקשרות ויוצרות מן הרצועה ללואה עגולה שנלפתת על הראש, בצידה הקדמי התפילין, ובצידה האחורי הקשר, שצורתו כאות 'ד'. וצריך להניח את הקשר במקום שהעורף מתחבר לגולגולת. ואצל רוב האנשים יש כמין שקע בעורף, ויש להניח את הקשר בסוף השקע כלפי מעלה, כך שהרצועות ילפתו את הגולגולת, וכך התפילין מתהדקות לראש בצורה הטובה ביותר.

לדאבונינו, רבים מאוד טועים ואינם מקיימים בפועל מצוות תפילין של ראש, מפני שהם מניחים את התפילין של ראש באופן שחלק ממנו מונח על המצח מתחת למקום גדילת השערות. וכיוון שמדובר בבעייה שכיחה, כל היכול להעיר לחבריו ולשכניו ולתקן את טעותם, זכותו גדולה, שעל ידו יזכו לקיים מצוות הנחת תפילין של ראש.

אבל האמת שלא מספיק להעיר וללמד את הדין, כי הסיבה העיקרית לכך שהתפילין משתלשלות אל המצח היא התרופפות הקשר. שכן בוודאי בשעת קניית התפילין סידר המוכר את הקשר באופן שיתאים לראשו של הקונה. אך כיוון שבכל יום בעת הנחת התפילין מהדקים את הרצועה סביב הראש, הרי שהרצועה נמתחת ומתארכת, ואף מתוך הקשר נמתחת הרצועה, ועל ידי כך ההלולאה העגולה מתרחבת, והתפילין מתחילות להשתלשל מעט לכיוון המצח. לפיכך כל חצי שנה או שנה צריך לשנות את הקשר ולקצר מעט את הלולאה, כדי שהתפילין ישארו במקומן על מקום השער. לכן הרוצה לעזור לחבריו להניח תפילין במקומן, צריך ללמוד כיצד קושרים וכיצד מקטינים את הקשר. ונראה להמליץ שבכל בית כנסת ימונה אדם שידוע להקטין את הקשר, שיהיה אחראי לסייע בעת הצורך לכל חברי בית הכנסת בסידור הקשר כדי שיתאים לקיום המצווה. עוד כדי לציין, שבדרך כלל מי שהתרגל להניח תפילין שלא כדין, אחר שיקטינו לו את הלולאה יחוש שהתפילין אינן מונחות ומהודקות כראוי, כי כאשר מניחים את התפילין על המצח הן מהודקות יותר, שכך הלולאה לופתת טוב יותר את הראש, אלא שלא כך המצווה.

ככלל, עדיף תמיד שהרצועה תהיה מהודקת יותר, מפני שאפשר להניח את התפילין גם למעלה מקו תחילת השערות, עד למקום שמוחו של תינוק רופס, כך שאם הקשר יהיה מהודק יותר אין בכך שום נזק, אך אם הקשר יהיה מכוון לכך שהתפילין יגיעו לקצה השערות, מיד עם ההתמתחות הראשונה של הרצועה, ישתלשלו התפילין למטה מקו תחילת השערות, ונמצא שאין מקיימים בהן את המצווה (מ"ב כז, לג).

9 - שלא להפסיק בין של יד לשל ראש
קושר תחילה את התפילין של יד ואח"כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך" ואח"כ "והיו לטוטפות בין עיניך". והחליצה נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח"כ של יד (מנחות לו, א).

במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת של יד או של ראש, המצווה להניח את מה שיש בידו, הואיל ובעצם, מצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות, וכאשר אין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, עדיף לקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו"ע או"ח כו, א).
אלא שמן התורה צריך להקפיד כשאפשר להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת התפילין של יד לתפילין של ראש.
כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מדובר בתלמוד על דברי הכהן המשוח לחיילים, לפני צאתם למלחמת רשות, שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעבורן. והדוגמה שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת התפילין של יד לתפילין של ראש (סוטה מד, א; מנחות לו, א).

כנראה שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן, התפילין של יד באות לקשר את לבנו לעבודת ה', ואילו התפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה', וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא, ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת התפילין של יד להנחת התפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.

אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל, אולם בלית ברירה, כאשר רק מצד אחד, השכל או הרגש, הוא מסוגל להתקרב לעבודת ה', אף שהצד השני עדיין מרוחק, עליו להתקרב במה שיש בידו.

10 - ברכת התפילין
על הנחת תפילין של יד מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין". ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש. לנוהגים כרמ"א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות תפילין".

אולם לנוהגים כשולחן ערוך, כיוון שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו ושמם אחד, הברכה שעל תפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורה ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין". 6

על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). ואם כן לגבי מצוות התפילין, שהמצווה היא 'לקשור' את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך מעט לפני הקשירה.
כלומר אין לברך בעת שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא יש להניח את התפילין של יד על מקומה ולתופסה על ידי הידוק הרצועה, ולפני שמתחילים ללפף את הרצועה על הזרוע מברכים, שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של יד עומדת במקומה (שו"ע או"ח כה, ח). וכן לנוהגים כרמ"א ומברכים על הנחת התפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.

אולם בדיעבד, אם שכח לברך בעת הנחת התפילין, יכול לברך אחר כך, מפני שמצוות התפילין נמשכת כל זמן שהתפילין מונחות עליו. ובעת שייזכר שלא ברך על התפילין ימשמש בהן ויברך (מ"ב כה, כו; ועיין שו"ע ל, ג).

11 - שבת ויום טוב
בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו אל הקב"ה, שנאמר (שמות יג, ט) : "והיה לך לאות על ידך", ושבת ויום טוב נקראים אות, שנאמר (שמות לא, יג) : " אות היא ביני וביניכם", לפיכך אין צורך להניח בהם תפילין (מנחות לו, ב). והמניח בהם תפילין נמצא מזלזל בקדושת השבת ויום טוב, שהם עצמם אות, ולכן אסור להניח בהם תפילין (שו"ע לא, א).

לגבי ימי חול המועד נחלקו המנהגים, ברוב קהילות אשכנז נהגו להניח תפילין בחול המועד, מפני שהאות לדעתם תלויה באיסור מלאכה, וכיוון שבימי חול המועד מותר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד - צריך להניח בהם תפילין (רא"ש). ובספרד נהגו שלא להניח תפילין, מפני שככלל גם בחול המועד אסור לעשות מלאכה, ורק לצרכים מיוחדים התירו לעשות מלאכה. ועוד שיש בהם אות המתבטא במצוות החג, בסוכות במצוות הסוכה ובפסח באכילת המצה (תוס' ורשב"א).

ובארץ ישראל נהגו הכל, ספרדים ואשכנזים, שלא להניח תפילין בחול המועד. 7
בראש חודש כמובן שמניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו"ע כה, יג). והטעם, מפני שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב, ובמיוחד למנהג ספרד שאומרים בו קדושת 'כתר'. וראוי שלא ימהרו להתחיל תפילת מוסף, כדי שיספיקו לקפל את התפילין ולהכניסם בכבוד לכיסם. 8

12 - נשים בתפילין
הואיל ומצוות תפילין תלוייה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין, נשים פטורות מהנחת תפילין כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן.
ואמנם לגבי שאר מצוות עשה, אם רצו הנשים לקיימן רשאיות ויש בידן מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם לכך מפני שנהגו לחשוש מאוד לכבודם של התפילין, ומחמת זה גם הגברים אינם נוהגים להניח תפילין כל היום, למרות שעיקר המצווה להניח תפילין כל היום, אלא שמפני החשש לפגיעה בכבודם נהגו להניחם רק כפי חיובם - בתפילת שחרית. אבל נשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, אינן מניחות אותן (מ"א ערוה"ש).

לפיכך אשה הרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן, אין למחות בידה, מפני שיש לה על מי לסמוך. שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.

ויש נשים שאינן מקפידות במצוות רבות ובהלכות צניעות, ורק בתפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה במאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות שהן צריכות להיות מכוונות לשם שמיים, וח"ו לא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים. 9

13 - קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם
צריך לקנות תפילין מאדם ירא שמיים, שיכול להעיד באמינות על התפילין שהן כשרות. אבל הקונה מאדם לא מוכר מסתכן בכך שתפיליו פסולות. ואף אם יבדקום, ישנן בעיות שלא ניתן לראות בבדיקה. למשל, אם הסופר שכח לכוון לפני כתיבת התפילין שהוא כותבן לשם מצוות תפילין, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם - התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. ויש עוד בעיות רבות בפרשיות ובבתים שלא כאן המקום לפרטן, הכלל הוא שאם הסופר והמוכר אינם יראי שמיים, ישנו חשש שהתפילין פסולות.

וכיוון שאי אפשר לסמוך בזה על אורך זקנו של המוכר או על לבושו החיצוני, לכן מי שאינו מכיר באופן אישי סופר או בעל חנות לתשמישי קדושה ירא שמיים, מוטב שייפנה לרב המקומי כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין. וכך ראוי לנהוג לגבי קניית מזוזות.

תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו היטב בעת הכנתן, ונתברר בודאות שהן כשרות, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שהן שלמות הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה.
וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף, אבל אם במשך תקופה ממושכת לא הניחום, ונוצר חשש שבאותו זמן נתעפשו ואולי איזה אות נמחקה ונפסלו, אזי צריך לבודקן כשם שבודקים את המזוזות - פעמיים בשבע שנים. ואם התפילין נרטבו במים או שרואים על העור סימנים של עיפוש או קלקול אחר, יש לבודקן מיד, וכל זמן שלא נבדקו אין לברך עליהן, מפני שיש חשש גדול שמא נפסלו (שו"ע לט, י; מ"ב לט, סקכ'ו). 10

14 - תפילין של רבנו תם
בעקבות הגלות התעוררה מחלוקת בין גדולי הראשונים בסדרן של פרשיות התפילין. לדעת רש"י והרמב"ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, ואם כן כשהתפילין מונחות על הראש, הפרשה שבבית הימני היא 'קדש', אחריה 'והיה כי יביאך, אחריה 'שמע' ואחרונה משמאל 'והיה אם שמוע'. אולם לדעת רבנו תם הפרשה השלישית היא 'והיה אם שמוע' והפרשה הרביעית היא 'שמע'. וכן בתפילין של יד נחלקו, שלפי רש"י ורמב"ם הפרשה השלישית 'שמע' והרביעית 'והיה אם שמוע'. ולדעת ר"ת, השלישית 'והיה אם שמוע' והרביעית 'שמע'.

וכיוון שסדר הנחת הפרשיות מעכב, נמצא שהתפילין לשיטת ר"ת פסולים לשיטת רש"י, ואילו תפילין לשיטת רש"י פסולים לשיטת ר"ת. ועוד בתקופת הראשונים הוכרעה הלכה על ידי רוב הראשונים כדעת רש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל. ויראי שמיים המוחזקים ומפורסמים בחסידות נהגו להניח בנוסף לתפילין לפי שיטת רש"י זוג נוסף לפי שיטת ר"ת כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. ולכתחילה יניחם ביחד על היד והראש, וכך יצא שיתפלל ויקרא קריאת שמע כששני הזוגות עליו. ואם התפילין שלו מבתים גדולים, כרוב הבתים של ימינו, אין מקום לשני זוגות, ויניח את התפילין של ר"ת אחר התפילה. ובכל מקרה שמניח תפילין של ר"ת, יקפיד לכוון שבאותן שהן כשרות הוא מקיים המצווה, ואילו השניים הן חול. שאם יכוון לצאת בשתיהם נמצא עובר בבל תוסיף. (שו"ע או"ח לד, א-ג. ועיין מ"ב ובאו"ה שם).

אבל לפי האר"י ז"ל, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה רומזת לכוונה ויחוד אחר, ואם כן שני הזוגות קדושים, ולכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי שיטתו היו שעודדו את הציבור הרחב להניח באופן קבוע שני זוגות תפילין, וכן נוהגים בקהילות הנוהגות על פי מנהגי האר"י (קול יעקב לד, סעיפים ד, ז. ועיין יבי"א ח"א או"ח ג').

לעומת זאת לדעת הגר"א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של ר"ת, משום שהוכרעה הלכה כרש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח לפי חשבונו ששים וארבע זוגות תפילים בכל יום. אלא שהלכה כרש"י ורמב"ם ודי להניח זוג אחד בלבד (תוספת מעשה רב יח). וכן נוהגים רבים.
למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק - כפי שידריכו רבו.


^ 1. עיין במ"ב מ, סעיפים י' וי"ג. ועוד מבואר בשו"ע מ, א, שאסור לתלות התפילין על וו או אף לאוחזן כך בידו, בין אם הבית למטה ובין הקשר של תפילין למטה. אבל בשעה שהוא בא להניח התפילין כתב במ"ב מ, ב, שמותר לאחוז ברצועות, אף שהבית והקשר תלויים באויר, מפני שהוא לשעה קלה ולצורך הנחתן. ויש מהדרין לאחוז בבית ובקשר וכך להניחן על הראש, כמבואר בכה"ח מ, א.
^ 2. בשו"ע הרב כח, א, הגדיר את דעת רוה"פ, שהאיסור הוא או לחשוב בדברים אסורים או "שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו... אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק באומנותו ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח דעת, שאם לא כן איך יכול כל אדם לילך בתפילין כל היום. ומ"מ מצווה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל, זולת בשעת ת"ת ובתפילת שמונה עשרה". ועיין בשארית יוסף ל, ח, ובתפילה למשה פרק טו. ואף שההלכה כדעת רוה"פ אנו נוטים היום לנהוג כדעת המחמירים, שאין להסיח מהן את הדעת כלל, ולכן אף שמצוותן להיותם עליו כל היום, חוששים להיסח הדעת ושלא יתבזו, ולכן נוהגים להניחם רק בעת ק"ש ותפילה, ועיין בשו"ע לז, ב. ולגבי המצווה למשמש בהן, שלמדוה בק"ו מהציץ, מדברי הרמב"ם משמע שהוא ק"ו גמור, ולתוס' יומא ח, א, אין זה ק"ו גמור, שאפשר לפורכו, שהשם שעל הציץ הוא גלוי ואילו השמות שבתפילין נסתרים.
להשלמת העניין נבאר דין מצטער, שו"ע לח, ט: ""מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם". והטעם, שמי שעסוק כל כך בצערו, כגון שקר לו או שהוא חולה מאוד, עד שאינו יכול להסיח דעתו מצערו כלל, אינו יכול לכוון כלל למצוות תפילין, ולכן פטור. אמנם, אם יוכל ליישב דעתו לשעה קלה, חייב ליישב דעתו ולקיים מצוות תפילין, ואף שלדעת ב"י עפ"י ר' מנוח, אינו חייב ליישב דעתו, מ"מ לדעת הרבה פוסקים חייב, וכן פסק במ"ב לח, לא. וגם לב"י אין איסור ליישב דעתו ולקיים המצווה, כמבואר בכה"ח לח, ל-לא. ולכן צריך ליישב דעתו ולהניח תפילין.
^ 3. סברתם של האוסרים להניח על החצי העליון של העצם, או מפני שאינו כנגד הלב, וכך משמע מהתרומה. או כפי שכתב בעל האשכול, עפ"י מנחות לג, א, שאמר ר' יוסי שהוקשה מזוזה לתפילין, מה תפילין בגובה היד כך המזוזה בגובה המזוזה, אלא שהמזוזה אינה בטפח העליון וכן התפילין. אמנם קשה שרוב הראשונים לא הביאו תנאי זה, אלא רק הזכירו את מה שמבואר בגמ' שצריך להיות על הקיבורת (השריר), וכן הקשה הגר"א. ובבאו"ה כז, א, ד"ה 'ובראש העצם' באר עפ"י התרומה, שבעצם תנאי זה הוא ההסבר לכך שהתפילין יהיו כנגד הלב, שעיקר המקום כנגד הלב הוא בחצי התחתון של העצם, ואף עיקר השריר הוא שם, ומה שמעל החצי הוא כבר נמוך יותר. נמצא לפי זה ששיעור הקיבורת וכנגד הלב הוא אותו שיעור ומקומו במחצית התחתונה של העצם. ולדעת הגר"א אין להגביל כל כך את המקום, אלא אף למעלה ממחצית העצם עדיין יש מעט שריר והוא גם קצת כנגד הלב, ולכן כשר. וכמה אחרונים כתבו שהמנהג כגר"א, ומהם ערוה"ש כז, ד, וגם בבן איש חי (חיי שרה ו') כתב שאפשר לסמוך על הגר"א. אמנם הרבה אחרונים החמירו כשו"ע, ומהם הגר"ז, ח"א, ארצות החיים. ועיין ביחו"ד ה, ג, ושם כתב שאפילו התיתורא צריכה להיות כולה בחצי התחתון של העצם. ועיין בתפילה למשה ז, ג-ד. ולפי זה מי שיש לו מכה בכל החצי התחתון של העצם ואינו יכול להניח שם תפילין, יניחם למעלה בלא ברכה. וכשהתפילין גדולות מוטב להניחן על השריר מאשר בחצי התחתון שלא על השריר, שההכלל היותר חשוב הוא שהתפילין יהיו על מקום השריר, וכפי שכתב במ"ב כז, ד.
בארתי שמודדים את העצם מהמרפק ועד הכתף, שכך יוצא שרוב מקום השריר בחצי התחתון (וכפי שבאר בבאו"ה). שאם ימדדו מהמרפק לבית השחי, ישאר מקום קטן לתפילין, וכמחצית מקום השריר יהיה מחוץ לתחום הכשר, והרי זה כסתירה לדברי הגמ' שכתבה שמקום הקיבורת כשר. ועוד שהעצם אכן נמשכת עד הכתף, וכל הפוסקים התייחסו לעצם (ושלא כתפילה למשה ז, הערה ו' שהסתפק בזה). ומקום השריר נקבע לפי מצבו כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד, באופן זה רוב השריר בחצי התחתון של העצם, אבל כשהיד כפופה ומקופלת השריר מתרומם לאמצע היד, ולא נותר מקום לתפילין בחצי התחתון של העצם.
^ 4. לדעת בעל התרומה הולכים אחר היד החלשה, שזהו עיקר הלימוד מ'ידכה', וכן נראה שדעת הרא"ש. ומנגד דעת הגהות הסמ"ק והטור בשם ר' יחיאל שהולכים אחר הכתיבה, וכן פוסק בשו"ע לז, ו, עפ"י הכלל שהלכה כי"א השני, וכתב הרמ"א שכן נהוג. וכן דעת רוב האחרונים, וביניהם המ"א, ועוד הוסיף בבאו"ה בהטעמת דעה זו, שבדרך כלל ביד שכותבים אפשר גם לעשות עוד מלאכות, כך שהיא אכן היד העיקרית. לעומת זאת הגר"א סובר שהיד החזקה שעושה את רוב המלאכות היא הימנית, שכן דעת רוב הראשונים. והב"ח וארצה"ח סוברים, שבכל מצב שחלק מהמלאכות עושים ביד ימין, מניחים על שמאל של העולם. וכן כתב בכה"ח לא, עפ"י הקבלה, שאם עושה מלאכה אחת בימינו, אף שאת השאר עושה בשמאלו, יניח בשמאל כשאר העולם.
^ 5. מקום הנחת תפילין של ראש נלמד בגזרה שווה, נאמר בין עיניך בתפילין ונאמר בין עיניך באיסור לקרוח קרחה על מת, מה להלן במקום שהשערות גדלות בגובה הראש אף כן בתפילין, כמבואר במנחות לז, א. ועוד אמרו שמקומן עד מקום שמוחו של תינוק רופס. ולדעת הרמב"ם הל' תפילין ד, א, מקום התפילין מקביל לכל המקום שמוחו של תינוק רופס, שבקו גדילת השער מתחיל המקום שמוחו רופס, ולדעת הרא"ש המקום הרופס הוא סימן לפנים הראש, אבל לצד המצח המקום הרופס אינו מגיע עד לשער אלא פחות ולכן המקום נמשך עד לקו השער (ועיין בתפלה למשה ז, הערה כג). ועד היכן נמשך המקום הרופס לאמצע הראש, לדעת הטור ורבנו ירוחם ועוד, בכל מקום גובה הראש. ולדעת הרמב"ם והסמ"ק ועוד, מקום התפילין אינו מגיע עד סוף גובהו של ראש. וכתב בבאו"ה ד"ה 'עד סוף', שיש להחמיר בזה.
ולעניין שלא ירדו מקו השער, אמנם לדעת מעט פוסקים הולכים אחר הרוב, שאם רוב התפילין על מקום השער, יצא בדיעבד ידי חובה, וכ"כ ללמד זכות בספר מחשבות בעצה א', ובשו"ת דבר יהושע ד, יא. אולם מרן הרב קוק חיבר ספר בשם 'חבש פאר' שעניינו לחזק מצוות התפילין והנחתן במקומן, ובתוכו דחה דברי מי שרצה לומר שאם רק מיעוט מן התפילין ירדו מן השערות אינו מעכב, והוכיח מהרבה פוסקים שאפילו אם מיעוט מן התפילין אינו במקומן לא יצא. וכ"כ במ"ב כז, לג, וכה"ח מ, ועוד עיין בשארית יוסף כז, ב. ולגבי קרח כן כתב גם בכה"ח כז, לח. ולגבי מי ששערותיו גדלות על מצחו עיין שבאר זאת היטב בתפילה למשה ז, יא בהערה כח. ולעניין שהתפילין באויר ויש למדוד כנגד מה מונחים, כ"כ באשל אברהם בוטשאטש כז, ד, והביאו בשארית יוסף כז, ה.
^ 6. יסוד המחלוקת בבאור הגמרא במנחות לו, א, ששם מבואר שאם הפסיק בין הנחת של ראש לשל יד צריך לברך, ועוד מבואר שיש שתי ברכות "על הנחת" לתפילין של יד, ו"על מצוות" לתפילין של ראש. לדעת הרי"ף והרמב"ם במצב רגיל מברכים ברכה אחת, ורק כשהפסיק צריך להוסיף ברכה לשל ראש. ואילו לדעת ר"ת, רא"ש, סמ"ג, בכל מקרה מברך על של ראש, ומה שאמרו שאם הפסיק מוסיף ברכה, הכוונה שיברך שתי ברכות על הנחת של ראש. ועפ"י מהר"י אבן חביב, אף שלמנהג הרמ"א חייבים לברך על של ראש, אומרים אחר גמר ההידוק על הראש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדרך שאומרים אחר ברכה שאמרו בטעות, ואף שלמנהג הרמ"א אין בזה טעות, מהיות טוב, אומרים זאת כדי לצאת גם ידי הדעה השנייה.
^ 7. להרחבת העניין עיין ב"י או"ח ל"א, ושם מבואר שבירושלמי משמע שמניחים, ובבבלי שאין מניחים, וכן דעת הזוהר. עוד צריך להוסיף, כי גם בין האשכנזים היו שנהגו שלא להניח, וכן מנהג הגר"א, וכן נהגו תלמידיו הפרושים שעלו לארץ, וכן נהגו החסידים שעלו לארץ בראשות מהר"ם מוויטעספק, וכ"כ בשו"ת אבני נזר ב', והתחשבו מאוד בדברי הזוהר ו האר"י שאין להניח תפילין בחול המועד, כמובא בכה"ח לא, ו. ולכן התייסד מנהג אשכנזים בארץ וחסידים בחו"ל שלא להניח תפילין בחול המועד. ולמנהג אשכנז בחו"ל מניחים תפילין, אלא שנחלקו אם לברך עליהם, וכתב במ"ב לא, ח, שמוטב שלא לברך. ועיין עוד בתפילה למשה פרק כז.
^ 8. עיין בתפילה למשה כח, ג, ובהערות. ועוד כתב הפמ"ג לד, מ"ז ב, שאין נכון לקפל התפילין בחזרת הש"ץ, ולכן לדעתו גם אין להסיר תפילין של רש"י בחזרת הש"ץ. אמנם למעשה רבים נוהגים לקפל תפילין בחזרת הש"ץ ויש להם על מה לסמוך.
^ 9. במסכת עירובין מובא שמיכל בת שאול היתה מניחה תפילין ולא מחו בה חכמים. לעומת זאת בפסיקתא רבתי פכ"ב מובא שכן מחו בה חכמים, וכן מובאת בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג דעת ר' חזקיה בשם ר' אבהו שמחו בה חכמים. ויש לשאול מדוע מחו בה, הלא מותר לנשים לקיים מצוות שהזמן גרמן. והתוס' בעירובין באר "משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר". וכ"כ הכלבו בשם הר"ם שיש למחות ביד נשים שלא יניחו תפילין, והובאו דבריו בב"י לח, ג, וכן פסק הרמ"א שם. (ונראה שהחשש מפני שבשעת הנידה אסור להניחם, ועיין עוד ברמ"א או"ח פח, א. וכיוון שאינן רגילות ללמוד דינים שאינן מחויבות בהן, לא יזהרו בזה. ואולי גם מפני שטיפלו בביתם בתינוקות ודברי טינופת).
אמנם באורחות חיים תמה על הכלבו שסובר שיש למחות בנשים, הרי הגמ' בעירובין סוברת שלא מחו במיכל. ובעולת תמיד ד' דחה דברי הכלבו, שאם היה אסור לנשים להניח תפילין מפני נקיות, מדוע אמרו בברכות כ, א, שהן פטורות מפני שזו מצווה שהזמן גרמן, הרי אסורות. ולכן לדעתו אשה זקנה שיודעת לשמור עצמה, אין למחות בידה.
והמ"א לח, ג, באר, שאם היו הנשים חייבות בתפילין ודאי היו מניחות אלא כיוון שהן פטורות ויש חשש שבהנחתן יפגעו בכבודן, על כן הורו למחות שלא יניחו. והרחיב בערוה"ש לח, ו, שגם גברים מניחים כיום תפילין רק בשעת ק"ש ותפילה (שו"ע לז, ב), ולמרות שמעיקר המצווה ראוי היה להניחם כל היום, נמנעים מלהניחם כל היום מפני הצורך להזהר בנקיות הגוף והמחשבה, ורק בשעת ק"ש ותפילה מפני החובה מניחים אותן. וא"כ הנשים שאינן חייבות, שייכות לתפילין פחות מאשר גברים כל היום, ומיכל בת שאול שהניחה תפילין מן הסתם היתה צדקת גמורה וידעה להזהר. בכה"ח לח, ט, כתב בשם ברכ"י ועוד אחרונים שהסכימו לכך שיש למחות בנשים שלא יניחו, והביא לזה טעמים על פי הקבלה.
למעשה, ההוראה שלא תניח, אבל אם תרצה אין למחות בידה, מפני דעת האורחות חיים ועולת תמיד, ואף מסיום דברי ערוה"ש מבואר שאין למחות במי שמפורסמת כצדקת. ונראה שלא תניח בשעת וסתה, ותניח בצנעה, שרק כך ברור שהנחתה לשם שמיים, ועוד שצריך להצניע זמני הטהרה וטומאה.
^ 10. כאשר הניחום ברציפות למדנו שאין צריך לבודקן, אולם לדעת כמה אחרונים וכ"כ המ"ב לט, כו, ראוי לכתחילה לבודקן כל כמה שנים, מפני שיתכן שנתקלקו מחמת הזיעה. וראיתי בספר הליכות שלמה ח"א ד, לו, שכתב בשם הגרש"ז אוירבאך, שבתפילין שבזמנינו שעשויים בהידור, אין לחוש לזה, (בזמן המ"ב הבתים היו עשויים מעור בהמה דקה וכיום מבהמה גסה). ואדרבה עפ"י רוב מצויים תקלות רק לאחר שנפתחו ותיקנום מחדש. ואף לגבי מזוזה אם היתה אטומה, אין מקפידים לבודקה פעמיים בשבע שנים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il