בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היתר המכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

היתר המכירה בימינו

המציאות הכלכלית בימינו טובה בהרבה מימי תחילת ההתיישבות ואינה בגדר שעת הדחק, אך העובדה המצערת לפיה רוב הציבור אינו שומר מצוות מצריכה אותנו להשתמש עדיין בהיתר המכירה , החקלאי הפרטי לא יוכל לעמוד בתחרות מול המגדלים שאינם שומרים שמיטה, ולכן בשבילו זו שעת הדחק , השיקול של שמירת קדושת השמיטה על ידי הקהל הרחב של החקלאים והצרכנים גם הוא בגדר שעת הדחק , בטווח הארוך, על מדינת ישראל לתכנן מתווה שבו יוכל כל הציבור לשמור שמיטה בלי להיקלע למצוקה כלכלית

undefined

הרב אליעזר מלמד

חשוון תשפ"ב
5 דק' קריאה
לפני שבועיים הסברתי את יסודות היתר המכירה, לפיו מותר לחקלאים להמשיך לגדל בשביעית תבואה, קטניות, ירקות ופירות. עיקר ההיתר מבוסס על כך שבעת שהשדה מכורה לנוכרי, לדעת רוב הפוסקים אין עליה חובת מצוות התלויות בארץ, ולכן לא חלים עליה דיני שביעית. ואף שיש מחמירים גם בעת שהשדה מכורה לגוי (מבי"ט ועוד), מכיוון ששביעית בזמן הזה לרוב הפוסקים מדברי חכמים, הלכה כמקילים.
וזאת בנוסף לכך שמשני צדדים לדעת כמה מגדולי הראשונים אין כיום חובה לשמור שביעית כלל, ולדעתם אין כלל צורך בהיתר מכירה. א) יש אומרים שמאז שהתבטל בית הדין שמקדש חודשים ומעבר שנים בטל חיוב שביעית גם מדברי חכמים, ורק מצד מידת חסידות כאשר אפשר נוהגים לקיימה (רז"ה וראב"ד). ב) נחלקו הראשונים במועד שנת השמיטה. מנהגנו כדעת רוב הפוסקים שהשמיטה בשנת תשפ"ב, אולם לרש"י ורא"ש השמיטה הייתה בשנה הקודמת - תשפ"א, ולראב"ד בשנת תשע"ט. לאחר צירוף הדעות הללו, היתר המכירה מבוסס הרבה מעבר להיתרים שונים שנהגו בהם ישראל.
אלא שעדיין יש שואלים, הרי לכתחילה יש לשמור שביעית, והיתר המכירה הוא רק מפני הדחק, האם גם היום אנו נמצאים בשעת הדחק? שכן בחסדי ה', מצבנו היום טוב לאין ערוך מימי תחילת ההתיישבות. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה ומפותחת. בזכות הפיתוחים המדעיים והמכונות החדשות אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות הגענו למצב שבו כאחוז וחצי בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד, והוא עומד כיום על כשני אחוזים בלבד מהתוצרת הלאומית. האם לאור כל זאת יש עדיין מקום להשתמש בהיתר?
תשובה: אכן מהצד הכלכלי התקדמנו מאוד, אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) האחריות למערכת הכשרות הציבורית. ג) המדינה ככלל.

לחקלאי הפרטי ברור שמדובר בשעת הדחק
החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית צריך להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. ומכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנים לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים, יעדיפו הקונים את מתחריו. אם ימכור במחירים שלהם, ייתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים שבלית ברירה יצטרכו להחליף מקצוע. אם כן ברור שמצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש בהיתר המכירה.
כלומר אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן מובהק שהם במצב של שעת הדחק וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר. ואין לטעון נגדם דבר, אלא לשבח אותם על שהם זוכים להיאחז באדמה ולגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. אומנם מי שיוכל לשבות בשביעית - קדוש ייאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית.

האחריות למערכת הכשרות כולה
מכיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילוניים, אין סיכוי שהם יצייתו לדרישה לשבות לחלוטין בשביעית. אומנם מכיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית יעשו זאת ברצון. כיוון שכך, הרי שזו שעת הדחק, וראוי לרבנים לעודד אותם למכור את שדותיהם בשביעית כדי להצילם מעוון.
בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הפירות שיגדלו יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בכל רחבי הארץ תוך שהציבור המסורתי והחילוני נכשל ועובר בהם על איסור סחורה וחוסר זהירות בקדושת פירות שביעית, ולעיתים בלא משים גם דתיים ייכשלו בזה. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו, שהמדקדקים במצוות הם מיעוט, אין אפשרות למנוע את הפצת פירות השביעית הקדושים, וראוי לרבנים לבצע את המכירה כדי להפקיע את הפירות הגדלים מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב.
יתר על כן, אם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית בלא השגחה ונגד ההלכה, מערכת הכשרות הארצית עלולה להיפרץ למשך כל שבע השנים.

המשמעות לתקציב המדינה
אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, מכיוון שמדובר במדינה, מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים, חלק כפיצוי לחקלאים השובתים וחלק לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה שקול לשעת הדחק.
אומנם בשנים קשות מדינת ישראל נאלצת לבצע קיצוצים שכאלה ואף גדולים מהם בתקציבה, אולם קיצוצים אלה כואבים וקשים והם נפרשים על פני כל משרדי הממשלה, ובכללם תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים, דחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע. הקיצוץ גם עלול לחייב הפחתה בקצבאות הילדים, העניים והקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ גם יפגע במערכת החינוך ויכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים לפחות בתקציב הישיבות.

העול ייפול בעיקר על הציבור הדתי והחרדי
יתר על כן, בהרכב האוכלוסייה הנוכחי, מסתבר שעיקר נטל הקיצוץ ייפול על הנושאים החשובים לציבור הדתי והחרדי. כלומר בעיקר על חשבון תקציבי הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות. שכן יש להעריך שאם נציגי הציבור הדתי והחרדי ידרשו שהמדינה תממן את השביתה בשביעית, נציגי הציבור החילוני והמסורתי ידרשו שעיקר הקיצוץ יהיה בתחומים הנוגעים לציבור הדתי והחרדי. כמדומה שבמצב כזה גדולי הרבנים יכריעו שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ ולפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים ויש אומרים ממידת חסידות, וניתן להפקיעה על ידי היתר המכירה.

הדרך לשמירת שביעית
אומנם לטווח ארוך מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל מאפשר לנו לתכנן את הדרך לשביתה מלאה בשביעית, ובתנאי שהדבר ייעשה בהדרגה תוך שיתוף פעולה של כל חלקי החברה. שכן בתקציב המדינה ישנם סעיפים רבים שאינם גובלים בפיקוח נפש ונועדו לקיום חיי חברה נאותים, כפי רצון הציבור ונציגיו. והואיל והם נכנסו לספר התקציב בהדרגה, בתקופות של רווחה, גם בתקופות של דוחק מתאמצים לקיימם. וכשם שגם בתקופות של דוחק כמעט שאין מקצצים במשכורות עובדי המדינה והמורים שכבר הוסכמו, כך תהיה גם השביתה בשביעית הטבה שחקלאי ישראל זכאים לה וגם בזמנים של דוחק אין פוגעים בה.
כבר בשמיטות הקודמות נעשו צעדים מסוימים בכיוון זה, ועלינו לשאוף להעצים אותם, וכך ברכת השביתה בשביעית תגיע לחקלאי ישראל בלא שמעמדם הכלכלי ייפגע מכך.

המחרימים את פירות ההיתר
יש טוענים שאסור לאכול פירות שגודלו במסגרת היתר המכירה, אולם דבריהם מנוגדים לכללי ההלכה, ומבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר. שכן גם כאשר הפירות גודלו ונשמרו באיסורים גמורים, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה. ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, מכיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים (פניני הלכה שביעית ג, ח). הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. קל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים.
יתר על כן, כדי לשמור על דעות יחידים במצווה דרבנן, המחמירים הללו מבטלים שתי מצוות גדולות מהתורה: א) מצוות יישוב הארץ, שעל ידי היתר המכירה אנו מחזקים את יישוב הארץ שהיא מצווה מהתורה ששקולה כנגד כל המצוות. ב) מצווה מהתורה להעדיף לקנות מאחינו היהודי, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד), למדו חכמים שכאשר יש אפשרות לקנות מאחינו היהודי או מנוכרי, מצווה להעדיף את היהודי.

מה הם הפירות המהודרים ביותר לאכילה
לסיכום: פירות היתר המכירה הם המהודרים ביותר לאכילה בשנה השביעית, הואיל וההיתר מבוסס היטב ובאכילתם תורמים למצוות יישוב הארץ ומחזקים את אחינו החקלאים. (לגבי פירות אוצר בית דין, ראו בפניני הלכה שביעית פרק ח' שגידולם כרוך בבעיות הלכתיות של מלאכות וסחורה האסורות לפוסקים רבים, לכן פירות היתר המכירה עדיפים. ואף על פי כן כתבתי (שם ט, ג), שגם פירות שגודלו במסגרת אוצר בית דין מותרים באכילה, ומכיוון שכוונתם לשם שמיים יש מקום לחזקם, ובתנאי שאינם יקרים ממחיר הפירות הרגילים, שאז נכנסים לחשש איסור סחורה).

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il