בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה

תנשום עמוק, ותשמח בדרך!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

חשוון תשפ"ב
3 דק' קריאה
חוקר אחד ביקר פעם במושבה של ילידים, והלך עימם למקום מסויים. והנה, להפתעתו הרבה, עצרו הילידים באמצע הדרך, ללא סיבה נראית לעין.
החוקר התפלא על ההפסקה, ושאלם – מדוע אתם עוצרים כאן?
ענו לו הילידים – כרגע הלכנו בקצב מהיר, לכן הגוף שלנו הגיע לכאן, אבל הנשמה שלנו עוד לא הגיעה. זו הסיבה, שאנו עושים כעת הפסקה, כי אנו מחכים לנשמה שתגיע, ואחר כך נמשיך ללכת.
לאיש המודרני, זה נשמע טיעון מוזר, אך אם נתבונן בדברי אותם הילידים לעומק, נגלה שיש כאן משמעות עמוקה, שיכולה לתת לנו זווית הסתכלות אחרת ולסייע לנו בעבודת ה' ובשיפור טיב חיינו כאנשים המושפעים מהמירוץ המהיר והתמידי של העולם המערבי .
מטבע הדברים, האדם (ובמיוחד, איש התרבות המערבית) רוצה להספיק הרבה בחייו. לשם כך, הוא מציב לעצמו מטרות, וחותר להגיע אליהם במהירות האפשרית. חשוב לו להגיע במהירות ליעדיו, כדי שהוא יוכל לסמן 'וי' על ההישג ולהשיג יעד נוסף.
אולם, לאיש הממהר ליעדיו, יש תקלה חמורה במיוחד. כדי להגיע ליעד, עליו לעבור דרך. לעיתים הדרך ארוכה ולעיתים קצרה, אך בכל מקרה היא נראית לו כמעצבנת ומיותרת. היא מעכבת אותו מלהגיע במהירות ליעדיו, והיא סתם מיותרת. הוא מעדיף לנסות ולעבור אותה בשיא המהירות, וכשהדבר אפשרי הוא מעדיף לוותר עליה.
תשאלו – איך אפשר לוותר על הדרך? וכי יש לאדם רגיל 'קפיצת הדרך'? ובכן, תתפלאו, לאדם המודרני יש הרבה שיטות ל'קפיצת הדרך'. למשל, לתזמן את כל שיחות הטלפון החשובות לדיבורית של הנייד ברכב. או, לחילופין, לשמוע מוזיקה או חדשות תוך כדי צעידה בדרך.
באים אותם ילידים, ואומרים לכולנו – אתם טועים, לדרך יש תפקיד. בדרך, גם הנשמה צריכה לצעוד עם הגוף. ובמילים אחרות, הדרך מכינה את האדם מבחינה נפשית ורוחנית למקום אליו הוא צועד. אדם, שבדרך לפגישה חשובה, או בדרך הביתה למשפחתו, יכבה את כל מסיחי הדעת, ופשוט יהיה בדרך למחוז חפצו, יגלה שכשהוא יגיע למחוז חפצו הוא יגיע אליו גם עם רוחו ונשמתו.
והתורה? מה היא אומרת על הדרך? האם טוב להיות שקוע בספר תורני כל הדרך ולהסיח ממנה את הדעת, או שמא עלינו לתת מקום נפשי להכנה למטרתנו הבאה?
דומה, שמצאנו פנים לכאן ולכאן, ואולי תלוי הדבר גם ביעד אליו אנו צועדים בדרך, אם לדבר מצווה או לדבר הרשות. מחד - מצאנו במשנה (אבות ג, ז) – "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר - מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". אמור מעתה, שמי שמהלך בדרך ולא עסוק בה, אלא לומד תורה, הרי מצווה הוא להמשיך וללמוד.
מאידך – נפסק בהלכה (משנה ברורה צ, לז) "אם יש שני בתי כנסיות בעיר, טוב לילך להרחוקה, כי שכר פסיעות יש". אם כן, כשהולכים לדבר מצווה, טוב להרבות בדרך, שנמצאת ההכנה למצווה מרובה. אמנם, יש להוסיף, ש"מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת" (שו"ע צ, יב), כלומר טוב להרבות בדרך, אך גם יש להזדרז בה.
ודומה הדבר, שמצאנו התייחסות מיוחדת לעניין זה של הדרך, בפרשיותיו של אברהם אבינו, לך לך- וירא – חיי שרה. ויש התפתחות ביחס אל הדרך. אברהם יוצא להקים את האומה הישראלית מתוך הציווי על הדרך, "לך לך מארצך וממולדתך". בשלב זה הדרך היא הליכה אל יעד מסויים, "אל הארץ אשר אראך".
בהמשך, ההליכה בדרך עולה מדרגה, ואברהם מצטווה – "קום התהלך בארץ... כי לך אתננה", ואכן הוא הולך ברחבי הארץ. כלומר, בשלב זה הדרך הופכת חשובה מצד עצמה, עצם ההליכה בארץ, היא קיום צו אלוקי, והיא עצמה כובשת את הארץ לפני בני אברהם. הדברים מגיעים לשיא, כשאברהם מצטווה ((יז, א) – "התהלך לפני והיה תמים", כלומר עצם ההליכה היא הליכה לפני ה'.
אולם, בפרשת וירא, אנו למדים שחשוב גם להגביל את חשיבותה של הדרך. שלושת האנשים שמתגלים לאברהם נדמים לו כערביים, המשתחווים לאבק רגליהם, כלומר – סוגדים לכוח הנדודים וההליכה בדרך, והוא מקפיד לבער עבודה זרה זו, ומבקש מהם לרחוץ רגליהם לפני שהם שוהים בצל קורתו. כלומר, כח ההליכה בדרך הוא חשוב, אך אסור לסגוד לו.
הדברים מגיעים לשיא בפרשת חיי שרה, כשאברהם שולח את אליעזר לדרך ארוכה עד ארם נהריים, ואליעזר מגיע בתוך יום אחד, "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך" (רש"י כד, מב). הדרך הפכה למיותרת, ואפשר להגיע ישר ליעד.
אלא, שיש לכך גם מורכבויות. בדרך חזור, מתרחשת קפיצת דרך נוספת, (כפי שמבאר הנצי"ב). יצחק היה איש קדוש ופרוש, שונה מאברהם איש החסד. לכן, תכננו אברהם ואליעזר, שרבקה תגיע קודם למאהל, שם יסביר לה אברהם את עניינו של יצחק, ומתוך כך יפגיש אותה עם יצחק, והדברים יתיישבו על ליבה.
אך לפתע, בדרך, הופיע יצחק בפתאומיות, רבקה הופתעה לראות את האיש הקדוש והנורא, "ותפול מעל הגמל". ומאז, היא הייתה באימה ויראה מבעלה הצדיק, ולא שוחחה עימו בחופשיות. הכל היה בהשגחה עליונה כדי שהברכות יגיעו ליעקב דווקא בדרך העקלקלה של גניבת הברכות, כדי שיקבל יעקב גם את כוחותיו של עשיו.
אך העניין ממחיש שקפיצת הדרך יכולה להביא גם לתקלות.
נמצאנו למדים, שלעיתים טובה הדרך, ועלינו להקדיש להכנות לעבודת ה' את הזמן ותשומת הלב הראוייה, לשמוח בדרך, ומתוך כך להגיע בשלימות אל המטרות!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il