נערך על ידי הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: התובעת עמדה לפני נישואיה, ופנתה לגמ"ח שמלות כלה בבעלות הנתבע. הנתבע סיכם עם התובעת על שמלה לתאריך מסויים. על סמך סיכום זה הכינה התובעת שטר ביטחון להחזרת השמלה, וגם כתבה המחאה לכיסוי ההוצאות אם תתלכלך או תקרע. שבוע לפני החתונה הודיעו לתובעת שלא תקבל את השמלה, ולא נתנו הסבר כלל.

התביעה: התובעת תובעת את ההוצאות שהוציאה עבור שטר הביטחון וההמחאה שכתבה.

פסק הדין: היות והנתבעת לא אמרה במפורש לתובעת שתכין שטר והמחאה, אין היא צריכה לפצות את התובעת.

הלכה פסוקה (259)

הרה"ג דוב ליאור

add_alert

19 - מקח טעות בקניית רכב

20 - תוקפה של הבטחה להלוות

21 - תפיסת משכון לגביית נזקי גרמא

טען עוד

הנימוקים: הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כד) עוסק בהוצאות שמוציא אדם על אשתו לפני החתונה, וכתב: "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (=שהשתדך) סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה (=המשודכת) משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל". והראב"ד חולק, וסובר שאינה משלמת, משום שהיזק זה הוא גרמא. הסמ"ע (סימן לט ס"ק מ"ו) כתב, שאם ראובן התנדב להלוות לשמעון כסף, ואמר לשמעון שילך לסופר לכתוב את שטר ההלוואה, ושמעון שילם לסופר על כך, ואחר כך חזר בו ראובן מההלוואה, חייב ראובן לשלם לשמעון את הכסף שהוציא, מדינא דגרמי. וכתב עליו בשו"ת ברך משה גלאנטי (סימן ה) שלכאורה הדין של הסמ"ע תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל.

התירוץ של בעל ברך משה הוא, שיש הבדל בין המקרה של הסמ"ע, שבו ראובן אמר לשמעון בפירוש שיוציא הוצאות עבור ההלוואה, ובין המקרה שבו נחלקו הראב"ד והרמב"ם, ששם האשה לא אמרה בפירוש למשודך שיוציא הוצאות, אלא שכן המנהג. ורק במקרה זה נחלק הראב"ד על הרמב"ם, אבל במקרה של הסמ"ע, יודה הראב"ד. וכן כתב גם רבי עקיבא איגר (בשו"ת מהדורה קמא סימן קלד). ולכן, אם הנתבעת אמרה במפורש לתובעת שתוציא הוצאות לצורך קבלת השמלה מהגמ"ח, בוודאי חייבת הנתבעת לשלם. אולם, היות ובנדון דידן לא אמרה הנתבעת כן, אלא שהתובעת ידעה שהיא תצטרך להוצאות אלו, אין הנתבעת חייבת לשלם לה.