בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה
קול צופייך מקץ תשפ"ב

וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ - עוצמתם של נרות חנוכה

איך ייתכן שמנסרים אדם באכזריות כל כך גדולה והוא צועק אוי לי שהכעסתי את בוראי? איך התהפך ממצב של בוגדנות לאהבת ה' כל כך גדולה? אין זאת כי אם הכוח של המנורה הטהורה שהוא נגע בה. שלא רק שהיא טהורה, אלא שהיא מטהרת כל מי שנוגע בה.

undefined

הרב שמואל אליהו

כ"ז כסלו תשפ"ב
14 דק' קריאה 57 דק' צפיה
בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ
העוסק במצוות מלחמה פטור ממצוות הדלקת הנר
נס חנוכה הוא בעצם שני ניסים, גם הניצחון על היוונים וגם הנס של הנרות במנורה. כך אנו גם אומרים בברכת "על הניסים" המתארת את נס חנוכה: " וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ ". ולמה הסיפור הזה של הנרות קשור לנס המלחמה של מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'?
במיוחד יש לשאול למה טיהור המקדש, חנוכת המזבח והדלקת הנרות היו באמצע הקרבות של יהודה המכבי ואחיו. ולכאורה העוסק במצווה פטור מן המצווה. אם כן, למה הקדישו יהודה ואחיו כוחות ומאמצים לטהר את המקדש בעיצומן של הקרבות?
קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ
יהודה המכבי ידע שלבית המקדש יש כוח עצום להפיל אימה ויראה על העמים. בחינת "קומה ה' ויפוצו אויביך וינסו משנאיך מפניך". יהודה גם ידע שהדלקת המנורה מחזקת את רוחו של עם ישראל, מעוררת את המתייוונים לחזור ליהדותם ומסירה את הפחד מאלה שנמצאים בתוך המערות.
כוח המנורה לטהר את נפש הבוגדים
חכמינו אמרו כי כוח המנורה גדול כל כך, עד שאפילו היום היא משפיעה חכמה במי שמכוון עליה, ועל כן "הרוצה להחכים ידרים", שהרי מנורה בדרום. וכך מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מביא בהקשר זה את הסיפור על יוסף משיתא שהיה מסביבתו הקרובה של טיטוס בעת שהוחרבה ירושלים. "בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך". פחדו הרומאים להיכנס להיכל ואמרו שעדיף כי ייכנס יהודי תחילה, והבטיחו לו שמה שהוא מוציא מההיכל יהיה שלו.
"נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו. אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו". אחרי שהרומאים הפרו את ההבטחה שהבטיחו לו כי מה שיוציא יהיה שלו, הם הציעו לו להיכנס פעם שנייה ולקחת מה שיבחר, ולא הסכים. "אמר רבי פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו". הבטיחו לו שמלבד מה שייקח מההיכל יתנו לו לגבות מכס מעם ישראל וכל מה שהוא יגבה יהיה שלו שלוש שנים, ולא הסכים.
"אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה". פתאום הוא מקבל יראת שמים ולא מסכים להכעיס את בוראו פעם נוספת. הרומאים נקמו בו בצורה אכזרית במיוחד. "מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".
והרב אליהו זצוק"ל היה שואל בכאב גדול: איך ייתכן שמנסרים אדם באכזריות כל כך גדולה והוא צועק אוי לי שהכעסתי את בוראי? איך התהפך ממצב כל כך נורא של בוגדנות לאהבת ה' כל כך גדולה? אין זאת כי אם הכוח של המנורה הטהורה שמטהרת כל מי שנוגע בה.
יהודה משתמש באור המנורה לחזק את עם ישראל
ידע יהודה המכבי הכהן, בן בנם של כהנים גדולים, מה כוחה של המנורה הטהורה. הבין כי היא נדרשת לו כדי לנצח במערכה, הבין כי היא תטהר את ליבם של היהודים המתייוונים. שיראו את האור. שיראו את הנס ויעזבו את הצבא היווני ויחזרו לאמונת אבותיהם. וכך הווה, כי אחרי הנס של חנוכה הצטרפו אליו הרבה מעם ישראל, אלה מהמתייוונים ואלה מהמערות, וכך הם ניצחו את יוון.
אין גאולה בלי מקדש
חמכינו אמרו שיעקב אבינו שכח מהכוח המיוחד של הר הבית ונפגע מצרת דינה בשכם. דוד המלך שוכח אותה ועל כן באה לעם ישראל מגיפה להזכירם את ברכת המקום הזה, וכך אומר הנביא חגי לעם ישראל בתחילת ימי הבית השני. "כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית ה֖' לְהִבָּנֽוֹת: וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה֔' בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: הַעֵ֤ת לָכֶם֙ אַתֶּ֔ם לָשֶׁ֖בֶת בְּבָתֵּיכֶ֣ם סְפוּנִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה חָרֵֽב: וְעַתָּ֕ה כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם: זְרַעְתֶּ֨ם הַרְבֵּ֜ה וְהָבֵ֣א מְעָ֗ט אָכ֤וֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה֙ שָׁת֣וֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָ֔ה לָב֖וֹשׁ וְאֵין־לְחֹ֣ם ל֑וֹ וְהַ֨מִּשְׂתַּכֵּ֔ר מִשְׂתַּכֵּ֖ר אֶל־צְר֥וֹר נָקֽוּב".
לכן מעורר אותם חגי הנביא לבנות את בית ה' למרות שהם מעט ורוב ישראל נמצאים עדיין בגלות. וכך הוא אומר להם אם תתחילו לבנות את הבית יבוא לכם שפע של ברכה גדולה. "כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם: עֲל֥וּ הָהָ֛ר וַהֲבֵאתֶ֥ם עֵ֖ץ וּבְנ֣וּ הַבָּ֑יִת וְאֶרְצֶה־בּ֥וֹ וְאֶכָּבְדָ֖ה אָמַ֥ר הֽ': פָּנֹ֤ה אֶל־הַרְבֵּה֙ וְהִנֵּ֣ה לִמְעָ֔ט וַהֲבֵאתֶ֥ם הַבַּ֖יִת וְנָפַ֣חְתִּי ב֑וֹ יַ֣עַן מֶ֗ה נְאֻם֙ ה֣' צְבָא֔וֹת יַ֗עַן בֵּיתִי֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא חָרֵ֔ב וְאַתֶּ֥ם רָצִ֖ים אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ". אחרי דברי העידוד הללו מתחיל עם ישראל לבנות את הבית בכ"ד בכסלו, ובאה להם הברכה.
עיקר מגמת פניו של יהודי צריכה להיות בית המקדש
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש
השולחן ערוך מנחה אותנו שעיקר מגמת פניו של יהודי צריכה להיות בניין בית המקדש ולהקים שכינתא מעפרא. כולנו זוכרים כי ההלכה הראשונה של השולחן ערוך באורח חיים (א א) היא " יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". לא כולם זוכרים את ההלכה השנייה והשלישית והרביעית, שכולן עוסקות בחשיבות הגדולה של דרישת המקדש.
כך כותב השו"ע בסעיף ב' שצריך להתפלל על הגאולה בשעות שבהן ה' מתפלל. "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה". ובסעיף ג': "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ובסעיף ד': "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה". ואין ספק שהכוונה של השו"ע היא על בתפילה על בית המקדש שלא יהיה כסיבת החורבן "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט).
מתחילים את התורה בדרישת בית המקדש
ומניין שהוא מדבר כאן על בית המקדש? שהרי השו"ע מסודר כולו. ומיד אחר כך באות הלכות נטילת ידים ואשר יצר, ואחר כך איך מתלבשים והלכות ציצית ותפילין, ורק בסימן מ"ח הוא מדבר על הלכות תפילה וקרבנות. ולמה הוא מזכיר בסימן הראשון את הלכות אמירת הקרבנות (סעיפים ה-ט)? אין זה אלא כדי להזכיר לנו את הצורך לבקש מקדש עם כל פרטיו.
לכן השו"ע אומר כאן בסעיף ה' כי טוב לומר פרשת הקרבנות (סעיף ה) אבל לא יאמר אותן אלא ביום (סעיף ו). והעיקר הוא שזה יהיה בחינת קרבן ולכן " כשיסיים פרשת העולה יאמר: יהיה רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה" וכן בסעיף ח' וט' הכל מדבר על כך.
יתגבר כארי לדרוש המקדש
לפי זה גם ההלכה הראשונה, "יתגבר כארי לקום בבוקר", שייכת לדרישת המקדש. ואנו לומדים זאת מכך שגם הגמרא הביאה את החשיבות של דרישת המקדש בתחילת מסכת ברכות שזו תחילת הש"ס כולו. אין ספק שמהגמרא הזאת למד רבי יוסף קארו לערוך את השולחן ערוך. וכך כתוב שם: "תניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו" ובהמשך: "אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם" (ברכות ג ע"א).
לקרוא ק"ש בשעות שה' שואג כארי
והסיבה שהגמרא מדברת על כך היא בגלל שהמשנה אמרה שקריאת שמע היא לפי המשמרות של הקב"ה. ללמדך שאדם קורא קריאת שמע ומתפלל בעת שה' שואג כארי. שנאמר "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". והגמרא אומרת שעת רצון היא בשעה שהציבור מתפללים. וכיוון שה' שואג כארי על בניין בית המקדש ועל הגלות והחורבן, גם אנחנו צריכים להיות כמותו ולהתגבר כארי. לא רק לקום, אלא גם להתפלל על בית המקדש כארי, בחינת "והלכת בדרכיו".
כשאנחנו מתעוררים לבקש גאולה – גם ה' מתעורר לכך
זה מה שאומרת הגמרא כי כשאנחנו מתפללים ואומרים "יהא שמיה רבא מברך", גם ה' מתעורר לבניין בית המקדש. "תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי". ובהמשך הוא אומר לו על תפילת ה' שכנגד תפילת ישראל. "ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנוּכַּת הַמִּזְבֵּחַ
ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון
בימי חנוכה אנו קוראים פרשת הנשיאים בגלל חנוכת המזבח שהייתה בימים אלו. שכשנכנסו חשמונאים לבית המקדש המחולל הם השאירו את כל הבניין על תילו, מלבד המזבח שהיוונים הקריבו עליו עבודה זרה. והחשמונאים פירקו ובנו חדש וחנכו אותו.
כך מובא בספר חשמונאים "ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויוועצו לב יחדיו כדת מה לעשות. ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו לבלתי היות להם למכשולו יען כי חיללוהו זרים. ויתצו אותו, ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהם ברזל, ככתוב בתורת ה', ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים . ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה ב הלל ובתודה לה" (מקבים א פרק ד' פס' נ"א- נ"ז).
חנוכת המזבח מצווה מהתורה
לדעת הרמב"ן בספר המצוות, חנוכת המשכן, המקדש והמזבח הם מצווה מהתורה, שכך כתוב בפסוק (ויקרא ז, לז-לח): "זאת התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמִלואים ולזבח השלמים אשר צִוה ה' את משה". ומהו המילואים? הקרבנות שהקריבו הנשיאים בעת חנוכת המשכן מעצמם, והם הופכים להיות מצווה לדורות.
חנוכת שלמה ועזרא הסופר
כן עשה שלמה חנוכה למקדש, כמו שמובא בספר דברי הימים (ב ז, ה(. וכן עשה עזרא הסופר חנוכת בית בעת הקימו את הבית השני " וַעֲבַ֣דוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּ֨א וְלֵוָיֵ֜א וּשְׁאָ֣ר בְּנֵי־גָלוּתָ֗א חֲנֻכַּ֛ת בֵּית־אֱלָהָ֥א דְנָ֖ה בְּחֶדְוָֽה: וְהַקְרִ֗בוּ לַחֲנֻכַּת֘ בֵּית־אֱלָהָ֣א דְנָה֒ תּוֹרִ֣ין מְאָ֔ה דִּכְרִ֣ין מָאתַ֔יִן אִמְּרִ֖ין אַרְבַּ֣ע מְאָ֑ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֜ין לחטיא לְחַטָּאָ֤ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ תְּרֵֽי־עֲשַׂ֔ר לְמִנְיָ֖ן שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (עזרא ו, יד-כ).
חנוכת הבית השלישי – עתיד אליהו לדורשה
גם בימות המשיח יעשו חנוכה לבית השלישי בקרבנות מילואים, כמו שאומר הנביא יחזקאל (מג, כו-כז): "שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יְכַפְּרוּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְטִֽהֲר֖וּ אֹת֑וֹ וּמִלְא֖וּ יָדָֽיו ". ועל זה שואלת הגמרא במנחות (מה ע"א) "כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש", חטאת? עולה היא! א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רב אשי אמר: מילואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה. תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה; אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה; אמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי".

חנוכת המזבח ביחד עם הדלקת המנורה
הדלקת המנורה מאש המזבח
חנוכת המזבח קשורה להדלקת המנורה. כך אנחנו לומדים מההלכה שמדליקים את האש של המנורה מהאש של מזבח העולה. "נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון, אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג).
חנוכת המזבח – בהעלותך את הנרות
וכן מסביר הרוקח (קמא לחנוכה עמוד תשיח) כי הסיבה שהדליקו נרות בחנוכת המזבח היא בגלל שבתורה מיד אחרי חנוכת המשכן של הנשיאים מדברת התורה על הדלקת המנורה על ידי אהרון. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך מטמאות, וטהרו את מקדשך מטומאת ע"ז וחזיר, והדליקו נרות בחצרות קדשך. שמצאו סמך בתורה "זאת חנוכת המזבח", "בהעלותך את הנרות" לומר בחנוכה (של המזבח) צריך להדליק. וסמך קרבן י"ב נשיאים לחנוכת המשכן לבהעלותך את הנרות, לומר י"ב בית חשמונאים יעשו חנוכה בנרות".
איך הדליקו המנורה, ובליל כ"ה בכסלו המזבח עדיין לא הודלק?
והקשה הרה"ג אלישיב זצוק"ל: איך יכלו להדליק את המנורה בין הערביים? הלא פסק הרמב"ם בפ"ג הי"ד מה' תמידין ומוסיפין שאין מחנכין את המנורה אלא בהדלקה של בין הערביים. ואילו במשנה במסכת מנחות (מ"ט) כתוב שאין מחנכין את המזבח העולה אלא בתמיד של שחר, וכן פסק הרמב"ם בסוף פרק א' של הלכות תמידין ומוספין. ואם כן איך מדליקין אנו באור ליום כ"ה כסלו, הלא לא היו יכולים להדליק את המנורה ולחנוך אותה בליל כה כסלו שהרי המזבח עדיין לא הודלק, ואין מדליקים את המנורה אלא מאש המזבח?
חנוכת המזבח בכ"ה כסלו
התירוץ יכול להיות על פי מה שכתוב בתוי"ט (מגילה פרק ג משנה ו ד"ה בנשיאים) "מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונאים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ"ה בכסלו". המשמעות היא שאת המזבח החליפו במזבח חדש כבר מכ' כסלו. כמו אחת הגרסאות שבספר חשמונאים: "ויהי ביום החמישי, בעשרים לחודש התשיעי, הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר, ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טימאו אותו הגוים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם, וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז וישועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונה ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבם".
הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי
חנוכה ופורים לא בטלה
מרן רבי יוסף קארו כותב בספר "מגיד מישרים" (ויקהל) שחנוכה לא יתבטל לעולם. "והיינו דאמור רבנן חנוכה ופורים אינם בטילים לעולם, כלומר דהא חנוכה ופורים לית בהו אלא סיפור נסים דקב"ה בלחוד, וכן מאי דיעבדון במועדייא הוי דוגמת חנוכה ופורים דהיינו סיפור נסים דקב"ה משום הכי לא יבטלו".וכך מובא בספר "אור זרוע" (חלק ב - הלכות חנוכה סימן שכא) שחנוכה ופורים לא בטלים. ומסביר שם: " ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוהו בצער ואמרו בו הלל והודאה והדליקו בו נרות בטהרה , לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה להם במה להדליק שמן, וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ והתחילו להדליק".
שמחה שהביאה חנוכה לדורות
אין ספק שהיה צריך להיות שם צער גדול. הם רואים את המזבח מחולל ואת המקדש מלא עבודה זרה וטומאה. הם רואים שאת כל השמן הטהור טימאו היוונים. הם רואים את כל אחיהם בחקרא עדיין משתפים פעולה עם היוונים האכזריים. היו יכולים בהחלט ליפול בצער גדול.
במיוחד שהם כל כך מעטים. חלק גדול מאחיהם נמצא בתוך המערות, מפוחד, והחלק האחר נלחם בהם ביחד עם היוונים. מזלזלים בהם ובתורת משה ומעדיפים את האלילות והאכזריות של היוונים. ובמקום להיות בצער גדול הם בחרו להיות בשמחה גדולה על ההתחלה של האור שהם רואים. בזכות זה זכו ונקבעה להם חנוכה לדורי דורות.
וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם
חשוב להדגיש שהם לא התעלמו מהחסרונות, שהרי הם נלחמו בהם. חשוב יותר שהם לא התעלמו מהטובות של ה', ובחרו להודות ולהלל ולא לבכות. הם המשיכו את דרך עולי הבית השני שהקימו את הבית ונאמר עליהם בספר נחמיה (פרק ח יז) "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד".
שמחה זו באה בסוכות אחרי שבראש השנה הם היו בבכי. "כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה פרק ח). והצליחו להפוך את הבכי לשמחה. שכך כתוב בפרק של מזמור חנוכת הבית לדוד. בגלל ש"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" חנוכה לא יבטל לעולם "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (תהילים ל).
והדליקו נרות בחצרות קודשך
נרות מדליקים בהיכל
בברכת "על הניסים" אנו אומרים: "וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ". ויש שואלים איך הדליקו נרות בחצר, הלא מדליקים את הנרות בתוך ההיכל. תירץ הרה"ג סולובייצ'יק (מסכת סוכה נא עמוד א) "דאי אפשר היה להדליק הנרות ולעשות עבודה כל זמן שלא פינו את ההיכל מכל עבודה זרה ועבירה, דפינוי ההיכל הוא ממצות שמירת המקדש".
הודאה על הדלקת שיפודים של ברזל
ותירץ החתם סופר (בתורת משה בראשית חנוכה) כי "מיד אחר שעה בלילה ראשונה כשהרגישו בנס שבפתילה, הדליקו נר אחד בשפוד של ברזל בחצר המקדש בשמן של חול, לא של זית כדי לפרסם ולהודיע הנס לרבים. ובליל שני כשראו הנס הדליקו כן ב' שפודים בחצר בית ה' וכן עד שמונה. ועל זה אמרינן 'והדליקו נרות בחצרות קדשך', לא על נרות המנורה שהיה בפנים בהיכל אלא על השפודין שבחוץ בחצרות בית ה' נאמר זה".
והפלא הוא שההודאה שלנו היא על השיפודים הללו, שהרי נס במנורה היה בכל ימי שמעון הצדיק ועוד פעמים רבות. אבל השיפודים הללו הפיצו את האור של המקדש לכלל ישראל ובזכותו התחזקו בתשובה, ועל כך אנחנו מזכירים את הנס הזה דווקא.
כל חנוכה – למעלה מן המידה
וזה באמת פלא גדול שבכל פעם שחונכים את המקדש והמשכן יש משהו שהוא למעלה מן המידה. כך היה בחנוכת המשכן שמשה שימש בכלי לבן כל שבעת הימים, והנשיאים הקריבו קרבנות יחיד בשבת. וכך היה בימי שלמה המלך שחנכו את המקדש הראשון ביום כיפור, ולא צמו באותו יום. וכך היה בבית שני שהדליקו את הנרות בחצר בלבד, ובזכות זה הכירו כולם בנס הגדול וחזרו בתשובה. וכך יהיה לעתיד לבוא, כמו שאומרת הגמרא במנחות לעיל. עד שחכמים אמרו שצריך את אליהו הנביא שיבאר את ההלכות שכתובות על חנוכת מזבח העתיד.

וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ
ניסים בתבנית דומה
הנוסח של "על הניסים" בפורים ובחנוכה הוא באותה תבנית.
בִּימֵי מַתִּתְיָה - בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.
כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה - כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע.
וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים – בשניהם.
וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה - וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נֵס וָפֶלֶא וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה.
התוספת בחנוכה היא עניין קידוש ה' העולמי. בפורים לא כתוב "לך עשית שם גדול וקודש בעולמך", למרות ש-127 מדינות מכבדות את עם ישראל, כאמור במגילת אסתר פרק ח (יז) "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".
וכן בפרק ט (ג) "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: (ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל".
והסיבה שלא כתוב בפורים "לך עשית שם גדול וקודש בעולמך" היא שלא היה בית מקדש, וקידוש השם היה מצומצם ביחס לחנוכה.
בית מקדש – קידוש ה' עולמי
על חנוכה שהייתה בבית המקדש כתוב בספר חגי (פרק ב, ו-י) "כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־ הַיָּ֖ם וְאֶת־הֶחָרָבָֽה: וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת: לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת: גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת". והסביר שם רש"י כי ה' מרעיש את כל הגויים "בניסים הנעשים לבני חשמונאי. ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף". וזה כוחו של בית המקדש, להפיץ את האור בכל העולם כולו.
ויהי רצון שנזכה לראות את קידוש ה' הגדול הזה במהרה גם בימינו. אמן ואמן.

סיפור
חנוכייה במקום צלב
סיפר הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב זצ"ל: היה זה מיד אחרי שנפתח מסך הברזל של רוסיה. הרב אליהו זצ"ל הגיע לביקור ברוסיה, והוא התבקש לבקר גם הארכיבישוף של רוסיה, שיש לו השפעה גדולה על ההמונים והוא יכול למתן את האנטישמיות ברוסיה ולהציל חיים של יהודים רבים.
הרב אליהו היה רגיש מאוד לכל עניינים של צלבים ונצרות. הוא התרחק מהם ממש כמו מאש, ובוודאי מארכיבישוף שכל כולו נושא צלבים וחפצי עבודה זרה עליו. אבל למען היהודים ברוסיה הוא היה מוכן לביקור זה וציווה עלינו להתכונן אליו. התנאי שלו לביקור היה, שהוא ייערך בבית של הארכיבישוף ולא בכנסייה. ממני ביקש הרב לקנות בארץ חנוכייה מכסף טהור. שאלתי למה, הרי אנחנו לא היינו בתקופה של חנוכה, והוא אמר לי: כשנגיע, תראה.
כשהגענו לביקור עם הארכיבישוף היינו צריכים לעבור דרך חדר מבואה קטן לפני החדר הגדול שבו צריך להיות הארכיבישוף. לחדר הקטן הזה הייתה דלת נמוכה, והיו צריכים להתכופף על-מנת להיכנס בה. הרב התכופף ונכנס כשהוא מפנה את גבו אל הכניסה. כולנו עשינו כמוהו, והנה בחדרון הקטן חיכה לנו הארכיבישוף עם כל הצלבים על חזהו, ואילולי עשינו כמו שהרב נהג היינו מוצאים את עצמנו מתכופפים לפני הצלבים.
הרב לחץ לו את היד כשהוא זקוף, וכך עשינו כולנו. וכך הוא ליווה אותנו לחדר הגדול שבו היה שולחן גדול, והוא והרב ישבו בראשו. על השולחן הזה היה מונח צלב אבן גדול, וראיתי איך הצלם הזה מפריע לרב. או אז הרב אמר לארכיבישוף כי מנהג היהודים לתת מתנה יקרה לאיש שמבקרים אותו. אורו עיניו של הארכיבישוף, שנראה היה שהוא רגיש מאוד לכל דבר של ממון. כך ראינו גם אחר כך, שכל השיחה שלו התמקדה ברכוש של הכנסייה הרוסית בישראל.
הרב אמר לי להוציא את חנוכיית הכסף מאריזתה, והציב אותה על השולחן. הרב האריך בתיאור יוקרתה וחשיבותה של החנוכייה הזו, כמה שהיא יקרה בתור כסף וכמה שהיא חשובה בתור מוצר יודאיקה, ועיניו של הארכיבישוף הסתנוורו. בינתיים הוצאתי את צלב האבן והנחתי במקומו את חנוכיית הכסף.
הארכיבישוף הודה לרב ושמח מאוד. בינתיים אמר לו הרב כי אנחנו כאנשי דת צריכים להנחות את הפוליטיקאים איך לנהוג.
"כן, כן", השיב הארכיבישוף. זה היה כבוד בשבילו.
"אנחנו צריכים לומר לכולם כי הדת היא שלום ואהבה, וצריך לכבד איש את רעהו שנבראנו בצלם אלוקים", אמר הרב.
"בוודאי", אמר הארכיבישוף, ולא שם לב למלכודת שטומן לו הרב בשיחתו.
"אם כן, אנחנו צריכים להנחות את הפוליטיקאים ואת ההמון ולומר להם שצריכים לכבד כל מאמין, ולא לרדוף אותו". אמר הרב, והארכיבישוף הנהן בראשו. "נחבר מסמך בחתימת שנינו, והוא יתפרסם בכל העולם, על אהבה ואחווה ומניעת אנטישמיות". והארכיבישוף מסכים לדברים.
הרב הוציא נייר מכיסו והחל לנסח את ההצהרה. השגריר שהיה שם החל להתערב ולומר: "אולי ננסח משהו יותר מקצועי ורשמי בעצת משפטנים".
"למה לא?" אמר הארכיבישוף.
"עכשיו שעת רצון", אמר הרב לשגריר. "עכשיו, או לעולם לא".
השגריר, שלא היה מספיק חכם, התעקש על שלו, והמסמך לא יצא באותה שעה. אחר כך, כשהשגריר ניסח מסמך עם משפטנים וכד', הארכיבישוף כבר לא רצה לחתום. אולי היו לו יועצים שאמרו לו שזה לא לטובתו להגן על היהודים.
בכל מקרה, הרב יצא משם יחד עם הארכיבישוף לעיתונאים וביחד הם הצהירו שלא צריכה להיות רדיפה של יהודים ושל נוצרים אלה על-ידי אלה, אלא צריך להיות כבוד בין המאמינים. הדבר היה מאוד משמעותי במניעת האנטישמיות שהרימה את ראשה באותם ימים.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il