בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכים מעשיות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר אהרון בן אלכסנדר נחמן הי"ד

חלק ב'

לבירור דרכנו

היחס לחיילים המגרשים; כוונת הרצי"ה - "על יו"ש תהיה מלחמה"; אהבה ואמונה; מה עם עמ"י? החשש למלחמת אחים; המצב כניסיון של שמירה על אהבה; התפילה לשלום המדינה - מה יהיה? סירוב פקודה במעגלים החיצוניים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

טז' סיוון תשס"ו
10 דק' קריאה 41 דק' צפיה
כיצד יש להתייחס היום לצבא, שמצד אחד מוסר את נפשו יום יום על שמירת הישובים ושאר ארץ ישראל וגבולותיה ומצד שני מגייס חיילים להחריב ישובים?
התשובה מונחת בשאלה עצמה. המציאות מאוד מורכבת. בכל שנות המדינה תפקיד הצבא היה אחד - להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל. כל מעשיו היו מעשי מצוה וקדושה, והיחס שלנו לצבא היה יחס של כבוד, הערכה והכרה בערך הגדול של תפקידו. כעת, לאחר שהצבא גויס למלא את רצונה של הממשלה ועסק בעקירת הישובים בחבל עזה והריסת בתי כנסיות ופעל בניגוד למצוות עיקריות בתורה, ובכך עשה ההיפך מעניינו של הצבא לשמור על עם ישראל וארצו, היחס לחיילים שהשתתפו בעקירה הנוראה הזו הוא יחס מורכב וקשה מאוד. בעיקר האנשים שגרו בחבל עזה אינם יכולים לכבד ולהתייחס בהערכה לאנשים שגרשו אותם מביתם, אך לא רק הם אלא גם משפחותיהם והציבור כולו. מצד שני, החיילים עושים גם דברים חשובים. אני מבין מאוד לליבם של אנשים שנותנים ביטוי לכאב ולצער כלפי אותם קצינים, מפקדים וחיילים שהשתתפו במעשה הנורא הזה.

האם מושג ה"ערב רב" שייך בימינו והאם יש להשתמש בו?
ראשית כל, בדברי הזוהר המושג הזה מופיע בעיקר בקשר לתקופה הזו של "עקבתא דמשיחא". וכן הרב קוק משתמש בביטוי זה כלפי אנשים מישראל, שמתחברים לשונאי ישראל ורוצים את רעתם של ישראל. אם כן, המושג הזה שייך. אלא שיש לבאר במה שונה ה"ערב רב" משאר רשעים. חז"ל משתמשים במושג "רשע" כלפי מי שעובר על מצוות התורה. לעומת זאת, המושג "ערב רב" שייך במי שהקלקול לא נעשה רק בפועל על ידי מעשיו אלא מי שיש קלקול בנפשו. בדברי חכמים אנו מוצאים שלאנשים בעלי מחלוקת ישנה תכונה של "ערב רב", וכן אנשים שודאי רוצים להרע לישראל.
למי נייחס את המעשים האלה? למי נקרא בתואר הזה? הדברים אינם כל כך פשוטים. יכול להיות שאלו שמפגינים במחסומים יחד עם ערבים נגד חיילי צה"ל, נגד כל פעולה שעושה הצבא, ומשתתפים יחד עם הערבים במאבקים נגד מדינת ישראל, שייך בהם המושג הזה. וכך גם אלה שתומכים במהלכים הללו קשורים לעניין זה. האם נרחיב את המושג הזה לאנשים נוספים? אלה שרוצים בטובת ישראל אך טועים ועושים מעשים שלדעתנו מזיקים לעם ישראל - איני יודע אם שייך בהם התואר "ערב רב".

בספר "ארץ הצבי" מופיע שהרצי"ה התבטא ש"על יהודה ושומרון תהיה מלחמה". מה היתה כוונתו?
אכן הרצי"ה חזר על הביטוי הזה כמה פעמים, שאם יהיה ח"ו מצב כזה שהממשלה תרצה למסור חלקים מיהודה ושומרון לנכרים, לרשעים שונאי ישראל, תהיה בתוכנו מלחמה על כך. שאלו אותו למה הוא התכוון, והוא השיב שהוא לא רוצה לבאר את מה שאמר. הוא לא נכנס לבאור הדברים, אך הוא חוזר ואומר ש"על יהודה ושומרון תהיה מלחמה". אם הוא לא נכנס לבאור דברים, איך אנחנו יכולים להיכנס לכך?
לרצי"ה היה חשוב לומר את האמירה הזאת. אם כן, מי שאומר את האמירה הזאת בשמו עושה מה שהוא חשב שצריך לעשות. יתכן שבהתבטאות הזו הוא רצה שיסירו את המחשבה הזו לגמרי מסדר היום. מכל מקום, אין ספק שהפועל היוצא מהאמירה הזו הוא שהרצי"ה חשב שצריך לתת ביטוי עוצמתי ביותר להתנגדות שלנו לאפשרות של מסירת חלקים מיהודה ושומרון, מארץ ישראל. אין כל ספק שכלול בדבריו שח"ו לא יעלה על הדעת להשתתף בזה, ואף הוסיף ואמר במפורש שכל חייל וכל איש ציבור שבידו הדבר חייב לעכב מהלך כזה. אני חושב שכלול בזה גם מאבק עיקש של ביטוי הקשר שלנו לארץ ישראל ואי הסכמה שלנו לזה. בפרטי הדברים אינני יודע לכוון למה התכוון הרב.

משתמשים היום הרבה בביטוי שאמר הרצי"ה שיש שני אל"פים יסודיים - אהבה ואמונה. האם האהבה והאמונה הללו סותרים את האפשרות להיאבק?
האהבה והאמונה הם באמת שורש כל עבודת ה'. האמונה ברבונו של עולם היא אל"ף-בי"ת. מתוך האמונה בקב"ה ובתורה מקיים האדם את המצוות. וכן גם אהבת ה', אהבת התורה, אהבת האומה ואהבת הארץ הם ודאי יסוד הכל. יש לאהוב כל דבר שבקדושה, כל דבר שקרוב לרבש"ע. ואהבה היא התמסרות, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אני לא רואה בכך סתירה. אדרבה, כל המאבק על ארץ ישראל הוא למען עם ישראל. מתוך שאנו אוהבים את עם ישראל אנחנו רוצים בטובתו ועל כן אנו נאבקים על שמירת כל הארץ. קיומה של האומה והתקדמותה לקראת שלמותה תלוי בשלמותה של ארץ ישראל שתהיה בידינו. כל המאבק הזה אינו מאבק פרטי מתוך אי התחשבות בחלקים אחרים בעם ישראל, כי אם לשם עם ישראל. לא רק שאין סתירה בין המאבק הזה לאהבת עם ישראל אלא האחד נובע מהשני. "את אשר יאהב ה' יוכיח". כשאוהבים מישהו רוצים שהוא יהיה מתוקן, מושלם, שיהיה לו טוב, ועל כן גם מוכיחים אותו. אהבה איננה טשטוש האידיאלים והערכים, אהבה שאין לה משמעות. אהבת ישראל נובעת מכך שעם ישראל הוא עם ה', עם סגולה. זהו הקשר שבין כל אחד ואחד מישראל והקשר שבין כולם יחד. על כן, אהבת ישראל היא זו שבעצם גורמת לנו להשתדל כל כך שארץ ישראל תישאר בידינו.

יש חשש גדול שעל ידי המאבק על ארץ ישראל נרחיק את הציבור מאיתנו. האם יש מקום להרגיע את המאבק ולהתעסק בנושאים חברתיים ורק לאחר שנאהיב שם שמים על הבריות נחבר אותם שוב למאבק על ארץ ישראל?
ראשית כל אנו צריכים להסביר כיצד מתנהל היום המאבק על ארץ ישראל. אנו לא מדברים כאן על כיבוש עבר הירדן, על חלקי ארץ ישראל בצפון שעדיין אינם בידינו, על סיני שחלקו הגדול הוא חלק מארץ ישראל המובטחת לנו. אנחנו מדברים כאן על מניעת נסיגה, מניעת ויתורים על ארץ מולדתנו שעכשיו בידינו. על כן, אין כל ספק שאי אפשר שלא להיאבק כנגד המעשה הנפשע הזה. ובאופן כללי, קירוב רחוקים פירושו לקרב אותם לערכים, לרומם אותם לדרך התורה. קרוב רחוקים אינו יכול לבוא מתוך ויתור על דברים כל כך יסודיים בסיסיים, שהם יסודי תורה. לא זו הדרכתה של התורה. "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!" 1 . רק אם מדובר בחטא קל מאוד שאדם יעשה כדי שחברו יזכה במצוה גדולה מאוד אומרים לו לעשותו, אבל לא חטא גדול מאוד. כאן מדובר על ליבה של האמונה. ארץ ישראל היא מצוה כלל ישראלית ואי אפשר לוותר עליה כדי שעל ידי כך אולי נקרב רחוקים. יתרה מזו, אינני מאמין שעל ידי שאנחנו נימנע מלעמוד על הערכים שאנחנו מאמינים בהם, על יסודי התורה, נוכל לקרב רחוקים. קרוב רחוקים יתממש דוקא ככל שנבטא את הנחישות והאהבה שלנו, את הקשר שלנו לתורה ולמצוות. נַראה את עומק אמונתנו, והפגישה של אנשים עם מסירות הנפש היא זו שתקרב אותם בטווח הארוך. איני חושב שיש מקום לשום ויתור על ערך מסוים, על יסוד של תורה, על מצוה, כדי לקרב רחוקים.

הרצי"ה לימד אותנו שדרך הגאולה רצופה בנסיונות, וככל שמתקדמים גדלים הנסיונות. האם יש מקום להתבונן על המצב היום כנסיון האם ניגרר למלחמת אחים או לא, ואם כן עלינו לברוח מהמאבקים?
אכן הנסיון הוא לשני הכיוונים. מחד גיסא, אנו בנסיון האם אנחנו עומדים במסירות ובגבורה על מצוות התורה להחזיק בכל חלקי ארץ ישראל. מאידך גיסא, אנו בנסיון שלא להיגרר למלחמת אחים. מצוות התוכחה איננה מלחמת אחים. המאבק מהסוג הזה שאנו רואים בו חובה הוא רחוק ממלחמת אחים כרחוק מזרח ממערב. הרי אנו עושים את זה מאהבת אחים. איך זה יכול להביא למלחמת אחים? האם אהבה יכולה להביא למלחמת אחים? כל מהותו של המאבק הזה הוא המשכת מהלכי הגאולה, שמירת המדרגות שהגענו אליהם על מנת שעם ישראל יהיה מתוקן יותר ויגיע לשלמות. על כן אין מקום לדבר על סכנה של מלחמת אחים מצידנו. אנחנו נמחה ונזעק ונעשה את כל המאמצים כדי להשפיע בדרך זו על ממשלת ישראל שתימנע ממעשים כאלה איומים ונוראים של עקירת ישובים ומסירתם לנכרים, אך זה לא קשור כלל למלחמת אחים. זה דמיוני.

האם עמונה לא מזכירה מלחמת אחים?
זה מזכיר מחאה חריפה ותקיפה אך לא מלחמת אחים. עומדים אנשים ומחזיקים יד ביד למרות שמאיימים עליהם עם סוסים ואלות. כל הפגנה שהיא תקיפה, בה אנשים עומדים על תביעותיהם, מביאה למלחמת אחים? זה כלל לא קשור. ב"ה כל אלה שהולכים למאבקים האלה, כולל חסימות כבישים, אינם עושים זאת מתוך שנאה אלא מתוך אהבה, מתוך רצון להשפיע על העם להבין את החומרה של הדבר הזה ולחזור בו. מי שהוא בעל אופי של ביקורת ושנאה יכול להסתכל באופן כזה על מעשים של אנשים אחרים. "כל הפוסל - במומו פוסל" 2 . אנו עושים זאת מתוך אהבה, מתוך ביקורת על המעשים הרעים של אחרים, יחד עם הכרה במעשיהם הטובים. צריך לעשות הבחנה ברורה בין אהבת הצד הטוב שבאדם לבין ביקורת ואף שנאה כלפי הצד הרע שבו. ויש גם בציבור שלנו דברים הדורשים תיקון ואותם צריך לבקר. באנשים עצמם יש חלקים שהם סגולתיים ויש גם מעשים חיוביים טובים, ואולי אף רוב הדברים שהם עושים טובים, אך יש גם דברים מקולקלים שנגדם צריך לצאת במלוא החומרה. יתכן שיש חריגים המתבטאים בביטויים של שנאה, אך זה לא מבטא את המהלך הכללי. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אך היעלה על הדעת שבגללם לא נילחם על ארץ ישראל, כדי שלא יקום מישהו ויאמר מילה לא טובה?! אני לא בעד שום התבטאויות גסות ובוטות כלפי אנשים. אנחנו מבטאים את חומרת המחשבה הזו לעקור חלקים מארץ ישראל ולמסרם, אך אין לעשות זאת בסגנון של שנאה. זה לא נכון מצד עצמו וזה גם מזיק למאבק.

יש לדעת שהקרע בין חלקי העם אינו נובע מהמראות שהיו בעמונה אלא זהו ביטוי לפער בדעות הקיים כבר הרבה זמן. האלימות שהשתמשה בה הממשלה היא מה שמתגלה כלפי חוץ, ולא ניתן לגשר על הפער הזה רק על ידי הימנעות ממאבקים. מעת היווסדה, התבססה המדינה על אי נגיעה בנקודות רגישות שיכולות להביא לקרע בעם. כעת היא חוצה את הגבולות ומגלה את הפער בין חלקי העם. לא יעלה על הדעת שאנו נוותר על אחת ממצוות התורה למען האחדות. עלינו להציב את הגבול ולהתריע בפני הממשלה על הסיכון הגדול במהלך כזה שיכול להביא לקרע גדול יותר ולאבדן הערכים של האומה.

לאחרונה התפרסם מאמר בו נאמר שרוב רובם של הפוסקים ראשי הישיבות והמכינות אמרו שבמעגל השני עד החמישי לא צריך לסרב פקודה. האם יש למדד הזה מקור הלכתי?
ראשית כל יש להגדיר: עקירת ישובים מארץ ישראל ומסירתם לנכרים זהו איסור תורה מוחלט. אם הממשלה מחליטה על כך היא עושה איסור ואם אחרים מבצעים את מה שהממשלה החליטה הם עושים בפועל את האיסור. כל מי שיש לו חלק במהלך הזה הוא שותף לאיסור תורה מוחלט. אסור להיות מסייע לדבר עבירה. וככל שהאיסור גדול יותר כך חומרת המסייע גדולה. "על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת" - אמרו חכמים 3 שאפילו שהשלישי אינו מסייע, שכן אפשר להעיד בלעדיו, הוא נענש באותו עונש שנענשו השניים שעליהם העדות נסמכה. לגבי מי שמשתתף באיסור כזה, אין הבדל בין המעגלים השונים, "כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים". על כן, אינני יודע שום טעם לאמירה הזו. אמנם, הרב ליכטנשטיין סובר שסירוב פקודה הוא סכנה להתפוררות הצבא. בעיני אין לזה שום אחיזה במציאות. סירוב פקודה רק יחזק ויעצים את הצבא, יתן לכל אדם את היכולת להזדהות עם מה שהוא עושה, וכל הצבא לא יהיה רק צבא של פקודות ומשמעת באופן עיור אלא יהיה שותף לדרך ולרעיון העומד בבסיס הצבא. אם כן זה תלוי בגישה למציאות. שיטת בריסק לחשוש בכל מיני חששות בלי גבול, אבל המציאות אינה כן. אין סכנה להתפוררות הצבא ולא למלחמת אחים. זה הכל דמיונות.

האם יש לשנות את הנוסח של התפילה לשלום המדינה, כיון ש"ראשית צמיחת גאולתנו" אולי הפסיקה לצמוח?
אין כל ספק שאנו נמצאים בתהליך של גאולה שהתחיל עוד לפני קום המדינה, מתחילת קיבוץ הגלויות של עם ישראל לארצו. עם הקמת מדינת ישראל, עת נפתחו שערי ארץ ישראל וכל יהודי יכול לעלות אליה, חל שינוי עצום בתהליך של התקבצות עם ישראל לארץ. על כן ודאי התהליך הזה הוא תהליך של גאולה, המשך צמיחת גאולתנו. לפעמים יש בצמח ענף שיש בו קלקול והוא נחתך, אבל העץ רב פירות. אין להשוות את המציאות שלנו היום למה שהיה לפני כחמישים, מאה ומאתיים שנה. אנו נמצאים במצב של השתחררות מעול גויים. אמנם לא הגענו עדיין למצב שבו השלטון הוא של תורה, אך אין כאן שלטון של גויים. כלומר, אנו בתהליך התקדמות על אף המעצורים והמכשולים שבדרך. וזוהי דרכה של הגאולה. אמר הגאון כמה וכמה פעמים שבגאולה יהיו הרבה מכשולים ושלא ניסוג, משום שנדע שהמכשולים הם חלק מתהליך הגאולה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". אמנם חשבנו שהצרות תהיינה מבחוץ, וכעת הצרות הן פנימיות, אבל גם זה מדרכי הגאולה.
יחד עם זאת, אפשר להסתכל בצורה חיובית על המציאות, שהרי אילו הנכרים לא היו נלחמים נגדנו, כל הויכוח איך לנהוג בחלקי ארץ ישראל כלל לא היה קיים. אנו בתהליך של התקרבות עם ישראל לארץ ישראל ולתורת ישראל על אף העיכובים. המהלך הזה ילך ויתקדם, וככל שהקשיים יתגברו זה יהיה סימן שאנו מתקדמים בתהליך הגאולה.

לגבי התפילה, אנחנו עשינו בישיבה שינוי בנוסח, ואנו מתפללים שהקב"ה יעמיד בראשנו אנשי חיל ויראי אלקים, אנשי אמת ושונאי בצע. כך זה יותר מושלם. צריך להתפלל מה שהלב מבקש. הוא לא מבקש שדווקא אותם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ועושים דברים שפוגעים בתורה ובמצוות יישארו בשלטון. על כך שהם יחזרו בתשובה כולנו מתפללים, אך הם לא חייבים להיות דווקא בשלטון. שם ראוי שיהיו אנשים המתאימים להיות מנהיגים של עם ישראל.
צריך לזכור שאין בתפילה לשלום המדינה גדר של קדושה. אין היא כמו התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שכיוונו בה כוונות עליונות, וכל ברכה נתקנה על פי רוח הקודש, כפי שכותב "נפש החיים". כך אפשר לשנות גם את התפילה על חיילי צה"ל לפי הצורך. אנו מתפללים שחיילי צה"ל יצליחו במלחמתם באויב, אך לא שיצליחו בכל משימותיהם, כיון שחלקם נוגד את התורה. לא צריכים להיאחז בסגנון מסוים ולקדש אותו ולחשוב שמי שזז ממנו פגם בכבודה של המדינה. התפילה צריכה לצאת מן הלב ולא להיאחז במילים. התפילה הזו נתקנה בתחילת קום המדינה והרבנות הסכימה עליה, אך לא במובן של גדר מנהג מחייב.

אם ח"ו יבואו חיילים לפנות מקום מסוים, כיצד עלינו להגיב?
אנו צריכים, כמה שניתן, להשפיע על ראשי הציבור, על הממשלה, שתסור מהכוונות הרעות הללו ושתתעסק בדברים יותר חשובים ולא תגרום לשבר בעם. גם אם חלקו הגדול של הציבור אדיש או מסכים למעשי הממשלה, יש ציבור שהדבר הזה מאוד מכאיב לו ויש גבול למה שאפשר לעשות. זהו נושא מאוד עמוק ועקרוני, ועל כן אנו צריכים לתת לזה את הביטוי המקסימלי האפשרי. יש לעשות את כל הפעולות עוד לפני ההחלטה לביצוע המעשה. אם ח"ו כל מה שנשתדל קודם לכן לא יועיל, הדרך שאנו צריכים לנקוט היא עמידה נחושה, היאחזות בקרקע ואי נתינת אפשרות לצבא לעקור אותנו בקלות ממקומנו. יש לעשות זאת מתוך אהבת ישראל ובמלוא התקיפות והנחישות - לא על ידי התבטאויות חריפות אלא על ידי ביטויים של אהבתנו ודבקותנו בארץ ישראל ואי יכולתנו להיפרד ממנה. אנחנו נעשה את שלנו ואולי כשהעובדה הזאת תיראה פעם אחר פעם תיווכח הממשלה כמה הדבר הזה כואב ויתכן שתחדל. אם ח"ו הממשלה לא תתחשב בהבעה הזו, יזכר בהסטוריה שהיו אנשים בעם ישראל שלא רצו בעולה הזו ועשו את כל המאמצים כנגד זה. כך לא יהיה חלילה חילול השם נורא כזה כאילו כל עם ישראל הסכים לרעה הגדולה הזו של נתינת חלקים מארץ ה' לידי שונאי ישראל.

אמנם דיברנו על הקשיים והמאבקים שאנו נמצאים בהם, אך הרי אלו הם חבלי לידה. אנחנו הולכים ומתמודדים עם הקשיים הללו מתוך הכרה שדרכם תבוא הגאולה. כנראה שעלינו לעבור את הייסורים הללו ולהתמרק על ידם. כך הגאולה הולכת ומשתכללת. אנחנו במבט קדימה. ארץ ישראל הולכת ונבנית. עם ישראל הולך ומתקדם, חוזר לארצו. התורה כל הזמן הולכת ומתעמקת, מתרחבת ומתגדלת. יש תהליך של רבים ששבים לתורה ולמצוות. אנו נתקלים במאבקים שדיברנו עליהם תוך כדי העלייה הקשה. יש כל מיני מחסומים ומעצורים ולפעמים אנחנו מתעכבים, אך העלייה היא מתמדת. לכן אנו מלאים עידוד, שמחה וביטחון ברבונו של עולם ומקבלים הכל באהבה. ויחד עם זה מתפללים שהקב"ה יקרב את גאולתנו ויצמצם את ההתמודדויות והייסורים, אך אם הוא חושב שכך הוא הסדר ודאי שזה הטוב ואנו מקבלים הכל באהבה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il