בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

אח ואויב

היחסים בין יעקב לעשיו נעו תמיד בין שני קטבים: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב" מחד, "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשיו" מאידך. לאורך ההיסטוריה התנוצצו נקודות של שיתוף פעולה, וגם בדורנו העולם המערבי הוא זה שעומד לצד ישראל בדרכו אל הגאולה השלמה.

undefined

הרב ישעיה שטיינברגר

טבת תשפ"ב
5 דק' קריאה
חז"ל מפתיעים בדרשות החושפות מנגנונים היסטוריוסופיים פנימיים שאינם מפורשים במקרא. זה נכון במיוחד כשמדובר בסיום תקופה – ספר בראשית ('ספר הבריאה'), ובדמויות ייצוגיות כמו יעקב ועשיו.
דוגמה מעניינת בכיוון זה נמצאת בפרקי דרבי אליעזר פרק לט, על הפסוק "ידך בעורף אויביך" (בראשית מט, ח) בברכת יעקב ליהודה. הוא אומר שלאחר שראש עשיו נערף על ידי יהודה, מפני שהאח הסורר התנגד לזכות יעקב להיקבר עם אבותיו – התגלגל הראש ונקבר במערת המכפלה. יש כאן יותר מרמז לעובדה שהייתה רוחניות מיוחדת גם בעשיו, שאלמלא כן לא היה זוכה להיקבר עם קדושי עליון שנקברו שם. נתון זה קשור מסתמא לאהבת יצחק אותו ולכבוד שחלק עשיו לאביו. לכן ראשו – המוחין, משכן הרוח – כשהוא כבר נפרד מגופו הטמא בתאוות עולם הזה, זוכה למנוחת עולמים בקבר שאין נעלה ממנו.
היה אפשר להגדיר מדרש זה ואת לקחו הברור כמדרש פליאה. אך למעשה מצאנו הדים לתפיסה חיובית מסוימת כלפי דמות עשיו גם במקורות נוספים הן בחייו והן בדורותיו.
הדבר מתחבר לימות המשיח:"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא). משפט זה נחשב, לפי ספרות הפנימיות, לבירור (ניתוח רדיקלי) שבמהלכו נגדע אותו חלק בעשיו שנעדר תקנה. חלק זה הוא נכדו, עמלק, שעליו נאמר "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ). הקב"ה כביכול אומר שאין שמו וכיסאו שלמים עד שייכרת זכר אותו האיש מהעולם (רש"י בסוף פרשת בשלח). אבל הנותר מעשיו אחר המשפט, יבטא טהרה עתידית המתקשרת גם לעבר ההיסטורי. באותה שעה תתקיים הבטחת יעקב להיענות להזמנת אחיו לבוא אל מקומו בשעיר ולפוגשו שם (רש"י בראשית לג, יד). משמעות דחיית ה"ביקור" היא שיעקב אבינו דחה את הזמנת עשיו ליצור קשר, למרות שאחיו נשקו. זאת משום שההווה של עשיו בעת המפגש הקדום נותר עדיין טמא, רווי כוחנות ובריונות.
אולם כשיעקב צופה בעתיד, הוא נוכח שיש סיכוי לתיקון. או אז תתקיים כוונת יצחק אבינו באהבתו לעשיו ובתוכניתו הראשונית לחלוקת העולמות בינו ובין יעקב; הקשר ביניהם עשוי להתפתח למודל שבין יששכר וזבולון (על פי השם משמואל). עשיו יהיה הזבולון של יעקב, שהוא בחינת יששכר.
ואכן עשיו ויעקב מתנהלים ברגשות מעורבים. יש והם מתחבקים, מרחמים זה על זה וחשים את האחווה. ויש – וזה קרה רוב הזמן בהיסטוריה שלהם ושל בני בניהם – שהייתה פרושה תהום של איבה ועוינות ביניהם.
מטעם זה בגאולה העתידה, כשכל הכוחות והבחינות וזוויות העולם הזה יתכנסו תחת מטרייה של פיוס ומפגש בחינת "ה' אחד", יֵצא אותו עני הממתין לייעודו כמשיח ה' בשערי רומי (ראה סנהדרין צח, א לפי גרסת הגר"א) – רומי היא בירתו החשובה של עשיו בהיסטוריה – ויגאל אף את עשיו וכל כיוצא בו.
ישנם מקורות רבים המדברים על תפקידו של עשיו כחלק מהגאולה. הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, בקטע המצונזר, מסביר את עילת הקיום וההצלחה של עשיו וישמעאל, הנצרות והאסלאם, כסוללים הדרך למשיח. גם מהרש"א במסכת עבודה זרה (י, ב) סבור שרומי היא שמוציאה מתוכה ומשגרת את המשיח. דברים דומים מופיעים גם ברמב"ן: "מפלת אדום ביד המשיח תהיה כי גלותינו היום ביד רומא לאדום תיחשב" (במדבר כד, יח). זה מתכתב עם כל האמור לעיל: הגאולה תהיה רבת פנים ותכיל את היקום כולו. בתנאי, כמובן, שהאנושות תפנים את מעלת האמת של יעקב "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' מלך".

נתפרדה החבילה
יש בתולדותינו סימני דרך המצביעים על אופטימיזם מסוים כלפי עשיו. הנצי"ב בפירושו העמק דבר משווה את יחסי הידידות העמוקים בין רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס, קיסר רומי, לנשיקות והחיבוקים בין יעקב לעשיו בשעתו. הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה (בלי להזכיר את הידידות המופלאה בין השניים, שבמסגרתה יש אף דעה שהרומאי התגייר) קובע שכתיבת המשנה על ידי רבי התרחשה כדי להציל את התורה שבעל פה משכחה. ומוסיף הרמב"ם שרבי ראה את קשיי הגלות ואת "התגברות מלכות רומי".
ואין דבריו אלא תימה גדולה: הלוא בימי רבנו הקדוש שרר מצב שהוא ההפך הגמור. מעולם לא שררו יחסים כה מושלמים כאלו בין בני האחים. רבי, שמזכיר בקווים רבים את סבא יעקב, עומד בקשר עם קיסר רומי שרואה עצמו כתלמידו. הוא מתכופף לפני רבי ואף שולח לחברותא אוצרות זהב (ר' במסכת עבודה זרה, שם). כשרבי מסרב, בטענה שיש לו עושר מספיק משלו, עונה אנטונינוס: תראה שאולי תצטרך משאבים אלו לעתיד – ויש מפרשים: לימות המשיח.
בינתיים כנראה קיים מתח סמוי. אף שהידידות בין שני הקצוות כה מתגברת, עדיין "ידוע שעשיו שונא ליעקב". ואכן במסכת עבודה זרה רבי מוכה היגון מפטיר כשהוא מתבשר על מותו של אנטונינוס: "נתפרדה החבילה". הוא רואה שהשמיים שוב יתקדרו בעבים ומלכות רומי אכן תתגבר על חשבון תפוצת תורת ישראל. אבל אם יש רגע של היפוך היוצרות ורומי תומכת בהתלהבות בישראל, אז זה סימן מהשמיים לרבי. זו השעה, אולי האחרונה, שניתן לכתוב את כל התורה שבעל פה ולהצילה משכחה. ועם זאת, אפילו אחר הנשיקות והחיבוקים יעקב מתחמק ממשמר הכבוד שעשיו מציע לו ללוותו לביתו ודוחה זאת לימות המשיח.

מגרים תצא תורה
הפן הרוחני ואף התורני מתגלה גם בעובדה שרבי מאיר, שסתם משנה כמותו, היה מצאצאי נירון קיסר. ואילו אונקלוס, אחיינו של טיטוס, התגייר וכתב את התרגום הקדוש הקרוי על שמו. רואים כאן כל הזמן קשר סמוי שמתפרץ לעיתים לטובה בין רומי וארץ ישראל. רומי אף מחזקת את תורת ישראל. אגב, לא שמענו כמעט על בני אומות אחרות, לא מארבע המלכויות ואף לא מישמעאל, תופעה של גרים שנהיו לימים למאורי דורותיהם ולעמודי התווך של התורה שבעל פה, זולת כאן. חכמים אלו הם מאדני היסוד של התורה שבעל פה שרבי כותבה במשנה.
כנראה שיש בסיוע של צאצאי עשיו בחיזוק התורה שבעל פה התקיימות בחינה הנזכרת בשמות: "גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות" (שמות י, כה), בדברים שאומר משה לפרעה שבתחילה סירב לתת להם אפילו לצאת מארצו. הגאולה המתפתחת לימים בזכות תורת ישראל מושכת אש קודש אף מראשו של עשיו. אנו רואים אפוא פרדוקס רודף פרדוקס: השונא הגדול, עשיו, הוא בסוף מהתורמים הגדולים להאדרת התורה שבעל פה.
מצד אחד עמנו חווה פרקים נוראים של שפיכות דמים בגלות אדום, היא רומי, היא הנצרות (ר' רמב"ן בהקדמה לפרשת וישלח ובמיוחד בפרשת גיד הנשה, שם לג, כו. ועוד שם). אך דווקא מאז השואה הנוראה מכול חל שינוי ורגיעה מסוימת. המערב, חניך העולם הנוצרי, הוא בן בריתנו (פחות או יותר), הגורם התומך בנו מאז השחרור ממחנות הריכוז. ואילו ישמעאל אינו שוקט, אינו סולח ואינו מוותר על האדמה שלטענתו כבשנו ממנו כאן.
גם בעצם ימים אלו אנו עדים לאנדרלמוסיה השוררת בשיחות הגרעין, במאבק בין המגזרים השונים בארצות הברית, ביחסם וביחסי האירופים ליהודים ובתופעות אנטישמיות רבות. אנו בקלחת רותחת. אך בה בעת יש גם תקווה אפילו בקשרים עם עשיו המכונה מלכות הרשעה.
ראוי למתווי מדיניות החוץ ולחכמי מדעי המדינה שלנו לחשוב על תהפוכות גורל אלו. גישות מוצקות הנשענות על חז"ל עשויות לקבוע אסטרטגיה נבונה. עם זאת מסתמא לא נזכה לפתרונות עד הגאולה, שבמסגרתה יתורצו כל הקושיות והבעיות. הלוואי במהרה בימינו.

הכותב הוא רב שכונות רמת שרת ורמת דניה בירושלים וראש מכון זיו התורה להכשרת ר"מים

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il