בספר שנות תוכחה להר"מ קפלן פרק ב' כתב: "כי תוכחה משמעותה היא להתוכח אתו אפילו אחרי החטא... אולם מחאה אינה אלא פעולת הפרעה למעשה המגונה שנעשה זה עכשיו - היינו לאפרושי מאיסורא". המהר"ם שיק בשו"ת או"ח סימן שז' מתרץ סתירה לכאורה ברמב"ם הלכות דעות ו' ז': "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו למקום, צריך להניחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא", ובהלכה ח' ממשיך בזה הלשון: "אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים", ומתרץ המהר"ם שיק: "ונראה דעלינו מצות תוכחה משני טעמים, האחד משום מצוות עשה ד'הוכח תוכיח' והשני משום ערבות, ויש נפקא מינה בשורש שני החיובים, הנה מצות תוכחה כתב הרמב"ם במנין המצוות ובהלכות דעות 'בנחת ובדברים רכים הנכנסים תוך הלב בכל פעם בריצוי אחרת ולא ילבין פניו', וכתב בספר התורה והמצוה 'דלשון תוכחה בלשון הקודש כך הוא משמעות שלו בדרך בירור...' ואפילו הכי מצינו דאם לא קבל ולא שמע בנחת ילבין את פניו" וכמו שכתב הרמב"ם שם.

יוצא מן הנ"ל דיש לחלק בין שעת העבירה, שבה יש לפעול בתקיפות ולהשתדל למנוע את הפשע, לבין שלא בשעת העבירה עצמה, שאז יש להוכיח בלשון רכה, והדברים פשוטים ומובנים מאליהם. וכל התנהגות אחרת הנה גם מנוגדת לשכל הישר וגם לשורת הדין ואכמ"ל.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424