בפרשתנו נאמר "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". כותב רש"י 'נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם', ובהמשך כתוב: "וידע אלקים" ופירש רש"י- 'נתן עליהם לב ולא העלים עיניו'.
כותב הרבי 'הבית ישראל' זיע"א, שתחילת הגלות במצרים הייתה סתימת עין ולב של בני ישראל ותחילת הגאולה משם הייתה בפתיחת העין והלב של משה רבנו, וזה מה שגרם לראיית ושימת לב מלמעלה לגאולת ישראל.
על זאת כותב בעל ספר 'הלקח והלבוב': "יהודי יש לו עין טובה, עין של יהודי אינו סתום שלא לראות בצרת חברו ולשמוח בטובתו. יהודי מרגיש בצערו של השני כמו צער עצמו, זה נקרא העין והלב של בני ישראל. ובגלות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, לא היה להם הרגשה זו בצרת בני ישראל.
העין נסתמה ולא ירדו מהן דמעות על צרתן של ישראל, הלב לא נקרע מרוב אהבתו לבני ישראל בראותו צרתם של בני ישראל. הסימן של הגאולה התחיל בעת שחזר העין והלב של בני ישראל, שמשה רבנו הרגיש סבלותם ונתן עליהם עין ולב".
מובא בספר 'תפארת שלמה' לרבי שלמה מראדומסק זיע"א (פרשת ויחי), ש'ישראל' ראשי תיבות י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה. וכמו שספר תורה נפסל על ידי נגיעה של אות אחת עם אות אחרת, כך כאשר יהודי נוגע ביהודי אחר ומזיקו, הרי הוא פוסל חס ושלום את כל הספר תורה.
ומידה טובה מרובה - הדבר שיגרום גאולה שלמה הוא, כאשר כל יחיד מעם ישראל ידאג עבור הכלל, אז נזכה ל"וידע אלוקים" שהקב"ה ייתן עלינו לב ועין, וכך נעורר זכות ויושר להחיש גאולתנו.
השבוע נכנסנו לימי השובבי"ם. ימים שבהם ראוי לנו לדאוג יותר עבור בניו של הקב"ה, כי דרך אחים להיות דואגים אחד לשני, לדאוג עבור אחינו בני א-ל חי שתעו לדאבונינו מדרך התורה והמצוות. וכאשר אנו נתעורר מלמטה, אז מידה כנגד מידה תתעורר אהבת אבינו שבשמיים לבניו מלמעלה לגאול אותנו בקרוב.
מובא בספרים הקדושים, שלכל חודש יש צירוף אחר משם הוי"ה, והצירוף ששייך לחודש טבת יוצא מהפסוק "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו". עוד מובא, שלכל חודש מחדשי השנה יש שייכות לשבט מסויים, וחודש טבת מכוון כנגד שבט דן.
והקשר בניהם הוא- על שבט דן נאמר "מאסף לכל המחנות", והכוונה היא לא רק למאסף פיזי אלא גם לאותן נשמות 'הנחשלים' ו'העייפים' שהיה הענן פולטן, אותו יהודי עייף ויגע ולא ירא אלוקים, שבגלל שנכשל ופגם באות ברית קודש אינו מקבל פני השכינה, יהודי שהתייאש מלנסות, ובטוח שאין לו תקווה יותר, שבט דן, היה אוספו וכונס אותו בחזרה למחנה ישראל, ומלמדו איך גם הוא יכול לגדל שמו של הקב"ה.
ידוע שעמלק צד את אותן הנשמות שנדחו מכלל ישראל בגלל חיסרון בקדושה, כנרמז במילה 'נחשלים' 'נחש מילה', וזהו מכוח עשו הרשע הנקרא בתרגום (בראשית כה, כז) 'נחשירכון' שהוא כוח הנחש השולט על הירך.
דן לימד אותנו לא לוותר על אף נשמה יהודית, ואיך כל יהודי שנדחה יהיה מי שיהיה, אפילו הרשע ביותר, אפשר לחזקו ולאמצו שישוב אל ה' וירחמהו. וזה על ידי "הוי דן את כל האדם לכף זכות", על ידי מציאת זכות ונקודה טובה, על ידי אמונה בטוב הגנוז בתוך כל אחד מישראל, יכולים להוציאו מרשת הרע שנלכד בה ולהכניסו מחדש לתוך קדושת ישראל.
וזה לשון ספר הלקח והלבוב: "מובא בצדקת הצדיק שעיקר העבודה בעקבתא דמשיחא הוא 'להוציא יקר (אותיות קרי) מזולל'. עבודת הדור האחרון היא עבודת שבט דן וזהו צו השעה. והימים האלו בחודש טבת מסוגלים לזה, יש ביכולתנו ל'היטיב את הנרות', להיטיב את ה'נר ה' נשמת אדם'.
על ידי עבודה זו של קירוב נפשות הנדחים תגבר יד בני ישראל על עשו, וכמו חשים בן דן שהרג את עשו כידוע, כן אנחנו על ידי שנאחוז בידינו כוח שבט דן, תהיה התוצאה מזה משיח בן דוד, שאיתא בספרים ש'חשים' הוא אותיות משיח."
בימי השובבי"ם כאשר כל איש ישראל דואג על העין והלב שלו, עין שראתה מה שלא הייתה צריכה לראות, לב שהרהר במה שהיה אסור להרהר, הרי האדם רוצה לתקן זאת בימים מסוגלים אלו. ועל ידי שהאדם שם לב ועין לצרת ישראל, להיות מיצר ודואג לתקן אחרים, להחזיר נדחים חזרה ליהדות, להוציאם מייסורי הנפש, כל אחד כפי עניינו ויכולתו, אם בטרחה אם בממון אם בתפילה, הרי בזה מתקן את עיניו וליבו.