בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת נשא תשמ"ט-נ"א

איזו הדרכה אנו לומדים מפרשת סוטה? פרשת נזיר, חנוכת המשכן, חג מתן תורה.

undefined

תשמ"ט-נ"א
9 דק' קריאה
סוטה
חז"ל המשילו את חטא העגל לחטאה של האישה הסוטה . מייד אחר מתן תורה, אחר ה"נישואין" של כנסת ישראל עם הקב"ה, קלקלו דרכיהם. כשם שמשקים את הסוטה, גם משה השקה את בני ישראל משקה מיוחד, ומי שחטא, נפגע.

מהו המיוחד במי הסוטה? כיצד הם בודקים את הסוטה? מי הסוטה מורכבים ממים חיים, עפר מן המשכן, מגילה שבה כתובים פסוקים אחדים, וגם שם ה'. כל המרכיבים האלו מעורבים יחד, ונוצר משקה מקודש. משקה, שכל מרכיביו מקודשים, וכשהאישה שותה ממנו, היא נפגעת, ומתחיל בה כל התהליך המתואר בתורה, המביא בסופו של דבר למותה.
הקדושה והטומאה אינן יכולות לדור יחד בכפיפה אחת. על כן, כשהם נפגשים, נוצר 'פיצוץ', שגורם למותה של החוטאת. מנגד, אם האישה לא חטאה, מתוספת לה קדושה. לכן, אם היא לא נזרעה זרע עד כה, היא תזכה לכך עתה .

באופן דומה, יש להיזהר בעבודת ה', שלא לעלות מהר מדי במדרגות הקדושה, משום שמתח רב מדי בין הקדושה לאדם המקבל אותה, עלול ליצור 'פיצוץ'. כך קרה לאותם ארבעה שנכנסו לפרדס , ששלושה מהם נפגעו בדרך זו או אחרת, משום שלא היו מוכנים כראוי לפגישה עם הקודש. רק רבי עקיבא, שהכין עצמו כראוי לאותה פגישה, "נכנס בשלום ויצא בשלום", וזכה לתוספת קדושה על זו שהייתה לו לפני שנכנס לפרדס.

נזיר
הנזיר הוא אדם קדוש. התורה נותנת לאדם כוח להוסיף בעצמו קדושה. במצב זה, הוא נדרש להיזהר ששום דבר לא יפגע בקדושתו, לא להיטמא למת, לא לגלח שערו ולא לשתות יין.
ההתייחסות ליין היא כפולה. מצד אחד, "יין ישמח לבב אנוש" , השמחה היא ביטוי לשלמות , היין מנוסך על גבי המזבח ומקדשים עליו בשבת. מנגד, הפרזה בשתיית יין גורמת לשכרות, בלבול חושים ויצרים. על המילה "תירוש" דרשו חז"ל: "זכה נעשה ראש, לא זכה, נעשה רש" .

גם היחס לנזיר הוא כפול, מצד אחד הוא קדוש, ומצד אחר, חוטא . יש זמנים שבהם הפרישות ראויה, כך היה בדורות קדומים, בגלות, אז היה המהלך של עבודת השם קשור לפרישות, וכך היה ראוי, בהיות עם ישראל מנותק מארצו, ממקור חייו. אולם, בחזרתנו לארצנו, לארץ חיינו, עלינו לחזור למהלך של קידוש המציאות, שבו אין הקודש מתנגד לחול, ואין הוא נאבק בו.
אמנם, גם במצב זה, עדיין יש מקום לפרישות, בתנאים מסוימים. פרישות שלא תביא לביטול כוחות החומר. שמשון היה נזיר אלוקים, השכינה קשקשה לפניו כזוג , ומתוך כך הופיעה בו גבורה גדולה מאוד.

חנוכת המשכן
"ועשו לי משכן, ושכנתי בתוכם" . מלבד השאיפה לכינונו של בית המקדש, במהרה בימנו, יש לכל אחד מאתנו לשאוף לבנות בתוכו משכן, להכניס את השכינה ללבו.
על הקמת המשכן, דורשים חז"ל את הפסוק: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" . על פסוק זה אמר רבי יצחק: "חזרתי בכל המקרא ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה". לכן, הבינו חז"ל שכוונת הפסוק ליום הקמת המשכן. את רבי שמעון בר יוחאי הטריד הביטוי "אמו", שבפסוק, כלפי מי הוא מכוון, מי היא אמו של המלך? על כך השיב רבי אלעזר, בשם רבי יוסי אביו:
"משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי, כך הקב"ה בתחילה קרא לישראל בת שנאמר: 'שמעי בת וראי, והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר: 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה', לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר: 'הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע', עמד רבי שמעון בר יוחאי ונשקו על ראשו" .
היחס של אב לבתו הוא יחס של נתינת הכל, השפעה בכל המובנים, והנתינה, היא שגורמת נחת רוח לאב. כך גם יחסו של הקב"ה לכנסת ישראל, הוא משפיעה לה כל טוב, והשפעה זו גורמת לו הנאה כביכול.

אולם, קיימת הבנה עמוקה יותר, הרואה את כנסת ישראל כ"אחות" לקב"ה. כביכול כנסת ישראל היא באותה מדרגה של הקב"ה, ומקיימת עמו יחסי אחווה ורעות, ולא רק יחס של תלות.
ויש הבנה עמוקה יותר, הרואה בכנסת ישראל אם כביכול להקב"ה, כביכול, הקב"ה זקוק לכנסת ישראל, שהיא כאמו, המשפיעה אליו טובה רבה. מובן שאין להבין את הדברים כפשוטם. הקב"ה הוא שלם בתכלית השלמות, איו הוא נזקק להשלמה. כוונתו של רבי יוסי היא, שהופעתו של הקב"ה בעולמנו היא בבחינת "בן" כלפי כנסת ישראל, ההולכת ומספרת תהילתו בעולם, המפרסמת את שמו ואת האמונה בו, וזו מדרגת המיוחדת, הגבוהה של עם ישראל.

חג מתן תורה
בתורה, מכונה חג מתן תורה בשם: "חג הביכורים". מדוע לא כונה החג כחג מתן תורה, כבר בתורה? האם לא ראוי שיהיה זכר לאירוע הגדול והרם של מתן תורה, בשמו של החג?
ניתן להשיב על כך בשתי דרכים. אפשר שהשם "חג הביכורים" הוא שם המבטא תוכן עליון יותר, אף מזה שמבטא השם "חג מתן תורה". וכן, אפשר שיש עניין מיוחד, להימנע מלהזכיר את מתן התורה, בהקשר לחג הביכורים.

התקופה שבה חל חג הביכורים, היא התקופה שבה הזורעים בדמעה, זוכים לקצור ברינה, מלאים בהרגשה טבעית של שמחה פורצת מן הלב על כל השפע, וההצלחה של היבול. אנשים בעלי הרגשה בריאה, מכירים בכך שישנו כוח בפועל בזרעים להצמיחם ולגדלם, והוא שמביא לגמר בישולם. מלאים הם אמונה שלמה בה', ומתוך אמונה זו, מתמלאים הם בצורך טבעי להודות לו. כיצד להודות לה'? האם ישנו מעשה שיש בכוחו לבטא את רגשות התודה שבלב המאמין, על כל הטוב שהשפיע עליו הקב"ה? לשם כך, בא חג הביכורים, כדי לתת מענה לתביעה שבנפש האדם המאמין, להודות לה', ומציע בפניו את הדרך לבטא את אמונתו הטבעית, את תודתו לה', באמצעות הבאת ביכורים והקרבת שתי הלחם.
חג הביכורים לא נקרא בתורה "חג מתן תורה", משום שהתורה היא גדולה, מקפת ומתפשטת על פני עולם ומלואו, ושייכת לכל הזמנים. אי אפשר לצמצם את נתינת התורה ליום אחד בלבד, מתן התורה צריך להתרחש בכל יום, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים 12 . אמנם, ברור שביום מן הימים היה צריך לקבל את התורה, אבל מבחינת התורה, אין חשיבות מיוחדת ליום עצמו. רק מאוחר יותר, אולם עקב ירידת הדורות, ראו חכמים צורך לדון בשאלה, מהו התאריך המדויק שבו ניתנה תורה?

בתלמוד, דנו חכמים בשאלה, באיזה יום ניתנה תורה:
"תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני... ודכולי עלמא - בשבת ניתנה תורה לישראל... כי פליגי - בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא... ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא" 13
כאשר שבת חלה מייד אחר חג השבועות, זוכים אנו לקדושה הולכת ומתגברת, ארבעים ושמונה שעות של קדושה, מתן תורה ושבת קודש. לדעת רבי יוסי, שבת שחלה בז' סיון, היא המועד המדויק שלך מתן תורה.

מגן אברהם 14 שואל: הרי ידוע שהלכה כדברי רבי יוסי, אם כך, מובן מדוע קוראים לחג השבועות, "חג השבועות", שכן בו מסתיימת ספירת שבע שבועות העומר. מובן מדוע קוראים לחג "חג הביכורים", שכן מביאים בו את הביכורים. אולם, לא מובן מדוע קוראים לחג החל בו' סיוון, "חג מתן תורה".
מתרץ מגן אברהם, שמכאן רמז ליום טוב שני של גלויות, החל בז' סיוון, שהוא אכן יום מתן תורה, ומשום שהיום השני הוא יום מתן תורה, נקרא החג כולו "חג מתן תורה".
על תירוץ זה מקשה בעל 'חוק יעקב' 15 : מדוע משום יום טוב שני של גלויות ייקרא החג כולו "חג מתן תורה"? וכיצד יש בתירוצו של מגן אברהם ליישב את העובדה שגם בני ארץ ישראל, שאינם חוגגים יום טוב שני, קוראים לחג "חג מתן תורה"? לדבריו, באמת רק ז' סיוון ראוי להיקרא "חג מתן תורה", וו' בסיוון ייקרא "חג השבועות", או "חג הביכורים". אולם גם דברים אלו קשים, ויש ליישב מנהג העולם לקרוא לו' בסיוון, "חג מתן תורה".

המהר"ל 16 , מתייחס לבעיה זו, וכדרכו, הוא מיישבה בדרך של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ומסביר שכל אחד מן התנאים הסתכל מנקודת מבט שונה.
לדבריו, יום מתן תורה הוא אמנם ו' בסיוון, אולם זהו יום מתן תורה מצד הקב"ה. כדי שבני ישראל יוכלו לקבל באופן שלם את התורה, לעכל את המהפך האדירי הזה, את השפע האלוקי המופיע עליהם משמים, נדרש להם יום נוסף, ומצדם, ניתן לומר שהם קיבלו את התורה רק בז' בסיוון, כדעת רבי יוסי. נמצא שיום שבת, ז' בסיוון, הוא יום קבלת התורה מצד בני ישראל, ובזה סרה קושיית מגן אברהם.
יש להבין שקבלת התורה אינה בגדר קניין חיצוני גרידא, זהו קניין פנימי, מרגע קבלת התורה, הופכת התורה להיות חלק מנפשם של ישראל, ישראל והתורה אחד הם. חז"ל מספרים שבמסגרת ההכנות למתן תורה, הוסיף משה יום מדעת עצמו, ואיחר את מעד מתן תורה 17 , וכל זאת, משום שמתן התורה הוא קניין פנימי בנפשות ישראל, הדורש הכנה מספיקה.

התורה טבועה בנשמותינו, עוד לפני שנכנסת הנשמה לגוף. גם אחר שנכנסת הנשמה לגוף, יודעת היא את התורה כולה, התורה צפונה בה, והאדם, בלימודו ועמלו בתורה, מסיר את הכיסוי מן התורה שבנשמתו. אף-על פי שבאופן חיצוני נראה שלימוד התורה הוא קניין חדש, מבחוץ, אין הדבר כך, אלא כל לימודו הוא גילוי של התורה, שיסודה בנשמתנו עוד מעת קבלת התורה בסיני.
חז"ל, מספרים שבכל יום יוצאת בת קול מחורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" 18 , אלא שלא כל אחד זוכה לשמוע את אותה בת קול. אם כך שואלים, לשם מה יוצאת בת הקול, אם לא שומעים אותה? ומוסבר שבת הקול היא התעוררות פנימית, שקיימת בכל אחד מאתנו, וקוראת לנו בכל יום ללמוד ולחדש בתורה. כל פעם שאדם מרגיש בקרבו התעוררות כזו, הרי זו ההתעוררות הבאה מאותה בת קול היוצאת מחורב, שורשה של ההתעוררות במעמד קבלת התורה בהר סיני, ההולכת ומפעמת בלב כל אחד מישראל.

במסכת קידושין 19 , מובא בשם רבי יהושע בן לוי ש"כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני". כלומר, ברגע שהלימוד לא בא מהאב, אלא מהסב, כשיש פער הדורות, כבר רואים אנו את הלימוד כקבלה מסיני ממש. כך הוא המבט הראוי ביחס למתן תורה, לא קניין חיצוני, אלא התחברות פנימית עם התורה.
כך גם בכל הסתכלות על המציאות. ניתן לראות את הקלקולים שבדור, ולומר שהדור חלש, רע, מקולקל. אולם, ניתן גם לראות את התנוצצות אורו של משיח, קבוץ גלויות, תחיית האומה, ומתוך כך, להעמיק ולהתבונן בגדלותו של הדור. אמנם, כדי לזכות להסתכל באופן זה על המציאות, דרושה הכנה מתאימה, השקפה מושלמת מכל הבחינות, עד שזוכים למדרגתו של רב יוסף, שהעדיף לשבת ב"טולא דכופתא דחמרא" 20 , בצל גללי החמור, לראות את כל הקלקולים שבדור, כדי לחיות בדור שבו מתנוצץ אורו של משיח.

אחרי מתן תורה, מתחילה תקופה של ארבעים יום, שבהם עלה משה אל הר סיני, כדי לקבל את התורה בשלמות, וירד בי"ז בתמוז. אנו מצויים בימים אלו, לא רק במובן המצומצם, אלא במובן הכללי. ימנו אלה, התקופה שבה אנו חיים היא מעין אותה תקופה.
נוכל לתאר לעצמנו את מצבו של העם, אחרי הקבלה האדירית הזו של התורה בסיני. משה עולה אל ההר, והעם נותר ללא מנהיג, מבולבל, נבוך, לא יודע מה לעשות. משה עלה אל ההר, בלי מזון וצידה, ואין זכר לו. חולפים יום, יומיים, וככל שהזמן עובר רבה המבוכה, גדל הבלבול. מגיע יום הארבעים, היום בו משה אמור לרדת מן ההר, ומשה איננו. כל דקה שחולפת, מתקרב העם אל מצב של איבוד עשתונות, משוועים למנהיג, ואיננו. מצב כזה עלול להוליד משברים קשים, אך בכל זאת, כך הוא הסדר הראוי. כדי שיוכל משה להעביר לעם את התורה בשלמות, עליו לשהות בהר בדיוק את מלוא הזמן שקצב לכך ריבונו של עולם, לקבל באופן שלם ומוחלט את התורה, כדי שיוכל להעבירה באותו אופן, לעם.

מציאות דומה, קיימת לעיתים גם בצבא, כאשר קורא המח"ט למג"דים לקבוצת פקודות, לדון במצב. הדיון יכול להימשך שעות ארוכות, ובזמן זה, המפקדים הזוטרים שנשארים בשטח, מבולבלים, מנסים להעביר את הזמן בצורה כלשהי, עד שתשוב ההנהגה. עקב כך נוצר בלבול, ומעין עצירה במהלך התקין של הצבא. אך כך הוא הסדר הראוי, כדי שהכל יפעל כשורה, יש להתייחד עם המח"ט. אף אנו, נדרשים לעיתים להתייחד עם "המפקד העליון", כדי לקבל את הוראותיו בשלמות, כדי שהמסר יועבר ל"חיילים" בדרך הטובה והנכונה ביותר.

בדורנו, מוטל על ציבור לומדי התורה תפקיד גדול. תופשי התורה נדרשים ללמוד באופן שלם את עניינו של הדור, את עניינם של הימים, של התקופה, את התורה הגואלת, באופן מעמיק. דבר זה דורש זמן, הכנה, כמו אצל משה רבנו. מקובל בתלמוד לכנות כל תלמיד חכם בשם "משה", "משה, שפיר קאמרת" 21 . כי כל תלמיד חכם מהווה המשך למשה רבנו, המורה ומדריך את הדור. בזמן ההתכנסות הפנימית של ההתעמקות בלימוד צורך השעה, יש מצב של בלבול בעם, העם נבוך, אין לו הנהגה, וייתכן שמצב זו יביא לקלקולים, ובכל אופן, כך הוא הסדר הראוי. ללא השלמות בלימוד, בהכנה העצמית, לא ניתן להוציא את הדברים החוצה בצורה ראויה. רק אלו ש"מלאים זיו" יוכלו אחר כך להפיק נוגה. רק אחר ההפנמה השלמה של התורה, ניתן יהיה לצאת אל העם, ולנחותם הדרך.



^ 1 ראה: גיטין, לו ע"ב.
^ 2 ראה: במדבר ה, כח.
^ 3 ראה: שיר השירים רבה, א, א.
^ 4 תהלים קד, טו.
^ 5 ראה: מהר"ל, נתיבות עולם ב, הקדמה לנתיב הליצנות; גבורות ה', פרק מ"ו; הקדמה ל'אור חדש', על הפסוק, "ליהודים היתה אורה ושמחה...".
^ 6 יומא, עו ע"ב.
^ 7 ראה: תענית, יא ע"א.
^ 8 ראה: סוטה, ט ע"ב.
^ 9 שמות כה, ח.
^ 10 שיר השירים ג, יא.
^ 11 שמות רבה, נב, ה.
^ 12 ע"פ תנחומא עקב, ז, ז.
^ 13 שבת, פו ע"א - ע"ב.
^ 14 מגן אברהם, אורח חיים, הקדמה לסימן תצד, עיי"ש היטב.
^ 15 חוק יעקב, שם, ס"ק א, וראה שם, גם בחכמת שלמה.
^ 16 מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כז.
^ 17 ראה: שבת, שם.
^ 18 שמות רבה, מא, ז.
^ 19 קידושין, ל ע"א.
^ 20 ראה: סנהדרין, צח ע"ב.
^ 21 ראה למשל: שבת קא ע"ב. יצוין, שבכל המקומות בתלמוד שבו מופיע ביטוי זה כמתאר תלמיד חכם, נעשה השימוש בביטוי זה, על ידי רב ספרא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il