בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שיעורים בספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק כ

מלחמת אחים נעשתה בישראל

לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל , בתוך יומיים נפלו ארבעים אלף לוחמים מישראל , כאיש אחד חברים , התכנסות בני ישראל במצפה, איכה נהיתה הרעה הזאת , המלחמה בבני בנימין מבחינה הלכתית , מדוע לא אבו בני בנימין להסגיר את בני הבליעל? , מדוע ניגפו ישראל בשתי המערכות הראשונות? , טעמים נוספים לסירוב בני בנימין , בטח בה' ועשה טוב , רק בפעם השלישית שאלו כהוגן , מעשה נבלה צריך טיפול על ידי אנשים ראויים , קשה להכריע מיהם האשמים , אשמת גדולי התורה והאמונה שבדור , בנימין הוא השבט ה'ידיד'

undefined

הרב שמעון כהן

שבט תשפ"ב
19 דק' קריאה
התכנסות העם למלחמה בבנימין
(א) וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה: (ב) וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹקִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב:
סיפור הנבלה
(ג) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת: (ד) וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן: (ה) וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת: (ו) וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: (ז) הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם: (ח) וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ: (ט) וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל: (י) וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים:

התכנסות בני בנימין למלחמה
(יב) וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם: (יג) וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יד) וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר: (טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא:
מלחמת השבטים בבנימין ונפילתם לפניהם
(יז) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה: (יח) וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה בַתְּחִלָּה: (יט) וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה: (כ) וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה: (כא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה: (כב) וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: (כג) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ אֵלָיו:

המערכה השניה ונפילת ישראל שנית
(כד) וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי: (כה) וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב: (כו) וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה': (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם: (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ: (כט) וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב:
המערכה השלישית ומפלת בני בנימין
(ל) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם: (לא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל: (לב) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת: (לג) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע: (לד) וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה:
תיאור המערכה וההשחתה בבנימין
(לה) וַיִּגֹּף ה' אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב: (לו) וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה: (לז) וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב: (לח) וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר: (לט) וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה: (מ) וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה: (מא) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה: (מב) וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ: (מג) כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ: (מד) וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל: (מה) וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ: (מו) וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל: (מז) וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: (מח) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:

לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל
הפרק הקודם הסתיים בתיאור הקשה של מעשה האיש הלוי למען יראו שבטי ישראל ויראו, ואכן כל מי שראה את הנתחים אמר: "לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ" 1 .
מאז נהיינו לעם לא היתה תופעה חריגה ובעלת עוצמה כמו זו של פרשת פילגש בגבעה.

בתוך יומיים נפלו ארבעים אלף לוחמים מישראל
לאחר מעשה זה, נקבצו ארבע מאות אלף איש מישראל במצפה, ולאחר בירור המעשה מפי האיש, שלחו ישראל שליחים לבנימין לדרוש להסגיר את האנשים שהיו שותפים למעשה. בנימין סרבו לדרישת ישראל, ויצאו למולם למלחמה עם מצבת של עשרים וששה אלף ושבע מאות לוחמים, ובתוכם יחידת צלפים המונה שבע מאות קלעים מומחים, עליהם נאמר: "כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" 2 .
ישראל שאלו בה' מי יעלה כנגד בנימין ראשון, וה' ענה ששבט יהודה יעלה תחילה. ביום הראשון של המלחמה, בני בנימין הפילו לישראל עשרים ושניים אלף לוחמים. ישראל בכו לפני ה' ושאלו שנית האם לעלות על בנימין למלחמה, וה' הורה להם להלחם. גם ביום השני ישראל ניגף לפני בנימין, שהפיל שמונה עשר אלף לוחמים.
כלומר בתוך יומיים נפלו ארבעים אלף לוחמים מישראל! כדי לסבר את האוזן, נזכיר שביום הזיכרון האחרון, בשנת תשפ"א, היה מניין חללי מערכות ישראל מאז שהוקם צבא ההגנה לישראל 23,928. וזה כולל את כל מי שנהרג או נפטר מכל סיבה שהיא בהיותו חייל בשירות פעיל, ולא רק את ההרוגים בפעילות מבצעית.
השאלה המתבקשת היא: אם יצאו למלחמה כדי לבער את הנגע שפשה בתוכם וכדי לסלק מעליהם את בני הבליעל שעשו מעשה נבלה חסר תקדים בשפלותו, מדוע נתנם ה' בידם? והקושיה מתחזקת לאור העובדה שלוחמי ישראל שאלו באורים ותומים אם לעלות למלחמה ונענו בחיוב.
ועוד: כיצד צבא קטן, המונה עשרים וששה אלף לוחמים בלבד, גבר בשתי מערכות רצופות על צבא עצום, המונה כארבע מאות אלף חיילים?

כאיש אחד חברים
כדי להשיב על שאלות אלו נשוב לתחילת הפרק. בפסוקים הראשונים של הפרק מודגשת מאד תמימות הדעים שבקרב מחנה ישראל ואווירת האחדות ששררה בין השבטים מלבד שבט בנימין. שוב ושוב הכתוב מדגיש זאת "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד... וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹקִים... וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ... וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים".
אם ננסה להיזכר במלחמות קודמות שנזכרות בספרנו, נגלה שמה שאפיין רבים מהן הוא העדר האחדות - שמשון נלחם בפלשתים לבדו, יפתח יצא למלחמה בבני עמון ולא שיתף את בני אפרים, גדעון נלחם במדיינים ובני אפרים הלינו על כך שלא שיתפם, במלחמת סיסרא נעדרו השבטים היושבים בדרום. והנה כאן, בפרק האחרון של הספר, עם כל המורכבויות שבו, קורה דבר נפלא - עם ישראל מתאחד "כאיש אחד חברים". וביאר הרד"ק 3 :
"כולם היו חברים בזה הדבר ונאספו כולם כאיש אחד לקנא לדבר הנבלה הזאת ולהנקם מהעושים אותה".
לא רק אנשי הצבא שבישראל התאחדו, אלא גם "פִּנּוֹת כָּל הָעָם", הם ראשי העם, ראשי הקהל 4 . ולפי המלבי"ם הכתוב רומז לכך שהתיצבו כסדר הדגלים לקנא את קנאת ה', וזו לשונו:
"רוצה לומר שהתיצבו כסדר הדגלים, יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו כל שבטי ישראל בקהל עם האלקים, כי נקהלו מאותו צד שהם עם האלקים הבאים לקנאות על כבוד שמו, והיה ארבע מאות אלף איש וכולם רגלי, לא רוכבי סוסים, אשר באו ויתאספו על קנאת כבוד השם".
כלומר כולם התאספו, ארבע מאות אלף איש במספר, לשם מטרה עליונה, לסלק את הטומאה והריקבון שהתגלו אצל אנשי הבליעל מן הגבעה.
הביטויים הרבים המתארים את אחדות ישראל בפרקנו מזכירים לנו את האחדות שהיתה בישראל ערב מתן תורה, "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד" 5 , והתחושה היא שאנו ניצבים בפני מאורע מכונן.

התכנסות בני ישראל במצפה
מקום ההתכנסות היה ב'מצפה', עיר בגבול בנימין, ליד העיר רמאלה של היום. עיר זו היתה ידועה כעיר מרכזית בישראל, וכך כתב הרד"ק:
"אל ה' המצפה - במקום שיתקבצו כל ישראל או רובם, שם שכינה שורה, כמו שנאמר: 'אלקים נצב בעדת אל'.
או הטעם כמו שמפורש בספר יהושע, כי במצפה היה מזבח ה' ובית תפילה, והיה בית נועד לישראל כשהיו נועדים על דבר.
כבר כתבנו בספר יהושע למה היה דרכם להקבץ במצפה, כי שם היתה תשועה גדולה לישראל בהקבץ מלכים להילחם עם יהושע".
דברים דומים כתב האברבנאל 6 , ובדבריו מתאר מה גרם להתייצבות המרשימה של כולם כאיש אחד, וכה דבריו:
"לפי שבאו נתחי האשה בכל גבול ישראל התפעלו הרואים אותם מאד, המה ראו כן תמהו מה זה נתחי אשה מי עשה הדבר הרע הזה ועל מה נעשתה?
ויען ידעו שהיו שנים עשר נתחים רומזים לשנים עשר שבטי ישראל נתקבצו כולם כאיש אחד מדן ועד באר שבע, ובאו אל ה' המצפה, יען היה בידיהם דבר מקובל שבמצפה תדבק ההשגחה אלקית מהקב"ה, כי שם ניצח יהושע את המלכים אשר נאספו נגדו, ושם היה מזבח ובית תפילה, ושם היה בית ועד להיות ישראל מקובצים כי יהיה להם דבר. והיה התקבצותם לדעת מה זה ועל מה זה, וגם לדעת מי האיש משפחה או שבט שנכשל באותו עוון כדי ששם יקבל ענשו".

איכה נהיתה הרעה הזאת
באותה אסיפה, לפני שפתחו במלחמה, שאלו ישראל את בני בנימין: "אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת" 7 , בבקשם לשמוע את הסיפור לאשורו.
השימוש במילה 'איכה' מזכיר לנו גם את מגילת איכה וגם את פנייתו של ה' אל אדם הראשון בשאלת 'אַיֶּכָּה'. שאלת 'אַיֶּכָּה' איננה שאלה גיאוגרפית, אלא שאלה רוחנית, הקב"ה שואל את האדם היכן הוא נמצא מבחינה רוחנית. לפני החטא הוא היה במקום אחד ולאחר החטא הוא היה במקום אחר לגמרי, והיה קשה להכירו. הדמיון בין שתי המילים איננו מקרי. ניתן אולי ללמוד מדמיון זה כי מי שלא שומע את קול ה' הקורא אליו בכל עת 'אַיֶּכָּה', סופו שישמע 'אֵיכה'.
האיש הלוי נענה לבקשתם של ישראל, והחל לספר כי בא יחד עם פילגשו אל הגבעה ללון, וקמו תושבי הגבעה והקיפו את הבית בלילה ובקשו להורגו אם יתנגד להם 8 ואת פילגשו עינו ומתה. ומתוך זעזוע וחלחלה ניתח את גווייתה ושלח בכל שדה נחלת ישראל, לעורר ולהזהיר כי זימה ונבלה נעשתה בישראל.
מששמעו ישראל את עדותו של האיש, גמרו בליבם להילחם בעושי הנבלה. בתחילה שלחו כרוז בכל חוצות נחלת שבט בנימין לאמור: נוראה היא הרעה שנעשתה בתחום נחלתכם, אתם בני בנימין הצדיק ש"מת בעטיו של נחש" 9 , ואיך יעלה על הדעת שתיעשה נבלה כזאת בתחומכם?! אנו דורשים כי תסגירו את בני הבליעל שבתוככם ונמיתם!

המלחמה בבני בנימין מבחינה הלכתית
בני בנימין לא אבו לשמוע בקולם, ונאספו לצאת למלחמה, כשהם מונים עשרים וששה אלף לוחמים. וכאן עולה השאלה: לכאורה, התביעה של בני ישראל להסגירם היתה מוצדקת, אם כן מדוע סרבו להסגיר את הפושעים?
המפרשים דנים מה מעמדה של המלחמה בבני בנימין מבחינה הלכתית, ונראה שדיון זה נוגע לויכוח שבין ישראל לבני בנימין. הרמב"ן 10 סובר, שבני בנימין לא היו חייבים מיתה מדין תורה, כי לא עשו מעשה זולתי עינוי הפילגש, ולא התכוונו להמיתה, אלא מתה אחר כך, לאחר ששילחוה והלכה לבית אדוניה, ולכן מבחינה הלכתית אי אפשר לחייב את בני בנימין מיתה. ומכח איזו הלכה יכלו להענישם?
הרמב"ן מבאר, שמעשה הסדום שעשו אנשי הבליעל מבנימין גרם לבני ישראל זעזוע עמוק, והחליטו כי מחויבים הם לעמוד בפרץ ו'לעשות סייג לתורה' כדי שלא יישנה מקרה כזה בישראל, וזו לשונו:
"אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו 'ונבערה רעה מישראל'. וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו: 'בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה' (סנהדרין מו ע"א)".
בדומה לזה כתב האברבנאל 11 , שהיתה זו הוראת שעה לאיים ולהפחיד כדי לעשות סייג לתורה ולהרחיק את העם ממעשי נבלה, וזו לשונו:
"הנה התבאר מזה, שישראל לקחו על עצמם זה המשפט כפי דרכי הדין וכפי צורך השעה, שהיה ראוי לאיים ולהפחיד כלל ישראל באיזה צד שיהיה מהסיבות שאמרתי, ועל כיוצא בזה אמרו: 'בית דין מכין ועונשין (כדין ושלא כדין) שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה כי אם לעשות סייג לתורה' (סנהדרין מו ע"א)".
יש גדר של "למגדר מילתא". בית דין רשאים לענוש שלא מן הדין, כדי לגדור את פרצות הדור. וכך מסופר בגמרא 12 , שבימי היוונים היה אחד שרכב על סוס בשבת, ומכיוון שאסור לרכב על בהמה משום שבות, שמא יתלוש ענף מעץ כדי להנהיג בו את הבהמה, הביאוהו לבית דין, וסקלוהו על כך למרות שאין איסור מן התורה לרכב על סוס בשבת, אבל מחמת שהיו פרוצים בעבירות והיו המצוות בזויות בעיניהם, סקלוהו למען יראו ויראו. ובדומה לזה הלקו אדם שהיה פרוץ בגדרי הצניעות, על אף שמבחינה הלכתית לא התחייב מלקות.

מדוע לא אבו בני בנימין להסגיר את בני הבליעל?
בהמשך דבריו מבאר הרמב"ן, שבני בנימין סרבו בתוקף לדרישת העם כולו בטענה שעל פי ההלכה אי אפשר לחייב מיתה על עינוי הפילגש.
ועוד, מוסיף הרמב"ן, אולי הקפידו בני בנימין על כך שכולם התאספו לדון בדבר והסכימו כי יש לבער הרע מקרבם, מבלי לקרוא להם ולשאול מה דעתם.

מדוע ניגפו ישראל בשתי המערכות הראשונות?
שאלנו בתחילת הפרק: מדוע ניגפו ישראל לפני בני בנימין ונפלו מהם ארבעים אלף איש בשתי המערכות הראשונות? על כך משיב הרמב"ן כי תבוסה זו היתה בתורת עונש לישראל על כך שגזרו דין מוות שלא כדין, שכן מצד הדין, עשיית גדר וסייג היתה מוטלת במקרה זה על בתי הדין המקומיים של בני שבט בנימין, כי כך קבעו חכמים, ש"מצוה על השבט לדון את שבטו" 13 .
נמצא אם כן, שמצד אחד הצדק היה עם שבט בנימין, והמלחמה בהם היתה שלא כדין, ומצד שני אסור היה לבני בנימין להתעלם ממעשה הנבלה, וגם אם פטורים אנשי הבליעל ממיתה, היה עליהם להוכיחם ולהענישם בעונש אחר. ובוודאי לא היה להם לעמוד לצדם ולצאת למלחמה עם ישראל.
חז"ל קושרים בין פרשת פילגש בגבעה לפרשת פסל מיכה שקדמה לה, ומבארים שהסיבה לתבוסת ישראל בשתי המערכות הראשונות, לא היתה על כך שגזרו דין מוות שלא כדין, אלא בתורת עונש על שהתאספו ונזעקו כאשר נפגע כבוד בשר ודם ונעשתה נבלה בישראל, אך על כבודו של הקב"ה כאשר נעשה פסל בישראל, לא חסו. דברי חז"ל אלה מובאים בהמשך דברי הרמב"ן, והרחיב בהם האברבנאל 14 , וזו לשונו:
"למה השחיתו בני בנימן בבני ישראל בפעמים הראשונים?
...הנה הסיבה בנגף ישראל באמת הוא כדברי חז"ל (סנהדרין קג ע"ב) שאמרו, שהיה לפי שישראל כולו לא נתקבצו על עוון פסל מיכה שעמד בליש בבני דן והיתה עיר הנדחת, והיה ראוי אליהם שיאספו אליהם על זה, ולפי שהיה זה החטא בתוכם מפורסם ולא שתו אליו ליבם, לכן היו ראויים לעונש גדול, וכמו שאמרו (שם): 'אמר הקב"ה, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם'".
בהקשר זה ראוי לציין, שהעם התאסף ובא 'מדן ועד באר שבע' 15 , כלומר אפילו מדן באו, מאותו מקום שבו הוקם לא מכבר פסל מיכה.

טעמים נוספים לסירוב בני בנימין
בספר "משבצות זהב" 16 מובאים דברי הרמ"ד ואלי, תלמיד הרמח"ל, על פי כתב יד שטרם ראה אור, ושם התייחסות רחבה לשאלה מדוע לא אבו בני בנימין להיענות לבקשת ישראל, וכך כתב:
"וכאן יש לבקש הטעם למה לא אבו, והלא היו גורמים שם רע לכל השבט, והיה טוב להם למסור אותם להריגה כדי לטהר את עצמן ולהשבית כל קטרוג ושם רע מהם, כי כן ראוי לכרות אבר אחד מן הגוף שנבאש וניתק ונתקלקל כדי להציל את כל הגוף.
אבל הטעם נראה לעניות דעתי אחת משתים, או מפני שאלו אנשי הגבעה היו גיבורים מאד... ולכן בני בנימין לא רצו להיות חסרים מהם, כי היו חשובים הרבה בעיניהם מפני גבורתם ויועילו הרבה ביום קרב ומלחמה.
או מפני שכל השבט היה טינה בליבם (קלקול בלב), וכל זינא רחים לזיניה (כל מין אוהב מינו), כי 'עוזבי תורה יהללו רשע' (משלי כד, ו), ויש ראיה לכך ממוצא דבר (ממה שקרה בסוף) שהרי נפלו כולם בסוף בידם של ישראל, וה' יתברך הקשה את ערפם שלא למסור את החוטאים והחזיק את ליבם להילחם עם כל שבטי ישראל, כדי שימותו במלחמה ויקבלו גם הם הפורענות שנגזר עליהם, מפני רוע מעשיהם, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו".
כלומר לא טיעון הלכתי גרם להם לסרב להסגיר את בני הבליעל שבתוכם, אלא שיקולי כוח וביטחון, או קלקול שבליבם שגרם לה' יתברך להקשות ערפם ולהביא עליהם פורענות כעונש על מעשיהם הרעים.

בטח בה' ועשה טוב
אם ישאל השואל: כיצד העזו לצאת למלחמה של מעטים מול רבים, הלוא הפער שביחסי הכוחות היה עצום, והפסדם היה מובטח?
על כך כתב הרמ"ד ואלי בהמשך דבריו:
"ועדיין יש לתמוה איך ערב ליבם של כ"ו אלף איש להילחם עם ארבע מאות אלף, וכל שכן שישראל היו נלחמים לבער את הרעים ובני בנימין נלחמים כדי לקיימם, והיא לא תצלח לב' טעמים: חדא - בדרך הטבע המועטים נלחמים כנגד המרובים. ועוד - בדרך האמת והצדק, כי מלחמתם של בני בנימין היתה מלחמת עוולה, ועוולה לא תצלח. ועם כל זה 'ויאספו בני בנימין מן הערים הגבעתה לצאת למלחמה עם בני ישראל', והוא דבר תימה שאין הדעת סובלתו.
אבל בא וראה כמה גדול כח הביטחון, כי בטחו בני בנימין על ברכתו של המחוקק שאמר עליהם 'לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן' (דברים לג, יג), ולכן אמרו בליבם שלא יוכלו בני ישראל להתגבר עליהם מאחר שנקראו ידידים של השם המיוחד, והשראתו מתקיימת עליהם כל היום. וכל שכן שנתקעו בביטחונם כשראו את מספרם שהיו כ"ו אלף איש, כמו שעולה השם המיוחד, ולקחוהו לסימן טוב שהשראתו לא תזוז מעליהם וכו', והרי עוצם כוחו של הביטחון כי לא נכזבה תוחלתם של בני בנימין ונתגברו ב' פעמים על בני ישראל, והשחיתו מהם ארבעים אלף איש עד שהבכי והצום של בני ישראל וזכותו של פינחס גבר על ביטחונם של בני בנימין, כי נתעורר כנגדם הקטרוג, שהיה ביטחון שיש בו דופי מאחר שהיו רעים וחטאים, והכתוב אומר 'בטח בה' ועשה טוב', כי הביטחון ומעשה רע אפשר שיצליח בתחילה, כי ימתין ה' יתברך אל הבוטח, אבל לא יצליח לבסוף אם הבוטח הרשע לא יעזוב דרכו ויתן מקום אל הקטרוג להתגבר על הביטחון...
ואם תאמר: והלא הביטחון גם כן לבני ישראל, ואם כן מאי שנא אלו מאלו שגבר הביטחון של בני בנימין ונצחו פעמיים?
דע כי הטעם הוא, לפי שאינו דומה הביטחון של המרובים אל הביטחון של המועטים, כי הביטחון של המרובים נראה שיש בו שיתוף, שסומכים על הריבוי שלהם, מה שאין כן הביטחון של המועטים שהוא ביטחון גמור בלי שיתוף, מאחר שאינם חוששים כלום על המיעוט שלהם ויוצאים להילחם בכח ביטחונם".

רק בפעם השלישית שאלו כהוגן
שאלנו: כיצד ניגפו ישראל פעמיים על אף ששאלו באורים ותומים ונענו בחיוב?
על שאלה זו משיב האברבנאל בקצרה, וביתר הרחבה כתב המלבי"ם. המלבי"ם 17 מבאר, שאת השאלות החשובות, העקרוניות, האם יעלו למלחמה והאם יצליחו בה, לא הפנו ישראל לאורים ותומים, אלא קיבלו את ההחלטות בעצמם, ולכן התשובה שהתקבלה היתה עמומה - "יהודה בתחילה" - ולא 'יהודה יעלה' ולא 'יצליחו במלחמתם'.
גם בפעם השניה הפניה אל ה' לא נעשתה כראוי. הם אמנם בכו לפני ה' עד הערב, אך קודם לכן כבר החליטו לערוך מלחמה נוספת. וגם הפעם לא שאלו אם יצליחו או לא, והתשובה שוב היתה עמומה - "עלו אליו", כלומר רשאים אתם לעלות אך אין מובטח לכם שתצליחו.
בדומה לזה כתב הרמב"ן 18 , וזו לשונו:
"והנה שתי הכתות ראויות להיענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחילה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ, יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הניצוח 'אם תתנם בידי', כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא 'מי יעלה לנו בתחלה', והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר 'לא אעלה אני תחלה', או אומר 'אני ראשון', והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחילה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דברי הימים א' כח, ד), ולכך לא אמר 'יהודה יעלה' כשאר המקומות (עיין שופטים א, ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם 'לא תעלו ולא תלחמו' מפני ענשו של בנימין. והנה הלך ה' עם שניהם בקרי והניחם למקרים".
רק בפעם השלישית שאלו כהוגן ונועצו מראש לגבי המהלך הבא באמרם: "הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל" 19 , ולכן התשובה היתה בהירה וברורה "וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ", וכך היה.
ביום השלישי הציבו ישראל מארבים מסביב לגבעה, בעוד שאר הלוחמים הגיעו כמו בימים הקודמים למלחמה. בני בנימין יצאו שנית לקראתם והתרחקו מן העיר, ואף היכו שלושים איש מישראל. לאור זאת, הם חשבו כי שוב הם ינצחו, אך הם החלו להינגף לפני ישראל. ולאחר שבני ישראל הפילו עשרים וחמישה אלף מלוחמי בנימין, חיילי בני בנימין החלו להימלט חזרה לגבעה. ובינתיים, האורבים היכו את הגבעה לפי חרב, והעלו עמוד עשן מתוכה.
כשבני בנימין רצו לחזור לגבעה, הם ראו את עמוד העשן והבינו כי עירם נחרבה, וכך מצאו את עצמם לכודים בין לוחמי ישראל. ובסוף אותו היום נפלו מבנימין עוד כעשרים אלף גיבורי חיל. סך הכל ארבעים וחמשה אלף איש!

מעשה נבלה צריך טיפול על ידי אנשים ראויים
כשלומדים את הפרק, התחושה היא של רגשות מעורבים. מצד אחד קשה לעכל את האסון הנורא של מלחמת האחים העקובה מדם ואת תוצאותיה המרות, ומצד שני ישנה הזדהות עם העוצמה שעם ישראל מפגין מול מעשה הנבלה.
אמנם נעשתה נבלה בישראל ואי אפשר היה לשתוק על כך, אך מעשה נבלה צריך טיפול מושכל ומבורר באופן מיושב ועל ידי אנשים הראויים לכך. לא הציבור חורץ את דינם של החוטאים. זה לא משאל עם. יש הנהגה רוחנית שמכריעה על פי תורה ויש אורים ותומים. וכך כתב רבי אברהם סבע בספרו "צרור המור" 20 :
"לפי שעשו עצמם נוגשים לגבות חובו של בנימין והם לא היו ראוים לכך כי אם בבית דין או בסנהדרין או ה' יפרע חובו מהם. וכל שכן אם הנוגשים הם חייבים יותר מהאחרים כמו שהיו ישראל באותה שעה".
על כך יש להוסיף כי למדנו בפרשת שופטים מי הם הראויים להשתתף במלחמה, ונאמר שם כי 'הירא ורך הלבב' עליו לחזור לביתו כדי לא לגרום לאחרים לפחד כמוהו. ובמסכת סוטה 21 נחלקו התנאים מי הוא 'הירא ורך הלבב' שצריך לשוב לביתו ממלחמת הרשות: לפי רבי עקיבא, מי שאינו יכול לעמוד אל מול האויב במלחמה ולראות חרב שלופה צריך לשוב לביתו, ולפי רבי יוסי הגלילי, לוחם המתיירא מעבירות שבידו 22 צריך לשוב לביתו, ואפילו עבר על דברי סופרים, כגון ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש.
נמצא, שתנאי הסף לקבלת לוחמים בצבא ישראל היו גבוהים מאוד, ורק צדיקים גמורים מלאי ביטחון ואמונה בה' התקבלו לשורות הצבא. ואם אלה היו תנאי הסף עבור מלחמה מול אומות העולם, בודאי דרושה מדרגה עליונה ביותר של נקיות וטהרה לפני שיוצאים למלחמה מול אחים, כדברי בעל ה"עקידת יצחק" 23 :
"היה להם להתקדש ולמלאת את ידם בטהר עצמם מכל פשעיהם לכל חטאתם קודם שיבאו למלחמה עם אחיהם, ומלחמת עכו"ם תוכיח, נאמר בפרשת שופטים 'מי האיש הירא', ואמרו ז"ל מעבירות שבידו (סוטה מד ע"א), קל וחומר להלחמם אלו עם אלו".
וביתר חריפות כתוב בזוהר הקדוש 24 בפרשת שמיני, שלפגוע בישראל שחוטאים, יכול רק מי שזכאי לגמרי וכל כוונתו לשם שמים, והוא עצמו זך ונקי, אבל מי שבעצמו אינו נקי מעבירות, אם הוא שולח ידו לפגוע בישראל, סופו שיפול הוא תחילה. ולכן במעשה פילגש בגבעה, נהרגו תחילה אותם מישראל שהיו להם עבירות בעצמם, ואולי היו אלה החוטאים בפסל מיכה, ורק כשהיו ישראל נקיים מחוטאים, יכלו לגמור דינם של בני בנימין.

קשה להכריע מיהם האשמים
תחושה נוספת שעולה בלימוד הפרק היא, הקושי להכריע בשאלה מיהם האשמים - האיש הלוי, הפילגש, האיש הזקן, בני בנימין או בני ישראל - ונראה שאף אחד מהמשתתפים איננו חף מפשע, וכולם כאחד צריכים לשאת באחריות, כל אחד לפי חלקו.
קשה להבין כיצד יצאו מבני בנימין אנשי בליעל פרוצים בעריות, הלוא שבט בנימין הוא ידיד ה' ובתחומו נבנה המקדש, "יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" 25 . על כורחנו, המסקנה העולה מפרשת פילגש בגבעה, היא שכשאין סדר ואין הנהגה, נקודת הקודש שבישראל נמצאת בסכנה ותרבויות זרות עלולות לפגוע בה.
משבר פילגש בגבעה הוא בעצם בבואה של המציאות הרוחנית שלנו כעם באותה תקופה - כשאין הנהגה, אין סדר ומשפט והציפייה לכינון המלכות הולכת וגדלה. ובהקשר זה יש להזכיר גם את 'יבוס', העיר השכנה של 'גבעה' שלא הורישו בני בנימין, ובה שכנו היבוסים מעמי כנען, כנזכר בתחילת הספר: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" 26 . וזהו המקום הנזכר בתחילת פרשת פילגש בגבעה, כמקום שאליו הציע הנער לפנות כשפנה היום והוצרכו האיש ופילגשו למצוא מקום ללון, "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ" 27 . מובלעת זו, הסמוכה לתחומם של בני בנימין, השפיעה כנראה השפעה רוחנית רעה, כהזהרת יהושע "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם" 28 .

אשמת גדולי התורה והאמונה שבדור
ב"תנא דבי אליהו" 29 מבואר, שהאשמה המרכזית לכך שנהרגו שבעים אלף ויותר בגבעת בנימין בעקבות פרשיית פילגש בגבעה, מוטלת על כתפיהם של חכמי ישראל שבאותו הדור, וזו לשון המדרש:
"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו.
הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר: 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח ...
וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו, אמר: 'לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ...
לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אלו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן".
למלחמת האחים בגבעת בנימין היה רקע קודם. במשך שנים רבות לא היה מי שנטל אחריות על בניית הקומה הרוחנית של הדור, ומי שנתלה בו האשם, אלו גדולי האמונה והתורה שבדור.
כל מי שהיה בידו להחזיר את ישראל למוטב ולא עשה כל שביכולתו כדי לקרבם ולהזהירם מן החטא, מוטלת עליו אחריות כבדה ועליו לשאת בתוצאות הכואבות. גדולי ישראל נדרשים למסירות נפש, לגדל דורות של תלמידי חכמים ועובדי ה', לחנך את עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכתת רגליהם מיישוב ליישוב, מכפר לכפר ומעיר לעיר, ולהאיר את אור הקדושה שבנשמות בני ישראל.
הביטוי המיוחד "שיקשרו חבלים של ברזל על מתניהם" מלמד אותנו על עוצמת המחויבות המוטלת על גדולי ישראל. כאסיר המובל לבית האסורים בשלשלאות של ברזל, כך להבדיל, מחויבים גדולי ישראל לאסור עצמם בשלשלאות של ברזל ולהרביץ תורה ואמונה בכל אתר ואתר - ללמד הלכה ואגדה, גמרא, ראשונים ואחרונים, תנ"ך ומפרשיו, אמונה ומוסר, כל אחד לפי מידתו.

בנימין הוא השבט ה'ידיד'
המעט שנותרו מבני בנימין ראו שכלתה אליהם הרעה ונסו אל המדבר, כשהם מונים שש מאות איש בלבד 30 . לא נשארו ילדים ולא נשארו נשים, רק שש מאות גברים נשארו מכל בני בנימין!
התגייסותו של כל העם למלחמה על הגבעה, עונשם החמור ושריפת עירם, מזכירים לנו את דינה של עיר הנדחת. על עיר הנדחת אנו מצווים: "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר" 31 . וכאן נאמר: "וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" 32 .
וכאן עולה השאלה: שבט כזה, שבשל מעשיו המקולקלים כמעט ונמחק כליל מישראל ונידון כבני עיר הנדחת, כיצד נאמר עליו שהוא "ידיד ה'"?
שאלה זו שואל הרמ"ד ואלי, תלמיד הרמח"ל, בספרו "משנה למלך" 33 , וכה דבריו:
"ואם תאמר: איך אפשר שהשבט הזה היה ידיד ה', והלא מצינו
שהניחו הקב"ה לבא לידי קלקול גדול עד שכשבילו כמעט נאבד כל השבט, בענין פילגש בגבעה, מה שלא אירע כן לכל שאר השבטים. ונראה מזה אדרבא שהיה זה השבט השנאוי אליו יתברך מכל השבטים?
אבל אם נעיין יפה על פי דרכי ההנהגה, מכאן ראיה שהוא השבט ה'ידיד', שהרי הכתוב אומר: 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם', וזה נאמר על כלולתן של ישראל, וכל שכן על שבט הידיד. כי הבחירה על כל פנים נמסרה בידו של אדם, ומה לו להקב"ה אם הוא רוצה להתקלקל, ואדרבא זהו סימן שהקב"ה אוהבו אם אינו מניחו בקלקולו.
כך השבט הזה רצה להתקלקל הרבה בימי פילגש בגבעה, אלא שהקב"ה רצה לתקנו כדי להשרות עליו את שכינתו יותר מכל שאר השבטים. כי הוא הידיד... ולכן מה עשה ה' יתברך, סילק כל הרשעים המקולקלים שבאותו השבט, ועל ידי השש מאות הנשארים שהיו צדיקים חזר להעמיד את השבט על תיקונו שיהיה ראוי להשראת השכינה עליו, והרי שמכאן ראיה שהוא השבט הידיד. ועוד שממנו התחילה המלוכה על ישראל".
נמצא אם כן, שחומרת עונשם של בני בנימין מעידה על אהבת ה' אותם, ורצונו להעמיד את השבט על תיקונו כדי שיהיה ראוי לכינון מלכות ישראל מתוכו. ואכן לא עבר זמן רב עד שזכו להעמיד מתוכם את שאול בחיר ה'.




^ 1.שופטים יט, ל.
^ 2.שופטים כ, טז.
^ 3.רד"ק שופטים כ, יא.
^ 4.ראה רש"י שופטים כ, ב.
^ 5.רש"י שמות יט, ב.
^ 6.אברבנאל שופטים כ, א.
^ 7.שופטים כ, ג.
^ 8.ראה מצודת דוד שופטים כ, ה ואלשיך שם.
^ 9.ראה שבת נה ע"ב.
^ 10.רמב"ן בראשית יט, ח.
^ 11.אברבנאל שופטים כ, יא.
^ 12.סנהדרין מו ע"א.
^ 13.סנהדרין טז ע"ב.
^ 14.אברבנאל שופטים כ, כז-כח.
^ 15.שופטים כ, א.
^ 16.משבצות זהב שופטים עמ' תסה-תסו.
^ 17.מלבי"ם שופטים כ, יח-כח.
^ 18.רמב"ן בראשית יט, ח.
^ 19.שופטים כ, כח.
^ 20.צרור המור בראשית מד, יא.
^ 21.סוטה מד ע"א.
^ 22.בגמרא שם (מד ע"ב) מבואר, שרבי יוסי הגלילי אינו חולק על רבי עקיבא, ואף הוא סובר, שמי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה חוזר מן המערכה, אלא שהוא מוסיף, שאף המתיירא מן העבירות שבידו חוזר לביתו.
^ 23.עקידת יצחק פרשת וירא שער כ.
^ 24.זוהר ח"ג לו ע"ב.
^ 25.דברים לג, יב.
^ 26.שופטים א, כא.
^ 27.שופטים יט, יא.
^ 28.יהושע כג, יג.
^ 29.תנא דבי אליהו פרק יב.
^ 30.על כך יש לשאול: למעלה נאמר שבני בנימין התפקדו והיו בהם 26,000, ואנשי הגבעה היו עוד 700, הרי 27,700. ובסוף הפרק נאמר שנפלו מהם 25,100 ושש מאות נסו אל המדבר. להיכן נעלמו אלף איש נוספים מבנימין? על שאלה זו משיב רש"י (שופטים כ, מח), והאברבנאל כתב, שאותם אלף איש מבנימין נפלו בשתי המערכות הראשונות, והכתוב הדגיש את הנופלים מישראל שהיו הרבה יותר.
^ 31.דברים יג, טז-יז.
^ 32.שופטים כ, מח.
^ 33.משנה למלך דברים לג, יב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il