בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב

בזכות מה נקרע הים?

הרב עוסק בשיחה בקריעת ים סוף מאופנים שונים: מדוע ה' לקח את עם ישראל דרך ים סוף, התפילה של עם ישראל כאשר ראו שפרעה הולך להשיג אותם, במדרש שאומר בזכות מה נבקע הים, בשירת הים, ובמה שאומר ה' לעם ישראל "ה' ילחם לכם".

undefined

י"ג שבט תשפ"ב
13 דק' קריאה 40 דק' צפיה
עבודת ה' מיראה ומאהבה, דרכם של רבי אליעזר ורבי יהושע
נאמר בפרשה:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יג, יז–יח).
אומר המכילתא:
"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". רבי אליעזר אומר: "דרך" - כדי לייגעם, שנאמר: "עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי" (תהילים קכ, כד). "המדבר" – כדי לצרפם, שנאמר: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא" (דברים ח, טו). "ים סוף" – לנסותם, שנאמר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהילים קו, ז). רבי יהושע אומר: "דרך" – כדי ליתן להם את התורה, שנאמר: "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים ה, כט). "המדבר" - כדי ליתן להם המן, כמו שנאמר: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר" (דברים ח, טז). ים סוף - כדי לעשות להם נסים, שנאמר: "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב" (תהילים קו, כא).
מאותן מילים, "דרך המדבר ים סוף", רבי אליעזר לומד לימוד אחד ורבי יהושע לומד לימוד אחר. רבי אליעזר אומר שיש כאן מגמה לעבור התנסויות ומירוקים, להתמודד כדי לפתח כוחות כדי לדכא את הצדדים השליליים. הייסורים מזככים את האדם. לרבי אליעזר, 'דרך' הכוונה כדי לייגע אותם, לענות אותם ולצרף אותם במדבר, וגם 'ים סוף' בא לנסות אותם. מתוך שמתמודדים עם הניסיונות, לומדים מהם בסופו של דבר לימודים גדולים. שיטתו של רבי אליעזר היא עבודת ה' ביראה, במידת הגבורה, אדם צריך לדעת לנצח את החולשות שלו, את כוחות הלא טובים שלו ולהיות גיבור! להתנסות עוד ועוד בניסיונות וקשיים וכך הוא יכול לבנות את כוחותיו ולעלות במעלות הקודש.
לרבי יהושע יש שיטה אחרת. 'דרך' – מזכיר את התורה שנקראת דרך, הקב"ה בא להוביל אותנו אל התורה. 'במדבר' כדי לתת מן. המן היה שיעורים יומיומיים באמונה, שהקב"ה נותן את המזון, והוא זן ומפרנס לכל. יש כאלה שאומרים כל יום פרשת המן כדי שתהיה להם פרנסה, אבל לא מספיק לומר פרשת המן. צריך גם להבין את עניינה של פרשת המן. אדם צריך לזכור שהכול מאת ה', גם אם הפרנסה מגיעה דרך אמצעים טבעיים. הקב"ה גם ממציא את האמצעים הטבעיים, שהארץ מצמיחה את הדגן תירוש ויצהר, וגם אחר כך מסייע לנו בכל האמצעים לעבד את הדגן עד שהוא ייהפך לאוכל. אמנם יש בדרך כמה וכמה מלאכות, אבל כל מה שאנחנו עושים מתחיל מריבונו של עולם. זה עניינה של פרשת המן, זה לימוד גדול מאוד. ארבעים שנה, הקב"ה מדריך ומלמד אותנו שהכול מאת ה'. זו התבוננות חיובית, שפע שהקב"ה נותן לנו. 'ים סוף' - כדי לעשות ניסים, שנראה ונתבונן בגודל האלוקי הבלתי גבולי, בעיקר בקריעת ים סוף, שהייתה נס גדול.
אלו שתי השיטות של רבי אליעזר ורבי יהושע. והם לשיטתם, רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה. זאת אומרת, רק אם ישראל ישובו בתשובה, תהיה גאולה. התנאי של התשובה היא מידת הדין, כי הקב"ה רוצה לשלם מה שמגיע על פי מידת הדין. אם נשוב בתשובה ונהיה זכאים אז תהיה הגאולה, ואם לא נשוב בתשובה לא תהיה גאולה. רבי יהושע אומר, שהגאולה לא תלויה בתשובה, הקב"ה יגאל אותנו בין כך ובין כך, זה לא תלוי במעשינו, כי הקב"ה רב חסד ויש לו מגמה להיטיב לנו, והוא ייטיב לנו בין אם יגיע לנו ובין אם לאו.
זו אותה מחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת ראש השנה (יא.) מתי תהיה הגאולה. רבי אליעזר אומר שהגאולה תהיה בתשרי, החודש של מידת הדין. ורבי יהושע אומר שהגאולה תהיה בניסן, שהוא חודש של מידת הרחמים. לכל אחד הדרך שלו.
רבי אליעזר הגדול, עזב את בית אביו שהיה עשיר גדול, והלך ללמוד תורה. אביו הדיר אותו מכל נכסיו בגלל שהלך ללמוד תורה. כשהוא בא לעסוק בתורה, לא היה לו דבר לאכול, הוא היה לפעמים רעב במשך כמה ימים, ולמרות זאת המשיך לעסוק בתורה. כלומר הוא קנה את הגדולה הרוחנית שלו על ידי עמל והתאמצות, לא בקלות. כך הוא אומר שהמדבר הזה, היה צריך לחשל ולפתח בנו את הכוחות להיות גיבורים, להתגבר על חולשות על ידי התמודדויות, על ידי ניסיונות עינויים וצירופים. (הערת עורך - לגבי רבי יהושע מובא במסכת אבות (פ"ב מי"א) שרבי יוחנן אמר עליו 'אשרי יולדתו', ודרשו על פי הירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) שהייתה אמו מוליכה עריסתו לבית המדרש כדי שיקלטו אוזניו דברי תורה. כלומר כבר בינקותו ספג תורה. וזכה ללימוד בדרך של אהבה).

ארונו של יוסף מסמל דוגמה לישראל
נמשיך בפרשה:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (שמות יג, ט).
אפשר להבין כפשוטו, יש התחייבות של עם ישראל ליוסף בשבועה שהשביע אותנו ומשה מקיים את ההבטחה ולוקח את עצמות יוסף עמו. אפשר להבין יותר לעומק. גם הכוונה של יוסף לא הייתה פרטית אישית, תיקחו את עצמותי אתכם, אלא יוסף הוא דוגמא לאדם שעמד בניסיונות מאוד גדולים והצליח בהם, וצריך שהדמות הזאת תעמוד לנגד עיניהם של בני ישראל.
חז"ל אומרים, ששני ארונות היו הולכים לפני בני ישראל במדבר. ארון האלוקים וארונו של יוסף, והיו האומות שואלים מה הם שני הארונות האלה? אמרו להם: ארון אחד ארון אלוקים חיים, וארון אחד של מת, שאלו: מה עושה ארון של מת ליד ארון האלוקים? היו אומרים להם: קיים זה מה שכתוב בזה. ארון האלוקים הוא ארון שבו נמצאת התורה, וקיים יוסף מה שכתוב בזה. יוסף היה דמות מיוחדת שקיים את התורה בקידוש ה' גדול מאוד, גם כשהיה קשה. התורה מציינת "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", לקח עמו דמות דוגמתית שממנה אנו לומדים איך מקיימים את רצון ה'.

עבודת ה' לכתחילה ולא מתוך התעוררות חיצונית
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י). מהי הלשון הקריב. חז"ל אומרים שהכוונה היא שהקריב את ישראל לאביהם שבשמיים. הם כל כך נבהלו, "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם), אומר רש"י שתפסו את הדרך של אבותיהם בתפילה וצעקו אל ה'. בחסידות אומרים, שכל פעם ההתעוררות אל ה' באה רק כשיש צרות, רק שפרעה רודף אחריהם, ולא מתוך התעוררות להיות קרובים ולהידבק בהקב"ה. ההתעוררות היא חיצונית, וזה כאב להם שהקשר אל ריבונו של עולם הוא רק כשיש צרות, כשפרעה רודף אחריהם. אז תפסו אומנות אבותם. מהי אומנות אבותם על אברהם כתוב "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם" (בראשית יט, כז), אצל יצחק כתוב, "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג) ואצל יעקב כתוב, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", אז למה מביא כאן את הרש"י - לומר את הדברים הללו, שתפסו אומנות אבותם. מפרשים בחסידות שאנחנו לא קוראים לה' בגלל שפרעה רודף אחרינו, בגלל הצרות, אלא כמו האבות שפנו אל ה' מבלי שהייתה סיבה שלחצה אותם. יש כאן לימוד גדול. לא לחכות לזירוזים מריבונו של עולם כדי לעשות רצון הקב"ה. צריך להתעורר בעצמנו לקרוא בקול גדול ולהתפלל מעומקא דליבא, לא צריכים שתבוא התעוררות חיצונית.

אחדות לכתחילה ולא מתוך הכרח
לפני כמה שנים, הצבא החליט על הוראות חדשות, שבכל היחידות הצבאיות צריך שיהיה שילוב של בנות. נזעקו רבני הציונות הדתית ואמרו שאנחנו לא יכולים לקבל את זה. זה מנוגד לדרכנו, מנוגד לכל דרכה של תורה. כל גווני הציונות הדתית, גם הרבנים היותר נחשבים תורניים, וגם הרבניות שהן מנהלות מכינות שמכשירות בנות ללכת לצבא, ואף פעם לא היו מוכנים לשבת אחד עם השני ולעשות איזו פעולה משותפת, כשהייתה עת צרה, הצבא החליט על פקודה מנוגדת לתורה, כולם התכנסו ביחד ובאו לרמטכ"ל. ישבו ביחד, ליברלים תורניים, וחרד"לים מכל הסוגים, יושבים ביחד ומדברים עם הרמטכ"ל. כש'מצרים נוסע אחריהם' מתאחדים קצת. אבל כשמצרים לא נוסע אחריהם, לא מוכנים לדבר, לשם שמיים כמובן... לא מתאחדים על הדברים הטובים. האם אחדות צריכה להיות רק שיש מישהו שרודף? רק כשיש צרה? אנחנו יודעים כשיש צרה, חלילה וחס, כל פעם כשיש התקפות טילים מרצועת עזה, כולם מאוחדים, וכולם עוזרים אחד לשני. מפסיקה המלחמה, הכול חוזר לקדמותו. צריך להיות מאוחדים לא בגלל סיבות חיצוניות, אלא בגלל שאנחנו עם אחד ויש לנו מטרה אחת.
באנו לארץ ישראל על מנת לבנות את חיינו היהודים המיוחדים. מקצה ועד קצה כולם רוצים לשמור על זה שאנחנו עם יהודי, ולא צריכים לחכות לסיבות חיצוניות כדי שנהיה מאוחדים. אנחנו מאוחדים בגלל שיש לנו דרך מיוחדת. יש גוונים רבים מאוד, אבל יש משותף, לא רק כשפרעה רודף אחריהם מתעוררים לשוב אל ה', וכמובן כשקורים אירועים כאלה מתעוררים לשוב אל ה'. כשנחטפו שלושת הנערים ולא ידעו מה קורה איתם אז גם רחוקים התחילו להתפלל, חיפשו סידורים ישנים שנשארו מאבותיהם כדי להתפלל. צריכים להתפלל לא רק כשיש צרות. זה הלימוד. לתפוס אומנות אבותם בידם. כך צריך לנהוג תמיד ולא רק בגלל הצרות.

בזכות מה נבקע הים?
שואלים חז"ל בזכות מה נבקע הים. המהר"ל בגבורות ה' פרק מ', מביא את דברי המכילתא ומסביר אותם בהרחבה:
רבי בנאי אומר: בשביל אברהם אני קורע להם את הים, שנאמר: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג), ונאמר כאן: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).
אותו הביטוי שאברהם מבקע עצי עולה, מופיע כאן "ויבקעו המים" סימן שבזכות אברהם נבקע הים. הדברים הרבה יותר עמוקים. זו לא רק המילה החיצונית שאנחנו משווים זו לזו. אלא אברהם אבינו נצטווה לעקוד את בנו אהובו, "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בראשית כב, ב) ואז הוא מתעורר בבוקר, "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר... וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (שם פס' ג). אברהם נאלץ לעשות את הדבר הקשה, את רצון ה', אבל למה לקחת עצים, אם יצטרכו עצנם יחפש שם, אבל אברהם מכין עצים כדי שלא יהיה ספק שהוא יוכל לקיים את המצווה בשלמות, כמו שהקב"ה ציווה אותו. יש כאן איזו התגברות עצומה על מה שכל כך כואב וקשה ללב. לאברהם מאד קשה להקריב את יצחק, אבל הכוח הרוחני שלו מתגבר על הטבע שלו של אהבת הבן. הרצון של אברהם אבינו לעשות את רצון ה' הוא כל כך גדול ומושלם עד שהוא מבקע עצים מראש כדי שיהיה לו הכול מוכן ומזומן כדי לקיים את מצוות ה'. יש כאן איזה כוח רוחני שמנצח את החולשות, את הטבע הטבעי של האדם.
הכוח הזה גורם לקריעת ים סוף. ישראל עומדים בפני הים. הים החומרי עוצר בעד ישראל להגיע אל המטרה שלהם, להמשיך לארץ ישראל ולירושלים, ואיך מתגברים על המעצור הגשמי הזה. כשהכוח הרוחני מתגבר, הוא מנצח את הכוח הגשמי. זו הכוונה של רבי בנאי שאמר בשביל אברהם. אברהם המאמין הגדול, עוצמת האמונה והרוח שלו כל כך חזקה עד שהיא מנצחת את החומר, וכך גם בים סוף, הרוח מנצחת את החומר והים נבקע. ממשיכה המכילתא:
דעת שמעון איש קטרון: בזכות עצמות יוסף נקרע הים. אצל יוסף כתוב: "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב). ועל קריעת ים סוף כתוב: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהילים קיד, ג).
יוסף גילה התגברות רוחנית על התאווה, על החומר, על הטבע הגשמי, על היצרים הטבעיים של האדם. הוא התגבר ממש במסירות נפש, 'וינס ויצא החוצה'. הוא היה יכול להגיד אין לי ברירה, אני אנוס. אבל הוא בורח ומשאיר בגדו בידה. מה יש יותר מגבורה כזאת שמנצחת את הטבע החומרי. ובזכות זה נבקע הים. הים הוא החומר, הים מייצג את המציאות הגשמית שהוא עוצר בעד ישראל מלהתקדם וללכת אל המטרה, אל הגודל שלהם, אל קבלת התורה, אל ארץ ישראל, אל ירושלים, אל בית המקדש. הכוח הרוחני תמיד מנצח את החומר, בזכות עצמות יוסף נקרע הים. נמשיך במכילתא:
אחרים אומרים: כדאי היא האמונה שהאמינו שאקרע להם הים, שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחריו. עליהם מפורש בקבלה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ם... זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). מה שבח מפורש אחריו? "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (שם פס' ג).
בזכות האמונה הרוחנית נקרע הים. ישראל הולכים עכשיו לדרך בלי צידה בלי לא שואלים איך נסתדר? מה נאכל? מי ישמור עלינו? כשהאמונה חזקה, היא מתגברת על החומריות.

אז ישיר – אמונה בישועה שתופיע
ר' לוי יצחק מברדיטשוב שואל על הפסוק: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'" (שמות טו, לא). אז זה לשון עבר, ישיר זה לשון עתיד, או שצריכים לומר 'אז שר', או שצריך להגיד 'וישירו בני ישראל את השירה הזאת לאמר'? אומר ר' לוי יצחק על הפסוק "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), שבני ישראל האמינו עוד לפני שנקרע הים, שהים ייקרע בפניהם. מאמינים בריבונו של עולם באמונה שלמה. וזה מה שהקב"ה אומר לישראל "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו), ונחשון בן עמינדב נכנס לים, הוא ממלא את הציווי הזה, הוא מייצג את החלק הגיבור המאמין שבתוך עם ישראל, הוא מתקדם. הקב"ה אומר להיכנס לים, אז נכנסים, לנסוע, אז נוסעים. והאמונה הזאת הייתה כל כך חזקה שכבר אז תכננו ישראל לשיר את השירה הזאת. חז"ל אומרים שהיו שם גוונים שונים בישראל, אבל כמובן החלק המרכזי העיקרי, המאמין הגדול, הוא העיקר. הם האמינו בה' וכבר תיכננו לשיר אחרי הנס הגדול שהקב"ה יעשה להם.
ר' לוי יצחק מביא פסוק מהתהילים שדוד אומר: "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהילים יח, ד). אשבח את ריבונו של עולם ואוושע מן אויבי, ולכאורה היה צריך לכתוב הפוך: 'מן אויבי אוושע' ואז 'מהולל אקרא ה'' כלומר אחרי שיש ישועה אז מהללים את ה', אלא דוד בטוח מראש בישועה שתגיע, וכבר מהלל את ריבונו של עולם. וכן אנו יודעים שמרים הנביאה הכינה תופים. אנחנו מאמינים בישועות שיהיו לנו, וצריכים להיות מוכנים כדי לשיר עם תזמורת. זאת אומרת 'אז ישיר', 'אז' זה עבר, שכבר אז חשבו לשיר, הייתה תוכנית לשיר את השירה הזאת לה'. זה דרוש כמובן. אבל התבוננות העמוקה היא שהאמונה צריכה להיות כל כך גדולה שעוד לפני היות הניסים מאמינים בריבונו של עולם שמושיע את ישראל כי זה לא יכול להיות אחרת. אמונה חזקה וברורה.
על הפסוק "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג, ב). אומרים חז"ל, אתה היית מאז ומעולם, אבל לא היית מוכר בעולם ומתי נהיית מוכר, מתי כאילו אתה יושב על כסאך? חז"ל אומרים משל למה הדבר דומה, יש מלך שיש לו מלכות קטנה אז מציירים אותו בציור כזה של עומד. ומלך גדול שמולך על הרבה מדינות, מציירים אותו יושב. כשהקב"ה ברא את עולמו, "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ" (חבקוק ג, ו), עדיין לא נתגלתה גדלותו, והיה במצב עומד כביכול. אחר כך כשהקב"ה קרע לנו את הים, אז 'נכון כסאך', הקב"ה כאילו יושב על כסא.
מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שגדלות ה' מתגלה על ידי האמונה של עם ישראל. "נכון כסאך מאז", מאז שאנחנו האמנו וידענו שהקב"ה יושיע את ישראל מאז שחשבו לשיר, כבר אז 'נכון כסאך', כי מי הוא הכסא של הקב"ה בעולם, מי מגלה שהקב"ה הוא אלוקי עולם – עם ישראל שהוא כסא ה', וכשעם ישראל מאמין ובוטח בריבונו של עולם שיושיע את ישראל, והוא במצב שבטוח שישיר, 'אז ישיר'. האמונה הגדולה הזאת, היא הבסיס והכסא כביכול של התגלות ה' בעולם.

מסירות הנפש של ישראל בקריעת ים סוף כיצחק בעקידה
המכילתא מביאה עוד דעה:
ר' יוסי הגלילי אומר: כבר היה הר המוריה נעקר ממקומו, ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאלו עקוד ונתון על גבי המזבח, ואברהם כאלו פשט ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו. אמר המקום למשה בני נתונים בצרה ואתה עומד ומתפלל? שנאמר: "מה תצעק אלי".
מה פירוש המדרש הזה. אפשר לבאר שהקב"ה נזכר בעקידת יצחק, איך שיצחק מוסר את נפשו ומוכן להיות נעקד לרצונו של הקב"ה, והוא מציל את ישראל בזכות עקידת יצחק. ואפשר להסביר על פי הרעיון לעיל, שהכוח הרוחני שמתגבר על הגשמי, הוא הכוח שמתגבר וקורע את הים. הרוח מנצחת את החומר. הרוח יותר חזקה. ומה זה הציור המפורט הזה של המצב של העקידה, הרגע הגורלי הזה שהמערכה ערוכה ויצחק עקוד ואברהם פושט ידו לקחת המאכלת לשחוט את בנו - אני חושב שכוונת המדרש להגיד לנו, שגם ישראל היו ממש באותו מצב של יצחק. יצחק נמצא ברגע הכי גורלי שלו, מגיע לשיא של מסירות הנפש, וכאילו זה כבר נעשה. גם ישראל היו באותו מצב, יוצאים ממצרים. סומכים על משה רבינו שאומר בשם ריבונו של עולם לצאת ממצרים, ויודעים וחוששים שמצרים ירדפו אחריהם, יודעים את כל הסכנות שבדרך והולכים אחר ריבונו של עולם, ומגיעים למצב של עקידה. עוד רגע אחד, והמצרים מתנפלים עליהם, ויש כאן שואה. עם ישראל במצב קריטי, איום ונורא, סכנה קיומית. וכמו שהיה בעקידה, "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם... וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב, יא) כך גם ריבונו של עולם אומר, ניסיתי אתכם, הגעתם עד הרגע הכי קשה, הכי מסוכן, ועכשיו אני מציל אתכם. זה ביטוי של מסירות נפש. עם ישראל במצב של קריעת ים סוף מסר את נפשו לריבונו של עולם. וזה היה מעמד גדול מאוד שיצר בישראל כוחות חדשים. ו"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'".

מדוע היה צריך לנצח את עמלק במלחמה טבעית?
נזכיר עוד דבר שאומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב. כשישראל עומדים על הים, יש כאלה שאמרו נעשה מלחמה עם המצרים, והקב"ה אומר למשה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). ישראל עוד לא נמצאים במצב שהם יכולים לעשות מלחמה, הם כל כך חלשים, הם היו עד עכשיו עבדים כנועים, אין להם אומץ, ולכן הקב"ה אומר להם 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון', ולא זו בלבד אלא הקב"ה מוביל אותם, "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג, כא). ישראל נמצאים במצב כל כך חלש שהם צריכים ליווי תמידי כל הזמן. מצד אחד זה דבר נפלא, ריבונו של עולם נמצא איתם כל הזמן ביום ובלילה 24/7, לא עוזב אותם, פלאי פלאים. מצד שני זה מראה על חולשה, אין להם עצמאות, צריכים להוביל אותם. המגמה צריכה להיות ללכת אל ריבונו של עולם בכוחות עצמאיים, לא צריכים להיות מטופלים כמו תינוק שצריך כל הזמן להוביל אותו ולהוליך אותו ולהשגיח ולשמור עליו. זה היה המצב כשיצאנו ממצרים, לא היינו יכולים להתקדם בכוחות עצמנו, ולכן הקב"ה אומר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון".
לא עוברים ימים רבים, שבועיים שלושה, 'ויבוא עמלק' ואז משה אומר ליהושע "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט). למה הוא לא אמר: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון, איך תוך שבועיים הם כבר יכולים לעשות מלחמות, הרי הם עדיין במצב כזה שצריכים את עזרתו של ריבונו של עולם. מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהעמלקים למרות שראו את כל הניסים הגדולים שנעשו לישראל, "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם..." (שמות טו, יד–טו), אף על פי כן הם התנפלו על ישראל.
העמלקים לא פחדו, מאיפה הם שאבו את הטיפשות הזו ללכת להילחם עם ישראל. העמלקים אמרו, שניסים הם דבר חריג, שקורה מדי פעם בפעם, הקב"ה יכול מדי פעם לשנות את הטבע, וזה קורה לעיתים מאד חריגות, אבל הוא לא יכול לעשות את זה בכל יום. לטבע יש כוח עצמי, והקב"ה לא מנהל את הטבע. אז אם היה הקב"ה עושה ניסים והיה הורג את כל העמלקים זה לא היה מוכיח להם דבר, העמלקים מודים שיש ניסים, אך טענתם שיש טבע שמתנהל בפני עצמו. בא הצורך להסביר להם בדרך הטבע, במלחמה טבעית, שגם הטבע מנוהל על ידי ריבונו של עולם.

תפיסת עמלק שהטבע מנותק מהקב"ה
יש כאן לימוד גדול, שהמלחמה בעמלק, זו מלחמה רוחנית בהשקפת העולם של עמלק. עמלק לא מאמין שהטבע זו הנהגה אלוקית. והמלחמה בעמלק היא מלחמה בתפיסה של הטבע הגשמי שמושך את האדם לראות כאילו הכול מציאות טבעית, סיבה ומסובב. כך הסדר יום ולילה לא ישבותו. טבע שמתנהל בעצמו, זו התפיסה העמלקית, וצריך לבטל את התפיסה הזאת, ולהבין שריבונו של עולם נמצא בתוך הטבע, במציאות. ההזדקקות לניסים היא כדי להגיד לנו שריבונו של עולם שולט על הטבע, והטבע הוא שלו. הטבע והנס הם לא שני דברים נפרדים, ההופעות האלוקיות הן לא רק בנס, ולא לחשוב שבטבע לא מופיע ריבונו של עולם, אלא גם בטבע מופיע ריבונו של עולם. זו המלחמה מדור לדור, "מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" בכל הדורות אותה מלחמה עד לעתיד לבוא, להאמין ולדעת שהקב"ה מנהל את עולמו, ולהכיר בכך שכל הטבע זו הנהגה אלוקית, לראות את הקב"ה בכל המציאות.

בעתיד העולם יכיר שהטבע הוא הנהגה אלוקית
אנחנו קרובים להכריע את המלחמה שיכירו וידעו כל יושבי תבל שהטבע מונהג על ידי ריבונו של עולם. בראש ובראשונה עם ישראל, בני התורה, ומתוך כך בהמשך כל העולם כולו, וכולם כל יושבי תבל יכירו וידען שריבונו של עולם מנהיג את עולמו, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט)".
כך היה אז. והגאולה העתידה היא גאולה שאנחנו צריכים לפעול בעצמנו, לא הקב"ה מושך אותנו אליו, אלא אנחנו פונים אל הקב"ה. אנחנו מגיעים לבגרות כזאת, ולהבנה כזאת שריבונו של עולם הוא המקור של הכול, מתוך הניסיון של כל הדורות, של קיומו של עם ישראל, וההופעות האלוקיות שהיו בעם ישראל ובעולם. לא צריך את ההופעות העל טבעיות שהקב"ה יביא עלינו. אנחנו רואים אותו מתגלה בתוך המציאות, הוא נמצא בכל מקום ומקום. זה עניינה של הגאולה האחרונה לא לחפש ניסים ומופתים וכו' אלא לגלות את ריבונו של עולם בתוך המציאות, לדעת שה' נמצא בכל מקום, וזו האמונה היותר גדולה והיותר שלמה, כמובן. זהו עניינה של הגאולה האחרונה, שאנחנו צועדים ומתקדמים בה מצעד לצעד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il