אני זוכר שהיו לי תלמידים שהתפעלתי מאוד מהמידות הטובות שלהם ומהחברות שלהם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שלפעמים מישהו ישב במקום של מישהו אחר, וכשבעל המקום נכנס לכיתה באיחור, הוא לא התחיל לריב עם מי שיושב במקום שלו ולהפריע, אלא פשוט מצא לעצמו מקום אחר. הדבר חזר על עצמו לא פעם אחת ולא פעמיים, וגם לא קרה רק עם תלמיד אחד או שניים.
אבל לא תמיד זה כך. לרוב האנשים מאוד קשה לוותר על הכסא שלהם או על המקום שלהם. אני זוכר שבאחת השבתות של אתר ישיבה בסעודת ליל שבת היה בלאגן גדול. זו היתה שבת מאוד גדולה עם מעל 200 אורחים וזו היתה תפוסה מלאה של אולם חדר האוכל במלון. הצוות הכין עשרות שולחנות בחדר האוכל והאורחים נכנסו והתיישבו. לאחר שכולם התיישבו התברר שלמספר משפחות אין מקום ישיבה. הסתבר שבכל שולחן נשארו מקום אחד או שניים פנויים, שמשפחות עם 4-5 נפשות לא יכלו למלא, והדבר יצר חוסר של כמה עשרות מקומות. זה היה מצב מאוד לא נעים, להזיז אנשים למקומות אחרים היה כבר בלתי אפשרי כי התחילו לאכול.
למחרת תאמתי עם המלצרים שיעמדו בכניסה לחדר האוכל ויושיבו את המשפחות כך שימלאו את כל השולחנות. המלצרים אמרו לי: אין סיכוי. אתה תראה שכל אחד שיכנס יתעקש לשבת במקום שהוא ישב אתמול. זו באמת היתה המציאות. היה באמת קשה, אבל התעקשנו וברוך ה' הדברים הסתדרו.
מסתבר שבני האדם הם "חיות טריטוריאליות". אדם נצמד למקום מסויים, גם אם זה מקום שהוא הגיע אליו לראשונה לפני 5 דקות ותופס אותו כאילו זו ירושה מאבות אבותיו. נוכל לראות את זה גם כשעולים לאוטובוס ומתיישבים במקומות אקראיים, וכאשר יורדים ממנו וחוזרים, כל אחד יחזור למקום בו הוא ישב לפני כן.
המקום הוא חלק מהמציאות הרוחנית שלנו, ולכן הוא כל כך משמעותי לנו. הגמרא בברכות (ו:) אומרת: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ואברהם מנא לן שקבע מקום? דכתיב: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" ואין עמידה אלא תפילה... אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו..."
אנו רואים שגם אברהם אבינו "נצמד" למקום אחד לתפילתו. המהר"ל בנתיב העבודה (פרק ד') מבאר שתפילה שהיא במקום קבוע מורה שהיא דבר קבוע ולא מקרית. כאשר התפילה היא קבועה ולא מקרית, זה אומר שהדביקות שלנו עם רבונו של עולם היא קבועה ולא מקרית. הקב"ה נקרא "המקום", וחז"ל במדרש בבראשית רבה מבארים שזה משום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. המקום נותן יציבות וחוזק, כמו אילן שנטוע במקומו והרוחות לא יכולות להזיז אותו. ומבאר המהר"ל שהמילה מקום היא מלשון קיום. כל מקום מיוחד לאדם אחד בלבד, כמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ד') "אין לך דבר שאין לו מקום".

נקודה למחשבה (10)

ללא רב

add_alert

9 - מי יושב במקום שלי?

10 - ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!

טען עוד

המקום הוא קיום של האדם, כי הוא חלק מהצמצום שלו. "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". הקב"ה ברא אותנו מתוך אורו האינסופי וצמצם אותנו לתוך מציאות גשמית. הצמצום הזה נוצר על ידי הכנסתנו תחת הזמן ותחת המקום. ההגבלה שלנו למקום מסוים ולזמן מסויים, היא הנותנת לנו את הקיום, כדבר נפרד כביכול מתוך האין-סוף.
היות ומקום אחד לא יכול להיות מיוחד לשני אנשים, הדבר יכול לגרום למריבות ולדיונים. בכך בעצם עוסקת מסכת בבא בתרא. דיונים ומריבות בין אנשים בענייני קרקעות. השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, חזקת קרקעות, דיני ירושות וכדו'. כמו שיש מקום מיוחד לכל אחד יש גם מקום מיוחד לכל עם. ארץ ישראל היא המקום המיוחד לעם ישראל, ומהפסוקים העוסקים בחלוקת הארץ נלמדו גם דיני הנחלות והירושות לדורות. כלומר, הרגש שלנו למקום, נובע מחיבור רוחני ומקישור עמוק אל המקום.
מהרגש הטבעי/הרוחני הזה המקשר אותנו אל המקום שלנו יכולים לצאת גם נזקים ומריבות. לכן אנו צריכים להתבונן ולשים לב, ולא תמיד ללכת אחר הרגש, אלא להפעיל גם את שכלנו. במיוחד אם מדובר במקום שהתיישבנו בו רק לפני כמה דקות, או אם זה לא באמת עקרוני איפה נהיה, ועל ידי שנוותר נוכל לסייע לחבר או לא לגרום הפרעה לשיעור וכדו'.